"מדינה מורכבת", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו על קטאר השבוע, "אבל לא מדינת אויב". הוא אמר את הדברים האלה בסרטון קצר ששיחרר ברשתות החברתיות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
במדינה המורכבת מתארח מאז שנת 2007 ח"כ לשעבר עזמי בשארה. הוא נמלט מהארץ בעקבות חקירה ענפה שהעלתה חשד כי סייע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה, כולל מסירת מיקומים לטיווח רקטות וטילים נגד יעדים אסטרטגיים. עושה רושם שהוא פורח באמירות (המורכבת). מהופעות תקשורתיות תכופות, דרך ייעוץ לממשלה המקומית לגבי ניהול אימפריית התקשורת שלה, ועד מעורבות במו"מ כעת להשבת החטופים, מהצד הקטארי כמובן. בישראל יש הערכת חסר לכוח שבשארה צבר באמירות. ב־2013, לדוגמה, דווח כי היה אחראי לסילוקו של עורך עיתון ערבי חשוב, המתפרסם בלונדון, "אל־קודס אל־ערבי". ב־2021 דיבר בשארה בטלוויזיה בקטאר.
ראיתי את הקטע באתר האינטרנט של מכון ממרי. הח"כ לשעבר סיפק אבחנה נבואית על המפלגה הדמוקרטית בארה"ב: "לטווח ארוך, עלינו להסתמך על פעילי השטח של המפלגה הדמוקרטית. יש יותר ערבים ומוסלמים ביניהם. יש יותר אפריקאים-אמריקאים ואנשי שמאל שם. עלינו להתחבר לאנשים האלה. על הערבים לכרות מערכות יחסים... ולשתף פעולה עם אנשים שהם כמוהם, שהם קורבנות. אנחנו תמיד אוהבים את הלבנים, האנגלו-סקסים עם העיניים הכחולות. לא. עלינו לשתף פעולה עם אנשים כמונו". כתבתי שזו אבחנה "נבואית", אבל ייתכן שזו הייתה פיסה מתוכנית פעולה שהצליחה. שימו לב להצעה ליצור ברית של המדוכאים, של "הקורבנות"; להתמקד בשמאל. זה נשמע כמו בשארה, וזה נראה כמו ההפגנות בקמפוסים ברחבי המערב מאז 7 באוקטובר.
קרנו הלכה ועלתה באמירות. לפני כמה חודשים דיווח "לה פיגארו" בצרפת שבשארה היה ממנסחי ההבנות בוועידת פריז לפני כשנה, זו שעסקה בקידום החלק השני של עסקת החטופים, וכי הוא "יועץ בכיר" לאמיר קטאר תמים בן חמד אל־ת'אני. בנייר אחר של ממרי קראתי על חוקר סעודי שמאשים את "אל־ג'זירה" כי היא מנוהלת לפי "ההנחיות של עזמי בשארה".
שאלתי השבוע כמה גורמים ביטחוניים שהיו או עודם חלק ממעגלי הסוד על חלקו של בשארה בעיצוב מדיניות קטאר כלפי ישראל. אחד היה חותך וישיר: בשארה, הוא אמר, מנהל את קמפייני ההשפעה של קטאר במדינת ישראל, ונגדה. הוא המומחה לחברה הישראלית, מבחינת הממשלה בדוחא. הגורם השני היה מסויג מעט יותר. שניהם הסכימו: אין ספק שהקטארים נועצו בבשארה, לכל הפחות, בעיצוב המסרים שנשמעו במדינת ישראל מאז ראשית מלחמת 7 באוקטובר.
ובמילים אחרות: מה שנגמר בתדרוכים מאנשי לשכת ראש הממשלה, שחלקם לפי החשד קיבלו כסף מקטאר, החל בעזמי בשארה, הסייען (לפי החשד) של חיזבאללה. הם בטח התפוצצו מצחוק שם, במדינה המורכבת.
צודק ראש הממשלה: קטאר איננה מוגדרת מדינת אויב. נתניהו בחר להדגיש זאת בסרטון, יחד עם הבעת תמיכה ביונתן אוריך, מקורבו החשוב ביותר, והטחת האשמות מופרכות בראש השב"כ רונן בר, כי כל אלה מסרים משפטיים חשובים. מוח חשדן, מוח ביבי, יגיד כך: המסרים של נתניהו לא כוונו לציבור, אלא בעיקר לחוקרים ולנחקרים. המסר הראשון: כמעט מעולם לא הורשע אדם בעבירת מגע עם "סוכן זר", אלא אם אותו סוכן היה של מדינת אויב מוצהרת.
לגבי אוריך, אותו נתניהו צריך לחבק חזק; מעטים האנשים שיודעים עליו יותר. נתניהו מאותת לו – אנחנו ביחד פה.
לבסוף, תיוג החשדות החמורים כרדיפה פוליטית והטחת האשמות בראש השב"כ – זה בפק"ל. כאשר אבי דיכטר הצטרף לפוליטיקה ולמפלגת "קדימה" ז"ל, הוא העניק לי ראיון שבמסגרתו הזכיר פתגם פלסטיני: תזרוק בוץ על הקיר, משהו יידבק. השבוע, ראש השב"כ לשעבר שתק שתיקה חלושה, אופיינית. כראש שב"כ לשעבר, דיכטר יודע טוב יותר משאר חברי מנזר השתקנים בליכוד: כאשר מדינה זרה מצליחה לחדור ללשכתו של מנהיג, היא מבססת שני יתרונות. הראשון הוא גישה. יכולת להשפיע על המדיניות, על המסר. לדוגמה, לתדרך כמה קטאר יעילה ומסייעת במו"מ. גישה שיכולה גם להניב מידע חשאי. היתרון השני מורכב יותר: חשיפה לסחיטה מצד המדינה הזרה. האם זה היה מבצע ריגול מתוחכם שכזה? אין אינדיקציות כאלה, לפי שעה. הקטארים משמנים מערכות עולמיות ורצו בשיפור מעמדם בישראל; השמן הוא כסף. פלדשטיין, או אוריך ואיינהורן, הכל לפי החשדות, היו כלים יעילים, ומקורבים לראש הממשלה.
בשבוע שעבר העיד בסנאט האמריקאי ד"ר צ'רלס אשר סמול, ראש מכון הנאבק באנטישמיות. הוא עוסק רבות בקטאר. חילופי הדברים בינו ובין סנאטור רפובליקני מקנזס, רוג'ר מרשל, היוו הדגמה נאה לכוחה הנוכחי של דוחא. ד"ר סמול נשאל בידי הסנאטור על חלקה של קטאר בשחרור שבויים. "אני יודע שהקטארים מימנו את חמאס, יש להם יחסים מצוינים..." החל סמול לענות, ואז נקטע מיד בידי הסנאטור: "זו איננה השאלה. אענה על כך במקומך – לקטארים אחריות עצומה לשחרור של שבויים אמריקאים ורבים אחרים. ד"ר סמול, מה היה חלקה של קטאר בפינוי אפגניסטן?"
ד"ר סמול החל לומר שלקטארים יש יחסים חמים עם הטאליבן ועם המשטר של הרפובליקה האיסלאמית ונקטע מיד שוב: "זה מעניין", אמר הסנאטור, "הדעה הקדומה שאני שומע נפלטת מהפה שלך. הרי מתוך 120 אלף בני האדם שפינינו מאפגניסטן, כ־60 אלף יצאו דרך קטאר!" וכך זה נמשך ונמשך, בעוד הסנאטור מטיף לד"ר סמול ש"מדוע אנחנו שופכים פה אש על המדורה. לא כל המוסלמים הם אנטישמים, לא כולם אנטי־אמריקאים, והנה פה יש לנו מדינה מוסלמית שעמדה לצד אמריקה! והם לא מושלמים, אבל הם עוזרים לנו להשיב שבויים...". לפי הג'ואיש אינסיידר האמריקאי, ב־2019 הסנאטור הנ"ל היה ביקורתי למדי על קטאר. ב־2023 הוזמן לדוחא, ונפגש עם האמיר עצמו ("משרד הסנאטור לא הבהיר מי שילם על הנסיעה", נכתב בפרסום). מאז הסנאטור אירח את ראש הממשלה הקטארי בוושינגטון. השיטה ברורה.
שורות תחתונות: הקייס המשפטי יהיה מסובך ממה שהוא נראה. גרסת פלדשטיין ידועה – הוא עבד עבור לשכת רה"מ, ויונתן אוריך הפנה אותו לקבל את התמורה מאיש עסקים ישראלי, גיל בירגר. זה קיבל את המימון מהלוביסט של קטאר. גרסת הלוביסט, ג'יי פוטליק, וגרסתו המלאה של יונתן אוריך – טרם פורסמו. לא כדאי לשלול את האפשרות של הפתעות, בהקשר הזה.
ראוי להזכיר מדוע לא יכול היה פלדשטיין לעבוד בלשכת ראש הממשלה: הוא נכשל בסיווג הביטחוני. במערכת הביטחון, במשטרה ובשב"כ יש ספק ששובל החשדות יוביל עד נתניהו עצמו. "הוא זהיר וחכם מדי", אמר לי גורם אחד. טכנולוגיית החמקנות של נתניהו מביישת את המטוסים האמריקאיים המתוחכמים, הבלתי נראים לרדאר. השבוע ספר את הצלחותיו – כל החקירות שהיו "פייק". בניגוד לטענתו, אף אחת מהן – אפילו לא אחת – התבררה כברווז עיתונאי או עלילת דם שנתפרה נגדו. ברבות מהן חמק נתניהו בעור שיניו, נניח "בר-און-חברון", שם הייתה המלצה להעמידו לדין.
אך הימים השתנו. "ארץ נהדרת" ממשיכה להזכיר לצופים כתם מתרחב על מצחו של נתניהו: האחריות ל-7 באוקטובר. סקר רחב שנערך לאחרונה בידי מכון מחקר המחיש שמצביעי גוש נתניהו מחזיקים בשיא של עוינות כלפי קטאר. זה לא דבר קל לפצח, שותפות (גם אם באמצעות שליחים) עם מדינה שקשורה בטבורה לחמאס ולאחים המוסלמים.
נתניהו מאמין שגם זה יעבור. קו ההגנה שלו כבר מוכן ומזומן. הוא יזכיר לכולם שהמוסד תמך וקידם את הקשרים עם קטאר, במו"מ הנוכחי ועוד בתקופת מזוודות הכסף. ובמילים אחרות: הקשרים עם האמירות היו נחוצים ביטחונית, לא רק לדעתו, וזה לא קשור ליועץ שקיבל כסף. זו חצי אמת. לפני פרישתו, יוסי כהן הכיר בשגיאתו לגבי המימון מקטאר לרצועת עזה. דדי ברנע התנגד רשמית, עוד לפני מינויו, למימון הזה ובוודאי אחרי שנכנס לתפקיד. נדב ארגמן ושב"כ התנגדו נמרצות מההתחלה, וצה"ל הצטרף – כולל אספקת הוכחות לדרך שבה הכסף מגיע לזרוע הצבאית של חמאס. נתניהו הגיב בדחיינות. גם בשנה האחרונה לחצו בצה"ל להתרחק מקטאר ולחזק את מצרים. הלחץ נדחה; הטענה הייתה שדוחא אפקטיבית הרבה יותר. היא מראה תוצאות.
אולי זה קשור לכך שהמצרים עוינים, פרקטית, רשמית והיסטורית, את האחים המוסלמים. קטאר אוהדת אותם. משעה שישראל הכניסה את הקטארים דרך הדלת – לחמאס אין עוד אינטרס לדבר עם קהיר. הם העדיפו לדבר עם הדודים מדוחא.
פלילית, הוא לא חש במצוקה. אם יצוצו חשדות שידע על מקור התשלומים הקטארי, נתניהו יגיד שהכל שקר, עלילה ורדיפה. אם לא יצופו טענות לכך, וגם אם נאמנו אוריך יעמוד לדין, הוא יאמר שזו הוכחה שהכל היה "פייק". רק ראיות חד־משמעיות, מדהימות, יכולות לשנות את הדינמיקה הזו.
בשעה שנתניהו מנהל את קרבותיו האישיים ומבלה ימים ארוכים במעצמת העל הונגריה, החטופים נדחקו מהכותרות לגמרי. יש תקציב, כספים קואליציוניים, הדחת ראש השב"כ, מינוי מחליפו לארבע שעות תמימות, הדרמות של קטארגייט. בשבועיים האחרונים יש שיח תקשורתי גובר באשר לאפשרות של התקפת מנע על מתקני הגרעין האיראניים. עוד מעט ניכנס לשבועות שבהם הסוגיה הזו תלך ותתלהט.
בינתיים, צה"ל מכה בעוצמה ברצועת עזה ומספר הנפגעים שם מאמיר. העדויות המחרידות שמספקים המשוחררים מזכירות את המשמעות עבור מי שעדיין נמצא במנהרה חשוכה. האם החוטפים לועגים להם, כפי שלעגו לחטופים אחרים – שלאף אחד לא אכפת מהם יותר? שהחברה הישראלית עברה הלאה?
אם לשפוט ממה ששמענו מהחוזרים, נראה שכן.
המבצע הצה"לי ברצועה מתקדם ומתרחב, ובקרוב יפעלו בו שלוש אוגדות. המטרה היא ללחוץ את חמאס לוויתורים והסכמה לעסקה חלקית, או עסקה וכניעה ממש – הגליית מנהיגיו, ויתור על השלטון ברצועה, פירוז מלא. נתניהו פירסם השבוע – ללא עדכון הדרג הצבאי – על הכוונה לתפוס את ציר מורג. במקביל, פינויי התושבים מקצוות הרצועה, ברפיח ובצפון, הולכים ומתעצמים. חמאס הודיע השבוע שהוא דוחה את הצעת ישראל במו"מ, אבל בירושלים טוענים שיש תזוזה "מסוימת". לפי המתווכות, הארגון מוכן לשקול שחרור של עד חמישה חטופים. בישראל לא מוכנים לדבר על פחות מ־10, כרגע.
הבעיה איננה רק במספר, אלא במסגרת. חמאס דורש לחזור להסכם שנחתם. מבחינת הממשלה, חזרה למתווה נתניהו של עסקת החטופים איננה באה בחשבון. "כולם ידעו שלא ניישם את שלב ב'", אמר לי גורם ביטחוני, "הדרך היחידה ליישם אותו היא אם חמאס נכנע. ואז אין בעיה. נלך לעסקה, כל החטופים יוחזרו וישוחררו אסירים פלסטינים".
באוויר מרחף הרעיון של "המבצע הגדול" ברצועה. הניצחון המכריע, המוחלט. במובן מסוים מדובר ב"תוכנית האלופים" משודרגת, מותאמת למצב הנוכחי. כזו שכוללת את חזון "ההגירה מרצון" מרצועת עזה. במהותה, התוכנית היא הסתערות נרחבת ומסונכרנת על עזה, פינוי כל תושבי צפון הרצועה, דרומה ומרכזה לעבר רצועה הומניטרית צרה באזור המואסי. והפעם – באורח מוחלט. לא יישארו תושבים במרכז העיר עזה, בצפון, או בחאן־יונס.
ומה יקרה אז, שאלתי מישהו שהשתתף בעיצוב התוכניות המבצעיות. "אז חמאס לכאורה יובס, או ישלוט במובלעת זעירה", הוא השיב, "ויש גישה של הגירה. מהמובלעת ההומניטרית מציעים להם לצאת. אין לי מושג לאן, ואין מושג מדויק איך. או אם זה חוקי בעת מלחמה. הגישה השנייה רואה ברגע הזה את הניצחון. משתמשת בזה כמנוף למטרות האחרות, כולל הגליה ופירוז. משם מתחילים מחדש".
הוא לא ידע להגיד איך ייצאו למבצע רחב כזה, שמשמעותו עלולה להיות מות החטופים. וזה כאשר הציבור מעניק לראש הממשלה ציון של חוסר אמון – והמילואימניקים מצביעים ברגליים. יש ספר חשוב בתחום מדע המדינה של ג'ון לואיס גדיס, "על אסטרטגיות על". השבוע נזכרתי במשפט מתוכו שעוסק בשגיאות מצביאים בעת מלחמה. "היגיון בריא הוא כמו חמצן: ככל שאתה עולה למעלה, כך יש פחות ממנו".
