אפריל 2008, כשהיה בן 30, הציב לעצמו כריס גילבו, יזם ובלוגר אמריקאי מצליח, יעד שאפתני: לבקר בתוך חמש שנים בכל 193 מדינות העולם ולממן זאת בעיקר באמצעות נקודות נצברות במועדוני נוסע מתמיד בחברות תעופה שונות. בגיל 35 בדיוק, באפריל 2013, ביקר במדינה האחרונה ברשימה - נורווגיה. היום, בגיל 47, הוא משיק את ספרו התשיעי ובו הוא מתוודה על הצד הפחות זוהר של ההישג המטורף הזה - חרדת זמן שפיתח במהלך השנים אשר הובילה אותו לתחושת הדחיפות הזאת שהזמן הולך ואוזל והוא חייב להספיק יותר ויותר ויותר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"הייתי מכור לדופמין שמושג מתחושת ההספק של ביצוע משימות לפי רשימות. אבל בסוף כל יום הבנתי שלא משנה כמה משימות השלמתי, בדרך קסם תמיד חיכתה לי רשימת משימות חדשה", כותב גילבו בפתח ספרו החדש Time Anxiety: The Illusion of Urgency and a Better Way to Live. "תמיד הייתי חובב מתודות פרודוקטיביות אבל אף פעם לא היה לזה סוף. למעשה, הן נתנו לי תחושה מוטעית של התקדמות והזיקו יותר משהועילו, כי הן חיזקו את האמונה השגויה שתמיד אפשר לעבוד קשה יותר ושאפשר לעשות הכול. אבל ככל שעבדתי קשה יותר הרגשתי יותר חרדה להספיק יותר.
"כשכתבתי על כך פוסט בבלוג שלי, קיבלתי כל כך הרבה תגובות של הזדהות, שהבנתי שהמאבק ארוך השנים שלי הוא בעצם בעיה משותפת להרבה אנשים ושמה שהם ואני עושים רק מחמיר אותה. התחלתי לחקור את הנושא במטרה לעזור לאנשים כמוני שדואגים שהזמן אוזל, שאף פעם אין מספיק זמן לדברים החשובים, שמרגישים שיש משהו שהם חייבים לעשות עכשיו אבל לא בטוחים מהו".
זה המקום להדגיש שלא מדובר בסתם חרדת זמן, זה הרבה יותר מ־FOMO (כלומר Fear Of Missing Out) שרבים מאיתנו חווים. הפומו מתמקד בהווה, תחושת החמצה שנחווית כ"משהו קורה בלעדיי", בעוד שחרדת זמן קשורה לשלושת הממדים: עבר, הווה ועתיד. את חשה מלאת חרטה בנוגע לעבר ("חבל שלא עשיתי דברים אחרת"), את מהוססת בנוגע להווה ("אני לא יודעת מה לעשות עכשיו") וחוששת בנוגע לעתיד ("אני דואגת מה יקרה בימים ובשנים שיבואו").
אנשים עם חרדת זמן (שביטוייה הקליני הקיצוני מכונה "כרונופוביה") נוטים להיות לא החלטיים, דבר שמקצין את תחושת הזמן האוזל. בספרו מנסה גילבו לתת בדרך המעשית ביותר אסטרטגיות להסתכלות שונה על הזמן ולפיתוח מערכת יחסים שונה איתו. המסר העיקרי הוא להכיר בכך שהזמן אכן משאב מוגבל, שאין טעם לרוץ אחריו אבל אפשר לנצל אותו הרבה יותר טוב, בלי להיכנס לחרדה. איך עושים את זה? לפניכן כמה אסטרטגיות שיסייעו לכן להרגיש שהזמן בסך הכול פועל לטובתכן.
המטרה: להשתחרר מהצפירה של דחיפות שקרית בראש
שאלה לבדיקה עצמית: האם זה יכול לחכות?
רוב הדברים שאנו עושים בחיים יכולים להיעשות בזמנים רבים ושונים. אפשר לעשות אותם מיד, לתכנן לעשות אותם מאוחר יותר או פשוט לשים אותם בצד לזמן מסוים, לפעמים ארוך. בחינה אמיתית של הדברים תאפשר לזהות משימות שאנו לחוצות לגביהן שלא לצורך או כאלה שהלחץ לגביהן מגיע בכלל מגורם חיצוני שמאיץ בכן יותר מדי.
דוגמאות לדברים שיכולים לחכות: לארגן את תיבת המיילים, לנקות את הארון, לקבוע תור רפואי לא דחוף.
דוגמאות לדברים שלא יכולים לחכות: לאסוף את הילד מהגן, לשלם חשבון עד תאריך מסוים, להגיע לתור רפואי שנקבע, לטפל במצב חירום בעבודה או בבית.
המטרה: להפסיק ריטואל של הימנעות שרק מעכבת אותך
שאלה לבדיקה עצמית: מה אני דוחה בלי סוף ופוגעת בעצמי?
הימנעות מדברים קשים היא תגובה נפוצה לסטרס ומקורה במכניזם אבולוציוני: יש איום, אז צריך לברוח. זה יכול להתבטא בהימנעות משיחה עם עמית לעבודה שמחבל במשימות שלכן או הימנעות משיחת טלפון ושליחת מייל במקומה (גילבו עצמו מודה שזו אחת הבעיות שלו).
אנחנו נמנעים כי זה מרגיש טוב בטווח הקצר, אבל יש לזה מחיר רגשי גבוה. הימנעות צורכת הרבה אנרגיה - מנטלית, רגשית ופיזית. אולי את לא חושבת אקטיבית על מה שאת נמנעת ממנו, אבל לרוב זה יושב לך איפשהו בראש ומונע ממך להיות נוכחת במלואך ברגע הנוכחי וגם לחשוב על העתיד בבהירות. כל זה רק מגביר את חרדת הזמן שהולך ואוזל. אגב, גם אם אנחנו עסוקים באופן תמידי, יכול להיות שמדובר בסוג של הימנעות, כי אז נמנעים מעשיית משימה שצריכה להתבצע.
איך מתמודדים: קודם כול כדאי להתחיל בהכנת רשימה של הדברים שאת נמנעת מהם. לאחר מכן, בחרי אחד מהם והתחילי לשנות בקטן. למשל, אם קשה לך לדבר עם אנשים, שימי לך מטרה לדבר עם אדם חדש אחד ביום (אפילו לשאול מה השעה). דרך נוספת: הקציבי לעצמך 30 דקות ביום למשימה שנמנעת ממנה.
המטרה: להחליף לופים של משימות בלתי נגמרות בקבלת החלטות קלילה ומהירה
שאלה לבדיקה עצמית: מה הדבר האחד הקטן שאני יכולה לעשות כדי להתקדם?
פעמים רבות אנחנו חוזרות למשימות שלנו שוב ושוב ולא מסיימות אותן. יש לכך כמה סיבות: פרפקציוניזם וניסיון לעשות את הבחירה האבסולוטית הטובה ביותר; פחד ממשתנים לא ידועים וחשש לפספס משהו; תסמונת המתחזה - מי אני שאקבל החלטה כזאת; חשיבה מוטעית של "הכול או כלום" - אם זה לא ניצחון ברור, זו חייבת להיות הבחירה השגויה.
איך מתאמנים על קבלת החלטות מהירה והחלטית: עוברים על מיילים והודעות? מגיבים על החשובים באופן מיידי; מתלבטים מה לאכול לצהריים? מחליטים מראש שארוחה בריאה תהיה ברירת המחדל; מתלבטים איזו מתנה לקנות ליום ההולדת של חברה? עושים מחקר שוק קצר וקונים על המקום, לא דוחים להמשך שיחייב את כל תהליך החיפוש מחדש.
ככל שתתאמנו יותר על החלטות מהירות, כך זה ייעשה קל יותר, ותחסכו אנרגיה רבה ובעיקר זמן שתוכלו להשתמש בו לדברים חשובים באמת.
המטרה: לחסוך זמן של פעילויות שאין הכרח למצות אותן
שאלה לבדיקה עצמית: מה יקרה אם לא אסיים את זה?
בניגוד לאופן שבו רובנו חונכנו - אם מתחילים משהו צריך לסיים - בואו נתאמן דווקא על ההפך. למשל, לא לסיים לקרוא ספר שלא אוהבים או לראות סדרה שלא נהנים ממנה. גם לא לסיים הכול מהצלחת. העובדה שלא סיימת לא אומרת שלא עמדת במשימה, אלא שזה פשוט מספיק לך. כשמאמצים את הגישה הזאת, חוסכים המון זמן ומרגישים הרבה יותר חופשיים וגאים ביכולת להעריך ממה נהנים.
זה נכון במיוחד כשמדובר בפעילות שעלתה כסף. למשל, לצאת באמצע מסרט או מהצגה. נכון, שילמתם על הכרטיס, אבל זה לא מה שיגרום לכם ליהנות. בעזיבה המוקדמת אתם קונים בחזרה זמן לעצמכם שיוקדש למשהו אחר.
זה נכון גם בכל הקשור לסיטואציות חברתיות: עזבו מוקדם מסיבות משעממות וצאו מפגישות לא פרודוקטיביות. החוכמה הגדולה, למעשה, היא להימנע מלהגיע לאירועים חברתיים או לפגישות עבודה בעלות פוטנציאל שעמום וחוסר פרודוקטיביות.
המטרה: להבין את מגבלת השעות הפרודוקטיביות שלך
שאלה לבדיקה עצמית: מתי אני הכי אפקטיבית ואיך אנצל את השעות האלה בצורה טובה?
לרובנו יש מכל טבעי של שלוש עד ארבע שעות של עבודה ממוקדת ביום. למדי לעבוד עם המגבלה הזאת במקום להילחם בה ולנצל שעות אלה למשימות שדורשות את הריכוז ואת הכוח המנטלי המקסימלי. תקופות של עבודה מאומצת (לפעמים נקראות היפר־פוקוס) יכולות להיות מועילות מאוד, אבל צריך לזכור שאי אפשר לעבוד כל הזמן באותה אינטנסיביות, וחשוב לאזן אותן עם תקופות של מנוחה.
נקודה למחשבה: לפעמים לו"ז שאינו עמוס יכול לעשות פעולה הפוכה ולגרום לנו להוסיף עוד ועוד משימות, שיגבירו את רמת הלחץ. במקום זאת, אפשר לנצל את הזמן הפנוי לבניית הרגלי עבודה בריאים.
המטרה: לנפות דברים שהם ממש לא חיוניים ולנסות לחיות באופן מוכוון משמעות
שאלה לבדיקה עצמית: האם זה מה שאני רוצה לעשות במהלך חיי המוגבלים בזמן?
החשש מהזמן האוזל ומהמוות הבלתי נמנע יכול להפוך גם למשהו מועיל. "יש לך מחלה סופנית שנקראת חיים, השתמשי בה לטובתך", כותב גילבו בספרו. כשאת חשה לחוצה, כשאת רוצה להשתחרר מציפיות של מישהו אחר לגבי איך עלייך לחיות, או אפילו כשסתם לא בא לך ללכת לעבוד מחר - דווקא הידיעה שהזמן מוגבל תאפשר לך הנמקה פנימית מובנית. "לא תודה, אני הולכת למות יום אחד".
המטרה: למצוא מה באמת חשוב לנו - ולבצע אותו
שאלה לבדיקה עצמית: מה הייתי עושה אילו היה לי יום חופשי נוסף בכל שבוע?
אנחנו חייבות להבין שאין לנו אפשרות לעשות הכול, והרצון להספיק עוד ועוד רק מתסכל. לצד ההבנה הזאת, כדאי לנו לחיות בצורה ממוקדת יותר ומכוונת למטרות שבאמת משמעותיות לנו. אם נדמיין שקיבלנו יום שמיני בשבוע, זה יוכל לעזור לנו לזהות מה באמת חשוב לנו כשאנחנו מרגישות חופשיות מלחצי היומיום. כדאי להשתמש בתובנות האלה כדי לתעדף את האנרגיה שלנו ולהחליט החלטות יומיומיות נבונות. למשל, אם הדבר הראשון שאת חושבת עליו הוא "ביום השמיני הייתי יוצאת להליכה", אולי זה סימן שכדאי להכניס את זה גם בלו"ז הרגיל שלך. אם "בא לך יום מנוחה נטול אג'נדה", אולי זה סימן שהחיים הנוכחיים שלך עמוסים מדי.
הכתבה פורסמה במגזין "לאשה"
