לפני כמה חודשים התקיים בחו"ל כינוס סגור, שלא לציטוט, עם כמה מהמומחים הגדולים בעולם לאיראן. אחת מהם, בקיאה, מוערכת, ביקשה לסתור את נבואות הזעם אחרי תבוסת חיזבאללה. הדעה הרווחת הייתה שאיראן בצרות. "אני חולקת עליכם", אמרה המומחית. לדבריה, הרפובליקה האיסלאמית ראתה רגעים קשים יותר מפירוק ציר ההתנגדות. נניח: מלחמת איראן-עיראק. או זיוף הבחירות בראשית שנות ה-2000. "האיראנים ישתקמו", אמרה, "הם יבנו מחדש את הפרוקסי שלהם, יממנו גורמים באזור, יבנו את ההשפעה שלהם מחדש. נביט לאחור ונאמר – זו הייתה מכה מוגבלת".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
בימים של היסטוריה פועמת, כמו אלה, הערכות המומחים מתפוררות ונפוצות לרוח. חולשת חיזבאללה התבררה כסימן מעיד לחולשת הפטרון, בטהרן. לא צריך להספיד את משטר האייתוללות מוקדם מדי, אך אין ספק כי הרפובליקה האיסלאמית במצוקה; היא מעולם לא חוותה השפלה כזו. השבוע ניסה צה"ל להרוג את הרמטכ"ל החדש של איראן. הוא תקף את מה שנחשב המפקדה הסודית ביותר של צבא איראן, בהרים. קן הנשרים שלהם. הרמטכ"ל החדש הצליח להימלט; נהרגו קצינים זוטרים בהרבה, קציני מטה. כעבור פחות מיממה מטוסי חיל האוויר מצאו אותו במפקדה סודית שנייה בחשיבותה, בטהרן. הוא נהרג.
כתבתי שמטוסי חיל האוויר מצאו אותו, אבל הסיפור הוא אמ"ן. שר בקבינט אמר לי השבוע שההישג הצבאי המרכזי הוא חיסול כל מדעני הגרעין שסומנו בידי ישראל כמהותיים. "לא ראיתי דבר כזה", אמר השר, "אני הרבה שנים בקבינטים. צה"ל בקביעות מקדים את כל המטרות שלו". זה קורה בגלל אמ"ן. סגן הרמטכ"ל ביקר השבוע בבסיס אמ"ן; הוא אמר לקצינים שם ש"עם כלביא יקום" היה צריך להיכתב על אגף המודיעין. על הפער בין הנפילה העצומה של 7 באוקטובר ובין ים המידע האיכותי והמדויק שזרם לקראת ריסוק חיזבאללה, וכעת נגד איראן. הטייסים מבצעים, ובאומץ; אך אלה קצינות וקציני המודיעין, החיוורים וטרוטי העיניים, צרובי הטראומה המודיעינית של דורנו, שמייצרים את ההישג ממש. הפרטים לא יכולים להיחשף במלואם, ואולי לעולם לא ייחשפו.
הדגמה בדיונית: דמיינו לעצמכם קצין מודיעין שיודע מי מבני הבית של גנרל איראני ישן. ההישגים של ישראל במלחמה הנוכחית הם תוצר של פעולה מודיעינית שלא הייתה מתרחשת אילולא היינו אומת הייטק מצטיינת. זו אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה שיכולות טק כאלה מביאות לקטלניות יוצאת דופן, ואולי להכרעה.
יש פה שיעור חשוב על תקומתן ונפילתן של מדינות. איראן היא מדינה טכנית להפליא, עם יכולות יוצאות דופן, מדעיות ומתמטיות, בוודאי במרחב הנוכחי. אך התיאוקרטיה האדוקה שלה, שלטון כוהני הדת, יצרה פשיזם חשוך; היא חיסלה כל חלקה טובה; עד כדי מחיקת יתרונותיה היחסיים.
לפני ההחלטה על ההתקפה, שיגר אמ"ן מסמך התייחסות אחרון ל"עם כלביא". מדובר בטקסט מקיף מאוד, שסוקר את המידע הנתון, את משמעותו, דרך פעולה אפשרית, התייחסות טכנית לתוכנית הגרעין – ובפרט ההתפתחויות בקבוצת הנשק. מי שקרא אותו במטכ"ל קיבל רושם שאין יותר זמן, למרות שאמ"ן היה זהיר מלומר זאת מפורשות. בעיקר, הוא הצביע על ההתפתחות יוצאת הדופן בפרויקט טילי הקרקע-קרקע האיראניים, והזהיר מאפשרות של 8,000‑9,000 טילים בידי איראן בתוך כשנתיים. נושא משמעותי הוא חלון ההזדמנויות שנפתח בעבור ישראל לפעול כעת, בעקבות ריסוק חיזבאללה וחמאס והבשלת יכולות מבצעיות. בהתחשב בהתפתחויות בצד האדום (האויב) ובצד הכחול (ישראל), המליץ ראש אמ"ן שלומי בינדר לתקוף.
אלה הם השלושה שתיכננו והובילו את המלחמה, תחת פיקוד הרמטכ"ל זמיר, כולם עם אחריות מסוימת, ושונה ביניהם, לכשלי 7 באוקטובר: ראש אגף המבצעים עודד בסיוק, שהוא תיכנן גם את המתקפה על חיזבאללה בשעתו וטרם זכה לקרדיט המגיע לו על כך, ראש אמ"ן בינדר (שהיה גם ראש חטיבת המבצעים לפני כן) ומפקד חיל האוויר תומר בר, שהוביל את הקמפיין החשוב ביותר של החיל מאז מבצע מוקד לחיסול חילות האוויר של צבאות ערב בפתיחת מלחמת ששת הימים. תארו לעצמכם שזמיר היה נכנע למכונת הרעל ומסלק את הקצינים האלה, שנגד חלקם נוהל קמפיין של ממש. לא בגלל רצון אמיתי לחקור את כשלי הצבא מול חמאס, אלא מסיבות זדוניות בהרבה.
אין סיסמוגרף רגיש יותר לרגשות מצביעיו מדונלד טראמפ. יש לו חוש ריח של טורף, שמזהה מה הם רוצים עוד לפני שהם יודעים זאת. טראמפ ידע שהם ינטשו את אוקראינה, עוד כאשר היו בעדה. כשהנשיא עושה טעות – נניח במכסים – הבייס יחזיר אותו אל ההחלטות הרצויות. אין התעקשות מיותרת, ואין עקרונות דוגמטיים.
ישראל ניצחה בסיבובים הראשונים מול איראן. מה זה ניצחה; הביסה, ריסקה. היא ביצעה 22 סיכולים ממוקדים רק בשעות הראשונות למתקפה; היא הרגה את הרמטכ"ל, ואז את מחליפו, במקום שנחשב בעיניו למקום הסודי והבטוח ביותר. הנשיא קיבל דיווחים, צפה בזה בטלוויזיה; לא צריך להסביר לו שבאמריקה, ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב. הוא הדבר היחיד. הסקרים בארה"ב חד-משמעיים: הציבור, דמוקרטים ורפובליקנים, לא רוצה שלאיראנים תהיה פצצה גרעינית. קונצנזוס נדיר, נדיר כמו חד-קרן בתרבות פוליטית שבטית ומפוצלת. והנה באה ישראל וקוצרת את כל הטוב הזה; לבדה. בנימין נתניהו, ליתר דיוק. ראש הממשלה נמצא בתקופה הטובה ביותר, פוליטית, זה שנים; הוא מימש את סיבת התקיימותו הפוליטית, את הסוגיה החשובה ביותר בעבורו. אם נתניהו אחראי למחדל 7 באוקטובר, כארכיטקט המרכזי של הקונספציה וגם קבלן הביצוע שלה, הוא זכאי לאשראי על עצם האחריות הכוללת להיערכות מערכת הביטחון למתקפה, ולתוצאותיה הראשוניות. טראמפ מביט בזה בהערכה; לא לחינם אימץ השבוע את ז'רגון הניצחון המוחלט.
אנחנו לא בהישג המדיני עדיין. נדע אם השגנו אותו רק בסיום המלחמה. כרגע, זהו מצב לוחמה. לטייסי חיל האוויר הישגים רבים. אחד מהם, הוא שהם גרמו לנשיא טראמפ את מה שקרוי פומו: Fear of missing out. לפני כמה שבועות נכתב כאן על מושג אחר שהחל מתפתח סביב הנשיא: Trump always chickens out, ובקיצור, טאקו, כמו המאכל המקסיקני. המושג התרוצץ ברשתות החברתיות (ראשו של טראמפ בתוך טאקו מקסיקני) ובסוף הגיע אל הבית הלבן, בשאלה של עיתונאית. טראמפ רתח, והריח את הסכנה. הוא עבר במהירות מטאקו לפומו.
הניצחון הוא העיקר. או לפחות: דימוי הניצחון. בראשיתה, המלחמה הזו הכי מזכירה את ששת הימים. בהפתעה, בריסוק ארכי-אויב שנחשב למאיים ביותר, בברק הפעולה של צה"ל; בהישגי חיל האוויר ואמ"ן. כאשר אמרתי את זה לקצין לשעבר בחיל האוויר, הוא ביקש מיד לתקן: במבצע מוקד חיל האוויר איבד אחד מכל עשרה מטוסים שיצאו למתקפת הפתע. ב-2025 איבדנו עד כה כטב"ם אחד. אך אם ממשיכים בהקבלה הזו, הרי שאחרי 1967 קרו שני דברים: העולם התרחק מישראל, וארה"ב התקרבה. היא זיהתה עוצמה וערך במדינה הצעירה. וכן, גם ווינריות.
ברנרד לואיס, המזרחן הנודע, הסביר נקודה חשובה אך נשכחת באנטישמיות המוסלמית כלפי יהודים: היחס המסורתי אליהם כחלשים ונרפים. הוא מביא בדיחה מהתקופה העות'מאנית. יום אחד רצו היהודים הטורקים הפטריוטים להתנדב ולהקים גדוד יהודי שיילחם עבור האימפריה, במהלך מלחמת הבלקן ב-1912. האימפריה נענתה ברצון, חיילה, אימנה וחימשה אותם, ואז הם יצאו לחזית. אלא מה? הם שיגרו מכתב למפקדה העליונה. "שמענו שיש שודדים בדרך", אמרו החיילים היהודים, "אנא תשלחו שוטרים שישמרו על הגדוד שלנו".
מאז 1948, כותב לואיס, שוברים היהודים במזרח התיכון תפיסה עתיקה לגביהם. ההשפלה של יריביהם באזור קשה מנשוא. שאלתי גורם ביטחוני בכיר מה קרה להם, לאיראנים, שכל פעמוני האזהרה שצילצלו – גם בכותרות העיתונים בישראל – לא העירו אותם. "הם היו בקונספציה", הוא העיר, "ואם היה לי זמן, הייתי יושב וכותב ספר. הקונספציה שלנו ב-7 באוקטובר, הקונספציה של חיזבאללה, וזו של איראן". האיראנים חשבו, לדוגמה, שארה"ב עייפה ממלחמות. שהיא לא תתמוך בישראל במלחמה כה מסוכנת. אחרי הטעות האסטרטגית, היו להם טעויות טקטיות: ההנחה שאמריקה לא תאפשר לישראל לפעול לפני עוד סבב בעומאן, לדוגמה. כמו ישראל ב-7 באוקטובר, ברגע האחרון, בלילה, גם אם האיראנים היו קולטים שמשהו מתרחש סביבם הם לא היו נערכים לכך וזה כבר היה מאוחר מדי. מאורעות הלילה טרם פורסמו במלואם, אבל הוא היה מורכב, העיר קצין בכיר.
כמו ישראל ב-7 באוקטובר, ברגע האחרון, בלילה, גם אם האיראנים היו קולטים שמשהו מתרחש סביבם הם לא היו נערכים לכך וזה כבר היה מאוחר מדי. מאורעות הלילה טרם פורסמו במלואם, אבל הוא היה מורכב
רק ארבעה-חמישה אנשים בסביבת הנשיא עסקו באיראן, בתיאום עם ישראל. הוא היה משמעותי - כולל הטעיה מפורשת, כפי שנכתב פה בשבוע שעבר, לפני המתקפה.
גורם ביטחוני בכיר אמר לי מפורשות: שיתוף הפעולה היה עמוק ומתמשך. קיבלנו מהאמריקאים תיאום אווירי, מודיעין התקפי, סיוע הגנתי, וכמובן, הם ידעו על כל ההכנות. הוא לא רצה להשיב על השאלה האם זה נעשה בפקודת הנשיא: "יש הפרדה בין המדיני לצבאי, אנחנו לא שאלנו - והם לא ענו". מפקד סנטקום הגנרל מייקל קורילה הוא חבר מובהק של מערכת הביטחון (חבר אישי, אגב, של הרמטכ"ל הקודם הלוי). אך הוא פועל לפי הוראות המפקד העליון, נשיא ארה"ב.
בעולמו של טראמפ יש רק ניצחון, וניצחון כזה יכול להיות מושג רק ב"כניעה ללא תנאי" של איראן, או בהפעלת כוח עד לאיפוס יכולותיה. אחרי ניסיונות מרי קצרים, התנועה שלו, MAGA, הבינה היטב שטראמפ מבין הכי טוב. לאט לאט החלו מתיישרים האידיאולוגים שלה עם רצון המנהיג. ונכון לאמש, הוא רוצה בהצטרפות למלחמה נגד איראן. זה גמיש, כמובן. אם טראמפ יקבל מיצג של כניעה, הוא יסכים – אולי, מי יודע - לוותר על מיצג המלחמה. אבל אין אפשרות שלישית – של גרירת רגליים איראנית, דילול האיומים, חזרה למציאות הישנה שבה שיגשגו. מחזה של כניעה, או מחזה של מלחמה, זו הדרישה שמגיעה מהבית הלבן.
ביום רביעי בבוקר עמד גבר ברמת גן, וקשר חלונות לעגלה הנגררת שלו. כל הרחוב היה זרוע הרס קטן וגדול, והמרפסות פעורות, פרוצות הדף. לבתים המפונים הוצמדו דגלי ישראל. החלונות שאסף היו נטולי כל פגם, והתרגיל שלו היה מובן: מס רכוש ממילא יחליף הכל, ולא יברור חלקי חלונות. היה לו סטארט-אפ: לבחור את התריסים והמסגרות שחמקו מפגיעה, ולמכור אותם שוב. "יפה מאוד", צעק לו מישהו, והוא חייך. בבית קפה בקניון למטה שמעתי שני צעירים מדברים. "עשו לנו רפיח פה", אמר אחד מהם. "עזוב", אמר השני. "אני לא קם בלילה, זה לא מצליח להעיר אותי, האזעקה בנייד". "אתה לא נורמלי", אמר הראשון, "זה הכי חזק שיכול להיות".
במעלה הרחוב נחת הטיל על בית ישן והרס אותו כליל. הפקח העירוני ישב בצד השני, מתחת לצילייה, עם בקבוקי מים. הוקמה גדר מאולתרת, כדי שאנשים לא ישוטטו באתר ההריסות עצמו. אסור לעבור לצד השני של הרחוב, הודיע הפקח לאישה שיצאה עם הכלב לטיול. ההרס היה כביר, יוצא דופן. לא רפיח, ולא חאן יונס, אבל משהו שלא ראינו מעולם בישראל. וזה מטיל אחד בלבד.
על הגדר נשען גבר מבוגר. "יש לי דירה שם, בבניין מול זה שנהרס", הוא אמר. גם הוא נפגע קשה. שאלתי אם הוא גר שם. "זו דירה להשקעה. אני חייתי שם הרבה שנים ואז עברנו והשכרנו. המזל היה שהדיירים הלכו למקלט, למטה ברחוב. ואתה יודע מה? מסתבר שעכשיו הבניין להריסה. ואתה יודע מה הקטע? שהבניין לא הלך לפינוי-בינוי בגלל שהיו שם שני סרבנים שרצו לקבל יותר! עכשיו כולם יקבלו בניין חדש". הוא לא נשמע בלתי מרוצה. גם אתמול נחת טיל ברמת גן.
קורבנות הטילים הבליסטיים היו שקופים למדי בשיח התקשורתי השבוע, שהיה עמוס שירי הלל – מובנים ומוצדקים – להצלחות צה"ל. בעמודים אלה מופיע סקר ברור למדי של נמרוד ניר ממכון אגם באוניברסיטה העברית: רוב ענק בציבור היהודי תומך במלחמה נגד איראן (ורוב גדול בציבור הערבי מתנגד לה). חצי מהציבור רוצה ללכת עד הסוף של מלחמה כוללת, עד השמדת "היכולות הצבאיות" של איראן; החצי השני ייאות לקבל הסכם דיפלומטי שימנע ממנה יכולת גרעינית (שזה, בעצם, מה שדונלד טראמפ רוצה). באותו סקר, נשאל המדגם המייצג מה מספר הקורבנות שהציבור הישראלי יהיה מוכן לשלם עבור המערכה נגד איראן; התשובה של כ-60 אחוז היא עד 50 הרוגים. רבע מהציבור אומר: 200 הרוגים או יותר. זה רחוק מאוד מהערכות הנפגעים שהוצגו לקבינט.
איראן היא ארכי-אויבת של ישראל. היא הופשטה מיכולות ההגנה האוויריות שלה. "כאשר אנחנו מפציצים שם אנחנו נמצאים בחנות ממתקים", כלשונו של בכיר ביטחוני אחד, "קשה לנו להחליט מה לבחור". צריך לבחור, ובעיקר לזכור: תהילתה של ששת הימים לא נבעה רק מההצלחה המבצעית, אלא גם מכך שהסתיימה במהירות חותכת. בשישה ימים. בין אם טראמפ נכנס או לא, היגררות משרתת את איראן, לא את ישראל - ומאפשרת לה לשחוק את ההישגים בדרכים אחרות, לדוגמה - פגיעה באוכלוסייה הישראלית וטרור.
