7 ביוני 1961. עיני האומה והעולם נשואות אל "בית העם" בירושלים. ביום ההוא התרחש אחד מהאירועים החשובים בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי. הרגע הזה, במהלך משפט אייכמן, ייצרב בזיכרון הלאומי לשנים רבות אחריו. ניצול שואה שמתייצב להעיד מול הרוע המוחלט שהשמיד את משפחתו, ברגע ששירת אחת ממטרות המשפט ההוא: להנציח את זכר השואה ולא לשכוח. הסופר ושורד השואה, יחיאל די-נור (שנודע בשם העט "ק.צטניק" - "אסיר מחנה ריכוז" ביידיש), היה נסער והתעלף במהלך עדותו מול הפושע הנאצי. בזמן אמת של אירוע איקוני, מבחינת צוות התביעה, היה זה קודם כל רגע של תקלה בלתי צפויה.
"האמת היא שאחד הקריטריונים שלנו לבחירת עדים למשפט היה היכולת שלהם לעמוד פיזית ונפשית במטלה הזו", אומר ל"7 ימים" מיקי (מיכאל) גולדמן (גלעד), עוזרו של גדעון האוזנר, התובע בתיק פלילי מספר 40/61, הידוע יותר כ"משפט אייכמן". "ק.צטניק היה אמור לעמוד במטלה. לא היינו מוכנים למה שקרה", אומר גולדמן, שגם תועד בצילום ההיסטורי רץ ראשון לעבר העד, לאחר שהוצף רגשית וקרס.
גולדמן, שביולי הקרוב יחגוג יום הולדת מאה, הכיר את העדים והעדויות הצפויים במשפט אייכמן בזכות עבודתו כקצין חוקר בכיר ב"לשכה 06" – הגוף המיוחד שהוקם במשטרת ישראל כדי לאסוף את הראיות אחרי שאייכמן הובא לישראל. משרדי ומסמכי לשכה 06 שכנו ב"מחנה אייר", המתחם המבוצר שנבנה בג'למה, ליד הקישון, שם הוחזק אייכמן בתנאי אבטחה קיצוניים, מחשש שיחידת קומנדו שמורכבת מיוצאי אס-אס תנסה לחלץ אותו.
בפגישות עם גולדמן, הניצולים, חלקם אז צעירים מאוד, לא פגשו קצין משטרה חמור סבר שבא לגבות עדות, אלא מישהו שבאמת יכול להבין אותם - גולדמן היה כמותם ניצול שואה, ראה את הטבח, איבד את משפחתו ושרד בקושי. בעדותו של הסופר יחיאל די-נור ראו האוזנר, גולדמן וצוות התביעה חשיבות גדולה. מעבר לתיאור הרחב שאמור היה לספק, כמו עדים רבים נוספים, על שהתרחש באושוויץ ובמחנות השמדה אחרים, לדי-נור היה תפקיד מרכזי בהוכחת הקשר שבין הנאשם לבין העבירות המיוחסות לו: מעורבות עד צוואר בהשמדת יהודי אירופה.
די-נור זכר היטב את הרגע שבו פגש את אייכמן. בתצהיר שנתן לגולדמן – תחת השם ק.צטניק, ללא שמו האמיתי – הוא סיפר כי לאנשי הגסטפו הגיע מסמך שיכול היה להציל את חייו: אישור לקבלת דרכון ממשרד החוץ של הונדורס, שאמור היה לאפשר לו לצאת מפולין למרכז אמריקה. די-נור סיפר מה קרה כשהובא בעקבות המסמך הזה לתשאול בידי מפקד הגסטפו בקטוביץ', אלפרד דראייר. במהלך החקירה, "נכנס קצין אס-אס מדלת צדדית... הוא הקשיב במשך חצי דקה לדברים ואז לקח את המסמכים מידי דראייר, קרע אותם לגזרים והשליך לפח".
כשחזר די-נור לגטו, ראה מספר "קציני אס-אס... לבושים בשחור, מצוחצחים מכף רגל ועד צוואר". הוא זיהה את הקצין שקרע את מסמכיו ושאל את חבריו אם הם יודעים במי מדובר. "בוודאי", ענה לו אחד מהם, "זה אדולף אייכמן".
כמעט שני עשורים יחלפו עד שדי-נור יוזמן לספר את הסיפור הזה מול מבע פניו הקפוא של אותו אדולף אייכמן, כשרק תא זכוכית משוריינת חוצץ ביניהם.
אייכמן לא היה "הסגן של היטלר" כמו שחינכו שנים רבות בבתי הספר בישראל. הוא גם לא היה הבכיר ביותר בוועידת ואנזה, שבה דנו בכירי הרייך השלישי בהוצאתו לפועל של "הפתרון הסופי". אבל הוא היה קצין בכיר בגסטפו, אם לא המרכזי ביותר במימוש ההחלטות שהתקבלו בווילה ואנזה. בשל הדרגה שלו, השטח העצום שבו פעל ומערכת ההשמדה האדירה שניהל, המגע הישיר שלו עם יהודים היה רחב מאוד באזורים שבהם נכח, ומוגבל יותר במקומות אחרים באירופה.
וכך, מספר גולדמן, כל אדם שפגש בעצמו את אייכמן, ויכול היה להעיד, היה מצרך נדיר ומבוקש בהיכל בית העם, מהמקומות הבודדים בירושלים של תחילת שנות ה-60 שיכולים היו להכיל את הקהל העצום ואת אמצעי התקשורת הרבים מכל העולם, שהגיעו לסקר את האירוע המתוקשר ביותר בישראל עד אז.
הרכב השופטים, בראשות השופט משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון; ראש צוות ההגנה של אייכמן, עורך הדין הגרמני רוברט סרווציוס; וגם גולדמן וצוות התביעה, ציפו כולם לשמוע עדות בתבנית שהם מכירים, אבל לדי-נור היו תוכניות אחרות. מול השופטים, הקהל והעולם, הוא ניסה לתאר את הבלתי ניתן לתיאור.
7 צפייה בגלריה
יחיאל די-נור, לאחר שהתמוטט בעדותו במשפט אייכמן. גולדמן היה הראשון שרץ לעברו
(צילום: לע"מ)
הוא דיבר על "הפלנטה אושוויץ", כוכב הלכת האחר כל כך, שגם תיאר בספריו. "אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר", אמר. די-נור, לבוש חליפה בהירה, נשען באופן מוזר על הדלפק עם מרפקו השמאלי. "קרוב לשנתיים ימים הלכו ממני ותמיד השאירו אותי אחריהם. אני רואה אותם". לפתע יצא מדלפק העד, כשהוא ממשיך לדבר, ושב למקומו. "הם מסתכלים בי, אני רואה אותם, אני ראיתי אותם ליד התור..."
די-נור הנרגש חש מעורפל וניסה כנראה לשאוף אוויר. האוזנר ניסה בעדינות להשיב את העדות למסלולה: "אולי תרשה לי, מר די-נור, אציג לך מספר שאלות, אם טוב הדבר בעיניך". די-נור, שנסחף לאותה פלנטה אחרת שתיאר, הספיק לומר עוד כמה מילים בטרם החל לגמגם, והוסיף: "אני זוכר…" ואז שוב נעמד, ניסה לרדת בשנית מדוכן העדים, כשל ברגליו, צנח אפיים ארצה ואיבד את הכרתו.
בישראל של 1961 לא הייתה טלוויזיה, רק יומני חדשות ששודרו בקולנוע, אבל המדינה רכשה ציוד צילום מיוחד לטובת תחנות הטלוויזיה הזרות והתיעוד ההיסטורי. די-נור נראה בו שרוע ליד דוכן העדים, פניו בקרקע, והשוטר הצעיר מיכאל גולדמן רץ לסייע לו לקום. "לא היה לי מושג שהוא התעלף, רק ראיתי שהוא נפל", מספר השבוע גולדמן.
די-נור היה מוכן לחזור לדוכן העדים לאחר שהתעלף ואושפז בבית חולים להתאוששות, אבל האוזנר החליט שזה סיכון שהוא לא מוכן לקחת והורה לגולדמן ולשאר צוות התביעה לחפש ראיות אחרות בבנק המידע העצום שגובש, כדי שיגשרו על הפער שנוצר בהיעדר העדות של די-נור.
כשגולדמן ניגש למשימה, הוא כבר היה אדם ידוע בישראל הצעירה. שמו התפרסם בציבור חודש קודם לכן, כשהעיד במשפט אייכמן רופא ניצול שואה, ד"ר יוסף בוז'מינסקי. הוא תיאר את הזוועות שעולל מפקד גטו פשמישל, שנהג להעניש במלקות עם חגורתו. "בגטו ראיתי גרמני אחד, (יוזף) שוומבורגר, אשר ירה ורצח והרביץ ברצועה 80 מכות לנער".
זה היה רגע חריג בגטו, אמר העד. "ילד לא היה יכול להחזיק מעמד אחרי 50 מכות. היה מת". אלא שאותו נער, "החזיק מעמד אחרי 80 מכות, והוא ציווה עליו גם לרוץ – והוא רץ. השאיר אותו בחיים".
"אתה רואה כאן בבית המשפט את אותו הנער שקיבל 80 מכות?" שאל אותו התובע.
"כן, הוא יושב לידך". ענה העד והצביע על קצין המשטרה הצעיר, גולדמן. הקהל באולם געש ונרעש, הכל נעמדו לראות במי מדובר.
רופא ניצול שואה העיד על מפקד גטו: "שהרביץ ברצועה 80 מכות לנער וציווה עליו לרוץ". התובע שאל: "אתה רואה אותו כאן בבית המשפט?" הרופא ענה: "כן, הוא יושב לידך" והצביע על קצין המשטרה הצעיר גולדמן
היום מיקי גולדמן הוא השריד האחרון מלשכה 06 ומצוות התביעה של אייכמן, וניצול שואה כמעט בן 100 מדור שהולך ונעלם. לקראת צאת ספרו "שמונים מלקות ועוד אחת" (הוצאת "ידיעות ספרים"), הוא מספק הצצה נדירה למאמציו לבוא חשבון עם מי שאחראים ל"פלנטה האחרת" שאותה שרד, וגם על הלחצים ש"היו באוויר" בלשכה 06 לגבי מידע שבירושלים ובברלין העדיפו שלא יעלה במשפט.
והייתה גם המכה הנוספת, זו ה-81, שלא הנאצים אחראים לה - אלא דווקא יהודים שפגש גולדמן כשעלה למדינת ישראל הצעירה, והפנו לו עורף באדישות ובספקנות. כמו זוג המכרים שפגש, ועימם שוחח ביידיש על שעבר בשואה. "הם לא ידעו שאני יודע עברית", הוא אומר, "לכן האישה אמרה בשקט שלא יכול להיות שמישהו יקבל 80 מלקות ויישאר בחיים, והוסיפה משהו על האנשים שבאו משם, שסבלו נורא ואולי מתקשים לזכור מה בדיוק עבר עליהם. הגבר ענה, עדיין בעברית, שאולי האמת מתערבבת להם בדמיון, והסכים איתה שזה לא יכול להיות".
העלבון היה קשה, והפגיעה, הוא מספר, הותירה סימני מלקות - הפעם בנפשו. הוא לא היה מוכן לאזכור שמו במשפט אייכמן. ברגע ההוא הוא נותר קפוא במקום מושבו, אך היה זה גם הרגע שסגר מבחינתו מעגל חשוב. "כך הסיפור הזה שלי, שאיש לא האמין שאכן קרה, יצא לאור".
גולדמן, שנולד בקטוביץ' שבדרום פולין, עבר בנעוריו אחרי פרוץ המלחמה לעיירה בירצ'ה שבמזרח המדינה. בחודשי המלחמה האחרונים היה במחנה העבודה מונוביץ-בונה, תת-מחנה במתחם אושוויץ, והצליח לשרוד את צעדת המוות בינואר 1945, כשנמלט מהשיירה עם שני חבריו לאסם של משפחת חסידי אומת עולם פולנית.
באותו החודש שבו ברח מהנאצים הוא כבר התנדב לצבא האדום והספיק להשתתף בקרבות האחרונים מול הגרמנים בסלובקיה ובצ'כיה, שם נפצע ואושפז פעמיים. אחרי המלחמה, עדיין על מדים, עסק בפעילות ציונית בפולין וכמעט נעצר. בהמשך עבר את מחנות העקורים, את ספינת המעפילים "התקווה" ואת מחנה המעצר הבריטי בקפריסין, שם נישא לאשתו הראשונה.
את מדי הצבא האדום החליף גולדמן במדי משטרת ישראל הצעירה, לאחר עלייתו לארץ. אחרי קריירה קצרה כקצין במשטרה עבר לשוק הפרטי, שם ניהל את רשת החנויות "אשכר" של מלונות דן, וחזר למשטרה כדי להשתתף בחקירת אייכמן. סיפור חייו נראה לעיתים כמעין גרסה מקומית ל"פורסט גאמפ" - אין מקום שבו לא היה ואין איש שאותו לא פגש.
הודעתו הדרמטית של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, מעל בימת הכנסת ב-23 במאי 1960, הכתה את העולם בהלם. "גורמי ביטחון", סיפר בן-גוריון - אז עוד אסור היה לנקוב בשמו המפורש של המוסד - הביאו את אייכמן לישראל. בן-גוריון לא אמר מאיפה. אז עוד קיוו שאפשר יהיה להסתיר מהיכן הביאו. זמן קצר לאחר מכן הוקמה במשטרה לשכה 06 שמטרתה לאסוף ראיות נגד אייכמן. "מיד כששמעתי שהביאו אותו לישראל, והמשטרה מקימה גוף מיוחד לנושא, פניתי למפקדים במטה הארצי וביקשתי להתגייס מחדש למשטרה, כחוקר במסגרת הזו", אומר גולדמן.
כניצול שואה בעל ניסיון בחקירות, ששולט בשפות הרלוונטיות, לרבות גרמנית, גולדמן היה מועמד אידיאלי לחקור את אייכמן. הוא פיקד על מדור ב' בענף 1 - ענף איסוף הראיות והעדויות למשפט. המדור שלו עסק בפשעים שהתרחשו בפולין, רוסיה והארצות הבלטיות – אזורים שבהם התבצעה מרבית ההשמדה, וככאלה, מתוכם היו צריכים להביא את עיקר הראיות לאשמת המוציא לפועל של הפתרון הסופי. מאות אלפי מסמכים הגיעו למדורי הענף – ממוסד יד ושם הצעיר, מחוקרי שואה עצמאיים ומאנשים פרטיים באירופה – ועברו מיון על ידי החוקרים בהתאם לידיעת השפה שלהם.
על הפגישה הראשונה עם אייכמן: "אני רואה מולי איזה יצור, ושואל את עצמי, 'הכלום הזה, הוא זה ששרף את ההורים שלי? זה הרג מיליונים של יהודים?' נדהמתי"
במשטרת ישראל הצעירה נעשה מאמץ גדול להגן על מחנה אייר מגורמים עוינים ומהשפעות זרות. בירושלים היו מי שחששו משחזור מבצע החילוץ של מוסוליני, במלון על הגראן סאסו שהוסב למתחם מעצרו של הדוצ'ה האיטלקי המודח ב-1943, בידי כוח בפיקודו של אוטו סקורצני, מי שלימים תפס מקום של כבוד ברשימת החיסול של המוסד והפך ב-1965 לאחד הסוכנים החשובים של הארגון, בתמורה למחיקת שמו מהרשימה וכסף רב, בפרשה שנחשפה מעל דפים אלה לפני מספר שנים. אבל קודם לכן, בימי משפט אייכמן, סקורצני היה אדם חופשי ופעיל למדי, מה שהוסיף לחרדות בישראל, וסידורי הביטחון הקפדניים נשמרו מבחוץ ומבפנים - גם על מנת למנוע נקמה פרטית מצד אחד משומריו או חוקריו של אייכמן.
גולדמן היה מהחוקרים הבודדים שקיבלו גישה ישירה לאייכמן, לצד החוקר הראשי, פקד אבנר לס, או לבדו. אחרי שנספתה בשואה כמעט כל משפחתו – למעט אחיו יעקב, שהתגלה בברית-המועצות לשעבר בשנות ה-50 – גולדמן פגש את פני הרוע.
"אני רואה מולי איזה יצור", הוא נזכר בפעם הראשונה שבה הביט באייכמן. "אני שואל את עצמי, הכלום הזה, הוא זה ששרף את ההורים שלי? לא בידיים שלו, אבל הוא זה ששרף אותם. אתה מסתכל עליו ואומר לעצמך, זה הרג מליונים של יהודים? אני נדהמתי".
היה לך קשה לא לחנוק אותו, או לפחות לרצות את זה?
"לא, לא רציתי נקמה. רציתי משפט צדק".
עניין עשיית הצדק, שייעשה וגם ייראה שנעשה על פי החוק, אל מול האפשרות לנקום, חוזר מספר פעמים בשיחות עם גולדמן ובספרו. בפגישות שקיימנו עימו הוא סיפר על ניסיון הגיוס שלו לקבוצת "הנוקמים" של אבא קובנר, בהיותו במחנה עקורים בדרום גרמניה אחרי המלחמה. הקבוצה ביקשה לרצוח שישה מיליון גרמנים באמצעות הרעלה של בארות המים בערים המרכזיות בגרמניה, כנקמה על השואה. "עין תחת עין".
גולדמן הדואב והאבל על משפחתו שנספתה, היה אז במחנה העקורים בפוקינג שבחבל בוואריה. "אבא קובנר בעצמו הגיע לדבר איתי. כששאלתי מה הם מתכוונים לעשות, נאמר לי 'לחסל נאצים'. מישהו גם דיבר על הרעלת בארות מים בגרמניה, אבל הבהרתי שאני לא מחפש נקמה בהמוני גרמנים. לא כולם היו נאצים. אולי רובם, אבל לא כולם. היו גם חפים מפשע, היו גם חסידי אומות העולם. נקמה לא הייתה הדרך שלי. זה לא התאים לי. מה שכן חשבתי שצריך לעשות, זה לרדוף אחריהם בכל מקום שבו הם מסתתרים, למצוא אותם ולהעמידם לדין.
"כששאלתי את אבא קובנר מה התוכנית של 'הנוקמים', נאמר לי 'לחסל נאצים'. הבהרתי שאני לא מחפש נקמה בהמוני גרמנים. זו לא הדרך שלי ולא כולם היו נאצים. חשבתי שצריך לרדוף אחריהם בכל מקום, למצוא אותם ולהעמידם לדין"
"שכל אחד יעמוד למשפט ויקבל את מה שמגיע לו. גם אייכמן - יכלו להרוג אותו בארגנטינה, אבל קיוויתי שהוא יעמוד למשפט. שיקבל את מה שמגיע לו בצורת משפט, ולא בצורת נקמה".
איך אייכמן התנהג בחקירות שלכם?
"הוא היה אומר: 'עשיתי מה שאמרו לי לעשות. הייתי בורג אחד קטן במכונה'. לעומת זאת היינו בטוחים שאנחנו יכולים להוכיח שהוא לא היה בורג, אלא המכונה עצמה. הבנאליות של הרוע? אייכמן זה הרוע בהתגלמותו. הוא עשה בתענוג גדול את תפקידו. הוא לא היה רק פקיד אפור, הוא היה רוצח של ממש. אולי לא בידיים שלו, אבל כשחילק פקודות ברורות - שאותן הוכחנו שנתן - הוא בפועל גרם לרצח המונים".
בעבר כבר הוחזקו רוצחים, פושעי מלחמה וטרוריסטים בידי אנשים שנשאו חשבון פתוח עימם - לאומי, משפחתי ואפילו אישי. ובכל זאת, נראה שהמקרה של אייכמן חריג גם בקנה מידה היסטורי. בלשכה 06 שירתו חוקרים רבים שהיו ניצולי שואה, או שאיבדו במהלכה חלק גדול ממשפחתם. במשך מספר חודשים הם חקרו את אייכמן, ובניגוד למה שניתן היה לחשוב, הוא רחוק מלהיות דמות מרשימה, מאיימת או מעוררת יראה.
היה איזה רגע שבו אייכמן התרכך? צחק? שהיה בו משהו אנושי?
"הוא כל הזמן היה ככה מכווץ, מאוד זהיר. שחס וחלילה לא יתפסו אותו באיזה ניסוח. הוא ניסה להוכיח שהוא מבצע הוראות. זה הכל משחק מתוכנן מהרגע הראשון. הוא רצה להגיד שבמלחמה, 'רק מילאתי פקודות, כמו שאני ממלא את הפקודות שלכם'".
הוא היה אדם חכם?
"חס וחלילה, לא. יכולה להיות גם מפלצת חכמה, אבל במקרה שלו - חכם הוא לא היה. לא".
אז מה בכל זאת הביא אותו, בגיל צעיר יחסית, לתפקיד כל כך בכיר? בכל זאת, קידום מקצועי מאוד מהיר.
"הציות שלו. הוא היה מוכן לעשות הכל כדי לבצע את ההוראות של הממונים עליו. היו לו 30 איש לידו, היה לו את הרצון והיו לו את האמוציות המתאימות. זה מה שעשה את העבודה".
העבודה בלשכה 06 התבצעה מסביב לשעון. עובדי הלשכה עבדו מבוקר עד ערב ונשארו לישון באכסניית נוער בחיפה, קרובה יחסית למחנה. רק בשבתות חזרו קציני החקירות - 14 במספר - לביתם ולמשפחתם. אחרי קצת יותר משלושה חודשי עבודה בלשכה, בספטמבר 1960 נולד למיקי גולדמן בן - טל - אשר נקרא על שם אביו, נפתלי, שנספה בשואה. ברית המילה התקיימה ביום שישי, וכך יכול היה גולדמן להשתתף בה.
"הרגשתי סיפוק מכך שאני תורם את חלקי לגילוי זוועותיה של השואה שיוצגו בפני העולם כולו", מסביר גולדמן את המוטיבציה שהניעה אותו במשך יותר מתשעת חודשי העבודה המתישים במחנה אייר. ב-19 במרץ 1961 הוגשו ליועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר - בהמשך התובע במשפט אייכמן, שנפתח בחודש אפריל - 26 דוחות סיכום, שהוכנו בין השאר מאלפי דפי עדויות מודפסים, מסמכים נאציים רשמיים בגרמנית ותמלילי חקירת אייכמן עצמו.
למרבית עובדי לשכה 06, שנסגרה באותו היום, היה זה אקורד סיום - אך לא עבור גולדמן, שנבחר ל"יחידת המאסף" הקטנה שהמשיכה לעבוד עם האוזנר במהלך המשפט. גולדמן הפך לעוזרו הצמוד של התובע, וישב לצידו במהלך הכנת העדים וניהול המשפט המפורסם והמשמעותי ביותר שנערך בישראל.
"היה רצון להשפיע על העולם, להראות לו את האמת ההיסטורית", אומר גולדמן על היערכות צוות התביעה לקראת המשפט. "אבל לפני הכל היינו צריכים להרשיע את אייכמן. להוכיח באמצעות חומרי החקירה שאספנו בלשכה 06, ובאמצעות החקירות של הנאשם, שהוא אכן אחראי למוות של מיליוני יהודים. שהוא לא היה רק בורג קטן במערכת".
ובכל זאת, זה לא היה משפט רצח רגיל. מרבית העדויות לא עסקו בשאלת אשמתו הישירה של אייכמן. היה רצון להראות את ממלכת המוות שהוא היה אחד האחראים העיקריים לה, גם בלי להציג קשר ישיר שלו לכל תא גזים או משרפה.
"נכון. בסופו של דבר אנחנו גם חששנו שמי שלא היה שם לא יאמין לאלו שנשארו בחיים, למה שאנחנו מספרים. לא יאמינו בדורות הבאים. הרי כשאנחנו יצאנו מהגיהינום, לא תמיד האמינו לנו. ולכן היה צורך להראות לא רק לעולם, אלא גם לציבור הישראלי. אין לי מושג איך דווקא אני נשארתי בחיים, אין לי מושג. אני גם לא כזה שמשון הגיבור. גם אחרי זה, כשיכולתי להילחם ונלחמתי בנאצים, אז ממש עשיתי את זה, אבל לא הייתי גיבור. כשחשבתי פעם או פעמיים על מקרה כזה, בעצמי לא הייתי יכול להאמין על מה אני מסתכל. מה אני רואה".
הזדמנות להביא הוכחות לשקריו של אייכמן - אלה שגם הולידו את מטבע הלשון האלמותי והשגוי, בכל הנוגע לאייכמן עצמו, של חנה ארנדט, על "הבנאליות של הרוע" – נקרתה מהצד השני של האוקיינוס. במהלך עבודתה של לשכה 06, בעוד אייכמן עצמו נחקר מדי יום במחנה אייר, פורסמו במגזין "לייף" "מסמכי זאסן" - מדובר היה בקטעים משורת ראיונות שקיים העיתונאי הנאצי ההולנדי וילם זאסן בבואנוס-איירס עם אדולף אייכמן, בנוכחותם של כמה חברים ותיקים לנשק ולא מעט אלכוהול. אייכמן התרברב בשיחות אלו, שחלק קטן וסנסציוני מהן פורסם ב"לייף" בתרגום לאנגלית, בתפקידו החשוב בהשמדת היהודים - והביע צער על כך שלא חוסלו אף 11 מיליון מבני העם השנוא – אך גם הנערץ – עליו.
לישראל הגיעו העתקים של תמלילי השיחות - באיכות נמוכה ולעיתים בלתי קריאה, שניתן למצוא בארכיון המדינה גם היום - אך לא ההקלטות עצמן. התמלילים אכן שימשו את התביעה, אך לדברי גולדמן לא היה להם משקל משפטי גדול כל כך. "מה שהוא אמר לזאסן לא יכול היה לשמש כראיה משפטית נגדו. הוא יכול להגיד שזה לא הוא אמר, וגם יכול להגיד שהוא רק התרברב בפני חברים", אמר לנו גולדמן בשיחה האחרונה. "זה משהו שאני לא חושב שעזר, אפילו כתימוכין. גם אם היו את כל ההקלטות האלה, זה לא באמת היה עוזר משפטית".
מתי גיליתם על הראיונות שהוא נתן לזאסן?
"כשיצאה הכתבה ב'לייף', בנובמבר 1960. אני אישית לא ידעתי לפני.
"האמת, אני מגלה כאן משהו", מחייך גולדמן. "פעם התקשר אליי יו"ר יד ושם לשעבר, אבנר שלו, ואמר, 'אני מבין שרוצים למכור את ההקלטות של אייכמן, המישהו הזה רוצה כך וכך', ונקב מחיר יקר מאוד. אמרתי לו, 'כמה שלא יעלה, תיקחו את זה', אבל זה לא יצא לפועל. הייתה לזה חשיבות היסטורית, גם אם לא חשיבות משפטית".
יש החולקים על דעתו של גולדמן וסבורים כי ישראל הייתה צריכה לעשות יותר כדי להשיג את כל ההקלטות, ולא רק את התמלילים. בכל מקרה, פרסום הראיון של אייכמן, תוכנו ופרטים שהופיעו בו, העצימו את החרדה מתוצאות המשפט לא רק אצל מי שברור שידאגו, אייכמן עצמו ומשפחתו בבואנוס-איירס, אלא גם בצד השני של העולם, בלב ליבה של המלחמה הקרה, בלשכת קנצלר גרמניה דאז אדנאואר.
הקנצלר ואנשיו חששו כי שני הצדדים במשפט, אייכמן וגם חוקריו ותובעיו, לא יסתפקו בחלקו ברצח העם היהודי ויבקשו לנצל הזדמנויות. ההזדמנות של אייכמן, חששו בברלין, היא לחלק את האשמה; ההזדמנות של מדינת ישראל היא לדייק בעובדות; וההזדמנות המשותפת לצדדים היא להראות שאייכמן לא לבד, ושהיו לו שותפים, הרבה שותפים, שנטלו חלק מרכזי ובכיר ברייך השלישי, במלחמת העולם השנייה ובשואה. חלק מהם, כמו אייכמן, ברחו לחו"ל והסתתרו תחת שם בדוי. חלק מהם נשארו בגרמניה ולא הסתתרו. חלק מהם נשארו בגרמניה והמשיכו לשאת בתפקידים בכירים בהנהגת המדינה החדשה, "גרמניה האחרת", בפיו של בן-גוריון, שזה אך קמה על חורבות הרייך.
עם אותה "גרמניה האחרת" בן-גוריון ועוזרו הצעיר והנמרץ, שמעון פרס, חשבו שאפשר לגנוב סוסים והסתמכו עליה במידה רבה כדי להבטיח את עתידה של מדינת היהודים, באמצעות תמיכה עצומה בצה"ל הצעיר והעני, ותמיכה חשאית בפרויקט הגרעין הישראלי. כדי שכסף גרמני "יבנה את פוליסת הביטוח של מדינת היהודים", בן-גוריון ופרס היו מוכנים להתעלם מאותם פושעים נאצים רבים מאוד שנותרו בגרמניה, וחלקם שיגשגו במערכות הממשלתיות שם.
בן-גוריון הקפיד להפריד בין מה שהיה ובין ההווה. תמי רוה, בתו של האוזנר ומחברת הספר "כשאייכמן נכנס אלינו הביתה" (הוצאת "ידיעות ספרים"), ציינה כי אביה אמר ש"בן-גוריון כמעט שלא התערב" במשפט. אבל רק כמעט. כך, למשל, כשהאוזנר העביר אליו את טיוטת נאום הפתיחה שבכוונתו לשאת, בן-גוריון ביקש ממנו להקפיד בכל פעם שמוזכרת גרמניה ולומר "גרמניה הנאצית", כלומר לא "גרמניה האחרת" של ההווה.
פרסום הראיון של אייכמן, תוכנו ופרטים שהופיעו בו, העצימו את החרדה מתוצאות המשפט לא רק אצל מי שברור שידאגו, אייכמן עצמו ומשפחתו בבואנוס-איירס, אלא גם בצד השני של העולם, בלב ליבה של המלחמה הקרה, בלשכת קנצלר גרמניה דאז אדנאואר
בין האוזנר ובן-גוריון התפתח עימות על רקע אזכורו של ד"ר הנס גלובקה, שר המדינה בלשכת הקנצלר, תואר מקביל לראש ממשלה והאיש החזק בגרמניה בזמן המשפט. לפני המלחמה ניסח גלובקה את התקנות ליישום חוקי הגזע של נירנברג, שקבעו מיהו יהודי ודנו לא פחות ממיליון איש למותם. הוא גם השתתף עם אייכמן ואנשיו בהסדרים לגירוש יהודי גרמניה ולשוד רכושם.
"כשהוברר לבן-גוריון כי אבי מתכוון להגיש לבית המשפט את המסמכים בדבר הקשרים ההדוקים בין אייכמן לגלובקה", מספרת רוה, "הוא פנה אליו בשאלה אם אי-אפשר בלעדי זאת". האוזנר אמר לבן-גוריון כי אולי אפשר, "אבל אז אהיה מסתיר חומר משפטי חשוב הנוגע לאישום, ואין בדעתי לעשות זאת". רוה מספרת כי "בן-גוריון הביע מורת רוח והתפתחה ביניהם שיחה לא נעימה", כך אביו תיאר לה, ככל הנראה ניסוח עדין למה שבאמת התרחש. האוזנר המשיך להתעקש, וסערה בין לאומית התחוללה בעקבות זאת.
הרגישות של בן-גוריון, אומר גולדמן, הייתה ברורה לכולם. "תראו, בן-גוריון באמת פחד שזה יוכל להשפיע על היחסים עם גרמניה. וזה היה באוויר בלשכה, היה מי שהרגיש בזה יותר ומי שפחות, אבל האוזנר ואני היינו עצמאיים לחלוטין לפעול כפי שראינו לנכון. כשהיה צריך גם ידענו להתווכח, כמו הוויכוח שלי עם סגן מפקד לשכה 06 אפרים הופשטטר, שדרש לא להשתמש במסמך שבו ראיתי הוכחה לקשר בין אדולף אייכמן ליחידות האיינזצגרופן שהיו אחראיות על ההשמדה בארצות הבלטיות. הוא לא ראה במסמך זה הוכחה משפטית מספקת. התעקשנו והכנסנו את המסמך לגוף הראיות, והוא אכן הופיע גם בהכרעת הדין של השופט לנדוי. בלי זה לא היו מזכירים בכלל את יהודי ברית-המועצות".
"בן–גוריון באמת פחד שהמשפט ישפיע על היחסים עם גרמניה. וזה היה באוויר, אבל היינו עצמאיים לחלוטין לפעול כפי שראינו לנכון. וכשהיה צריך, ידענו גם להתווכח"
היה בך, כניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, כעס על הנהגת היישוב והתנועה הציונית באותן שנים? תחושה שהיו יכולים וצריכים לעשות יותר כדי להציל יהודים?
"ודאי, אבל לא רק בן-גוריון לא עשה מספיק. גם המנהיגים הציונים האחרים לא עשו מספיק. רק מעטים ניסו. הסיבה היא שרבנו בינינו, ואנו עדיין מתקוטטים, כי כל אחד מאיתנו 'עדיין צודק'".
הגרמנים אולי כעסו על האזכורים הבודדים של גלובקה ושל אחרים במשפט אייכמן, אבל הם ידעו שלו גולדמן וחבריו היו לוחצים יותר על הנאשם, או מכוונים את איסוף הראיות והעדויות שלהם בכיוון, הם היו יכולים למצוא כמויות גדולות מאוד של סודות אפלים ביותר.
בדצמבר 1961, מעט אחרי מתן גזר הדין בערכאה הראשונה, כתב שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס לתת-השר במשרד החוץ, כי "הישראלים מנעו שנאה גדולה כלפינו". זמן קצר לאחר מכן חודשו העברות הכספים מגרמניה לישראל לטובת הכור בדימונה, לאחר שהופסקו ברמז עב כפיל עם תחילת המשפט.
סנגורו הגרמני של אייכמן, סרווציוס, ביקש לערוך חיקורי דין ולגבות עדויות בגרמניה מטעם ההגנה. היו אלה קציני אס-אס ועובדי ציבור מתקופת הרייך השלישי, שסיפרו על טיב עבודתם עם אייכמן, וחששו להגיע לישראל פן ייעצרו עם נחיתתם. בחלק מהמקרים, העדיפה ישראל בעצמה לבצע את מתן העדות בגרמניה ולא בשטחה.
"ארווין שמרון (אביו של דוד שמרון) נסע לגבות מהם עדות, בנוכחות אנשי משפט ומשטרה גרמנים", אומר גולדמן. "נסעתי לפני זה להכין את חיקור הדין. לא פגשתי את העדים".
איך זה היה בשבילך לנסוע בשנים האלה לגרמניה, למדינתם של הפושעים?
"זה לא הפריע לי יותר מדי. מבחינתי זו הייתה שליחות מטעם מדינת ישראל ובמסגרת העבודה. אני זוכר שהגעתי לגרמניה, לקלן, ירדתי מהאוטובוס וחיפשתי את מעון המשלחת הישראלית (שגרירות מדינת ישראל בפועל, טרם כינון היחסים הרשמיים בין המדינות). שאלתי גרמני אחד אם הוא יודע איפה זה, אז הוא הצביע לכיוון ואמר ששם זה ה-Knoblauchpalast ("ארמון השום", רמיזה אנטישמית ברורה). זה היה ה'ברוך הבא' שלי לגרמניה".
סרווציוס, הסנגור הגרמני של אייכמן, היה עורך דין טוב?
"כן, הוא עשה מה שאפשר כדי להגן משפטית על הקליינט שלו".
הרגשת שהוא אנטישמי?
"לא, לא, אני לא יכול להגיד את זה".
בסוף מאי 1962 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של אייכמן על גזר דין המוות שהוטל עליו. כבר באותו לילה, בין 31 במאי ל-1 ביוני, הועלה אייכמן על הגרדום. גולדמן היה אחד משני נציגי המשטרה שנכחו במעמד, ולאחר מכן היה על הסירה שנשאה את אפרו של אייכמן ופיזרה אותו מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. בניגוד לרבים במדינה שהציעו עצמם כ"תליינים", לגולדמן עצמו לא היה "דחף אישי לבצע (בעצמי) את עונש המוות".
גולדמן סיים את כתיבת הספר בעיצומה של המלחמה הנוכחית. "אני חי בארץ הזו שמונה עשורים, במהלכם כבר קשה לספור את המלחמות והמבצעים שעברנו, אבל אף לא אחד מהם דומה למלחמה הזו", הוא אומר. ב-7 באוקטובר גולדמן נזכר מיד בעבר הרחוק. ההשוואה למעשי חמאס והמלחמה שבעקבותיהם, למלחמת העולם ולתקופת השואה, הותירה אותו בסוג של הלם.
"במשך ימים ישבתי כאן, בסלון, ולא הוצאתי מילה. לא דיברתי", הוא אומר. "הרגשתי כאילו חזרתי עשרות שנים אחורה ואני שוב עומד מול מרצחים שאיבדו צלם אנוש, שמרוצצים ראשי תינוקות, מתעללים בזקנים ושורפים אנשים חיים. ההתמודדות הקשה עם ממדי הזוועה ותחושת חוסר האונים מלווה אותי עד היום". "גם אני לא יכולתי לדבר", מוסיפה אווה, אשתו האוהבת והדואגת של גולדמן.
"היינו בשקט, כיבינו את הטלוויזיה ובכינו את זה", הוא מספר על השבת השחורה. "לא תפסתי שדבר כזה יכול לקרות במדינה חופשית, יהודית, חזקה. מה שאנשים עברו שם - ילדים שנשחטו, כל המשפחות שלהם, זה אי-אפשר להאמין. אי-אפשר להאמין".
היו עוד רגעים שהזכירו לו את התופת מילדותו. "בעקבות האזעקות התכופות בפרוץ המלחמה, נזכרתי איך בליל הסילבסטר ב-1942 עסקתי עם חברים בהקמת בונקר במרתף בצריף שבו היינו, כדי להכין לעצמנו מקום מסתור. ידענו שמדי פעם יהיו אקציות, או שסתם יאספו כמה מאיתנו כדי לירות בהם. ואכן, בחצות אותו הלילה התחיל מטח ירי בסמוך לתחנת הרכבת".
אבל למרות כל זאת, גולדמן מדגיש, זה לא אותו דבר. "זו לא השואה. יש ימים שמה שקורה כאן אכן מזכיר לי ימים שחורים משחור, אבל זו לא השואה. יש הבדל גדול לא רק מספרית, גם מהותית. היום יש לנו מדינה משלנו וצבא משלנו. אנחנו חיים כאן כבני אדם ואיש לא יכול להתייחס אלינו כאל תתי-אדם, כאל מספרים".
כיצד היית רוצה לראות את משפטי מחבלי הנוח'בה? מה הציפיות שלך מהם?
"כמו במשפטי נירנברג. המשפט לרוצחי הנוח'בה צריך להתנהל לפי משפטי רצח בכוונה תחילה. אונס - מאסר עולם. שריפה וביזה - לפי החוק הפלילי".
כמו מול אייכמן, גם כאן נותר גולדמן נאמן לחוק לפני תחושות הנקמה הטבעיות. ובכל זאת, יש מקרים שבהם היה רוצה לראות עונש מוות: "בעיקר על רצח תינוקות".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
