חגיגות הניצחון נגמרו מהר, אולי לפני שהתחילו. ארבעת ההרוגים מהטיל האיראני בבאר-שבע. בלימת התקפת חיל האוויר בידי הנשיא טראמפ, בעוד המטוסים באוויר. הערכות המודיעין המרירות (והמוטעות) בארה"ב לגבי הנזק המוגבל לתוכנית הגרעינית. הנשיא טראמפ שגויס באורח חשוד למען הצלתו של בנימין נתניהו מהמשפט הפלילי. האיום של סמוטריץ' לעצור את משאיות הסיוע לרצועה, והכניעה המהירה של נתניהו. ובעיקר: שבעת לוחמי צה"ל שנפלו באסון הפומה בחאן־יונס, ברצועת עזה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
עזה, זה הסיפור כולו. בתוך 20 חודשים בערך, ישראל הביסה את איראן וחיזבאללה. היא הביאה לתום שלטונו של בשאר אל־אסד וריסקה את ציר ההתנגדות כולו. ואז גילינו את מה שלמדנו ב־7 באוקטובר: האויב הקשה והעיקש ביותר הוא החלש יחסית. חמאס בעזה מפורר, ממוטט. הוא גם קטלני. על כל יכולותיה, איראן הרגה חייל צה"ל אחד, כאשר שהה בדירת חברתו. מחבל חמאס יחיד, עם מטען בידו, דילג בין ההריסות, שרף נגמ"ש על יושביו, ושישה חיילים וקצין נהרגו. על פעולותיה באיראן, בלבנון, בסוריה ובתימן זכתה ישראל לתמיכה בינלאומית והסכמה. בעזה מתו אלפים רבים שהם בלתי מעורבים, וישראל חווה אסון פוליטי בינלאומי, עם משמעויות היסטוריות. דוגמה מהשבוע: מועמד הדמוקרטים לראשות עיריית ניו-יורק מבטיח להורות למשטרה – בעיר החשובה בעולם – לעצור את בנימין נתניהו בחשד לפשעים נגד האנושות, אם יעז להגיע לעיר. גם לאו"ם.
בשבועות האחרונים היה רושם של פריצת דרך במגעים בין חמאס לישראל. נתניהו התחייב בפני הנשיא טראמפ שיגלה גמישות לקראת סיום המלחמה. האם זו הייתה עסקה פשטנית, טהרן תמורת עזה? אתה תרשה לי לתקוף, ואני אסיים את המלחמה? לא בטוח. אבל רוח הדברים הייתה של סחר חליפין. בממשל טראמפ רוצים שהמלחמה בעזה תסתיים, ועכשיו נתניהו, ששוקל בחירות מוקדמות, מבין שהגיעה העת לעסקה ולסיום המלחמה.
הדשדוש בעזה עמוק. מוכתם בדם. בקואליציה מודים בו ומדברים על הצורך לסיים. לכאורה, התוצאות טובות: ראשי חמאס סוכלו. ישראל ממשיכה להרוג מחבלים – בתקיפות מודיעיניות של שב"כ וצה"ל – בקצב של עשרות בשבוע. יש כרסום במשילות של חמאס, והוא מפסיד טריטוריה. ולמרות זאת: "מרכבות גדעון" היה אמור ללחוץ את חמאס לרוץ לעסקה; זה לא קרה. הסבירו ש"היאחזות בשטח" היא הדרך, בניגוד ל"שיטת הפשיטות"; כל התיאור היה כוזב וסיסמאתי, סיסמאות של פוליטיקאים וכמה אינטרסנטים בצה"ל, אבל מילא. איש לא דיבר על הסכנה בהתקבעות בשטח – הרי לוחמי גרילה לומדים את הצבא ושגרתו, והתוצאה קטלנית.
מרכזי חלוקת המזון נחגגו ברוב עם בידי הקואליציה; תכליתם הייתה ליטול מחמאס הכנסה ושליטה באוכלוסייה. הם השיגו חלק מהמטרה הזו בהחלט, אבל לפחות פעם־פעמיים בשבוע מתרחשים אירועי ירי המוני בפלסטינים שבאים לחפש מזון. צה"ל המתוחכם, שיודע לתקוף אלפי קילומטרים מפה, לא מצליח להסביר מה בדיוק קורה בשעות הדמדומים האלה; לעיתים קרובות מאשרים בדובר צה"ל שחיילים ירו, אבל מתעקשים שאלה לא מספרי ההרוגים. כך, המאמץ ההומניטרי (שאזרחי ישראל מממנים מכיסם, כנראה) הפך לכתב אישום בינלאומי חריף נגד ישראל. הממשלה התקפלה לפני שבועות והחלה מכניסה משאיות מזון לצפון הרצועה, בסגנון הישן, ואיפשרה לפלסטינים לבזוז אותן (הכינוי במערכת הוא "חלוקה ספונטנית"); פתע פתאום, ואחרי איומים של שר האוצר, נתניהו וכ"ץ הורו שלשום בלילה לצה"ל להציג "תוכנית פעולה" שתמנע מחמאס להשתלט על אלה.
הישראלים רוצים לוודא שחמאס לא ישלוט בעזה, ושהחטופים ישובו. דבר לא השתנה בקונצנזוס הזה. אך סבלנותם פגה. אלכסנדרה רדיע, אמו של סמל-ראשון ניר רדיע שנפל באסון הפומה, שוחחה השבוע בערוץ 12. "הוא היה עייף כבר. הוא אמר שכולם שם עייפים. הוא היה קורא לזה 'מושחרים'. כולנו מושחרים. מהרגע שסיים י"ב הוא בלחימה שלא נגמרת", היא אמרה. עופר חדד שאל אותה אם יש לה מסר על המלחמה. היא התייפחה: "זה מסר לא רק ממנו, אלא מהחברים שלו שגם נשארו שם בפעולה. הם עייפים. עייפים מאוד. שחוקים. צריך לסיים את זה. הם בסה"כ ילדים שסיימו י"ב. קשה להם מנטלית. קשה להם מכל הבחינות. חייבים להפסיק את זה".
בלהט השטחיות, עובדות פשוטות מוסתרות מהציבור הישראלי. הנה הן: בכל הצעה כרגע, חמאס איננו שולט בעזה באופן רשמי, החטופים חוזרים, יש הגליה סמלית או יותר מסמלית של ראשי חמאס, והמלחמה נגמרת. הבעיה – וצריך לומר אותה ביושר גמור – היא שבתרחיש הזה חמאס נשאר מאחורי הקלעים. הוא יהיה חמוש למדי. אל מול ההצעה הזו, מה נתניהו דורש? שחמאס לא ישלוט ברצועה, הסכמה על פירוקו "המוחלט" מנשקו. הגליה מסיבית של מחבלים. יישום תוכנית טראמפ להגירה, ואולי שליטה על חלקים מהרצועה.
תוכנית המוסד לטיפול בגרעין האיראני נולדה בימי תמיר פרדו, ותכליתה הייתה להתמודד עם פרויקט הגרעין בצורה יצירתית, מעניינת – ורבת-סיכונים. אי־אפשר לפרט. התוכנית הייתה שנויה במחלוקת ודרשה הקצאה נרחבת של משאבים, גם של צה"ל
על הפער הזה נלחמים. לכאורה. למעשה, הפער האמיתי הוא בהתפכחות מהזיות בן גביר וסמוטריץ'. בעזה יש שלוש אפשרויות: חמאס; משטר פלסטיני שאיננו חמאס, שחמאס יהיה בו כוח בעל השפעה; או ממשל צבאי ישראלי מלא. זהו. עזה לא תתפרק מנשקה לגמרי אלא אם יהיה בה ממשל צבאי ישראלי.
במהלך המלחמה עזב רונן בר את תפקידו כראש השב"כ. עמדתו המקצועית הייתה ידועה למעורבים וגם לראש הממשלה: אין סיבה עניינית שלא להתקדם לעסקה כוללת לסיום המלחמה והשבת החטופים, ורצוי בפעימה אחת. חמאס יהיה בעזה כל עוד יהיו בה פלסטינים, אמר ראש השב"כ למי שרצה לשמוע. הוא תמיד יחזיק בדרך ההתנגדות, במֻקַאוַמַה – ולכן יפרו כל הסכם והבנה. ישראל תצטרך להלום בו; זו חובתנו. לכן השאלה היא מה ישראל מרוויחה מהמלחמה כעת. מעט מאוד, חשב ראש השב"כ היוצא.
נתניהו עוד מקווה להתקפלות מהירה של חמאס במו"מ. אם יגלה שהארגון ממשיך להתעקש למרות התבוסה האיראנית, ישראל עשויה ליזום הסלמה אחרונה. יידרש אישור של הנשיא טראמפ, כמובן.
היה רגע אחד השבוע, קצת לפני ההפצצה האמריקאית, שבו נתניהו הציג מחווה נדירה. היא הדגימה את התרגשותו ממימוש חזונו הגדול: תקיפה באיראן. זו הייתה התכנסות קטנה, בחדר לא גדול. ישבו שם ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ראש המל"ל וכמה אחרים. מי שעמד היה ראש אגף המבצעים, האלוף עודד בסיוק. הוא שירטט על מפה את המסדרון האווירי שבו יפעל חיל האוויר האמריקאי כעבור כמה שעות. נתניהו ביקש לקבל לידיו את המפה. הוא כתב לבסיוק הקדשה שבה הודה לו על הדרך שבה סייע לעיצוב מחדש של המזרח התיכון. בסיוק – לא טיפוס רגשן – התרגש מאוד. הוא באמת היה ארכיטקט מוביל של תוכנית ההונאה ששיטתה באיראנים, ושל המבצע עצמו, שכדוגמתו המדינה לא ראתה מאז מלחמת ששת הימים. זו הייתה הודאה מסוימת של ראש הממשלה: המטכ"ל הוותיק, זה של שלומי בינדר כראש אמ"ן, תומר בר כמפקד חיל האוויר ובסיוק באגף המבצעים, הוא שהביא לישראל את הניצחון. מסתבר שכאשר צריך לנצח את חמינאי, לא מקשיבים לתעמולה הארסית נגד צה"ל בערוץ הממשלתי.
ישראל שינתה בשבועיים האחרונים את המזרח התיכון. הוויכוח המודיעיני בארה"ב על תוצאות התקיפה באיראן היה שבטי ולוהט. אוהבי טראמפ אמרו שהתקיפה הייתה מוצלחת; שונאיו ניסו לטעון ששום דבר לא קרה. האמת הפשוטה היא שהגורמים המקצועיים בישראל – מאמ"ן ועד למוסד – סבורים שיש פגיעה קשה ביותר בתוכנית הגרעינית.
וכאן מתחיל קרב עמוק יותר. שטחית, אפשר לטעון שזהו קרב על קרדיט. אבל יש בו עניין רחב יותר. בצה"ל לא אהבו, מאוד לא אהבו, את הסרטונים שהמוסד הוציא מיד עם תחילת המלחמה באיראן – של סוכנים שלו המפעילים רחפנים. קצינים בתפקיד ובמילואים אמרו לי – חלקו של המוסד במלחמה כולה היה מצומצם מאוד. "בערך אחוז אחד, וללא סיכולים שלהם; הם עבדו איתנו ובהובלתנו". שיקום היוקרה הוא עניין משמעותי לצה"ל, לאור המכה הקשה שספג אמ"ן ב־7 באוקטובר. אין ספק שצה"ל הוא שהוביל את המלחמה הזו, אבל אני מניח שבמוסד יענו: עשינו הרבה. מי לדוגמה בנה את התיקים סביב מדעני הגרעין לאורך שנים. ובעצם – מי עיכב את פרויקט הגרעין ומנע את הפצצה.
מתחת לפני השטח יש סיפור חשוב יותר. הוא נעוץ בתוכנית שאפשר לכנות "התוכנית האמביציוזית". היא נולדה בימי תמיר פרדו, ותכליתה הייתה להתמודד עם פרויקט הגרעין בצורה יצירתית, מעניינת – ורבת-סיכונים. אי־אפשר לפרט. התוכנית הייתה שנויה במחלוקת ודרשה הקצאה נרחבת של משאבים, גם של צה"ל. משאבים הם תמיד מהות הקרב הפנימי במערכת הביטחון. יוסי כהן, כראש מוסד, הקפיא את התוכנית האמביציוזית; הוא הגיע למסקנה שהיא לא ישימה. דדי ברנע, כמעט מיד עם כניסתו לתפקיד, מוציא אותה מהקפאה ומודיע לכל המעורבים שעד דצמבר 2023 הוא ימחיש להם שהתוכנית ניתנת לביצוע. שר הביטחון גלנט משוכנע שהעניין לא ישים לחלוטין; הוא מקים צוות מיוחד ומצומצם של אנשים רציניים מאוד ובכירים לשעבר, והם בוחנים את הפרויקט של המוסד. המסקנה שלהם: לא ריאלי. שר הביטחון אומר למערכת הביטחון להיערך למלחמה עם איראן; הוא יכול לעשות זאת, בין היתר בגלל השינויים הגדולים והקצאת התקציבים בתקופת ממשלת בנט־לפיד.
ואז, 7 באוקטובר קורה. ברגע הזה נוצר קרע גדול, שלעולם לא יאוחה, בין צה"ל והמוסד. כמה שבועות אחרי פלישת חמאס, שומע צה"ל – שממשיך להקצות משאבים למשימה, לפחות עקרונית – שהמוסד הקפיא את הגישה המרכזית להתמודדות עם פרויקט הגרעין האיראני. שברנע עשה זאת במייל פנימי. ושלא הודיעו לו. כאשר הרמטכ"ל הלוי וראש אמ"ן נחשפים לכך, הם המומים. הטיעון של ברנע הוא שצה"ל לא יצליח להתמודד עם המשימות, לאור ריבוי המשימות בעזה והעומס הכללי. במוסד חשים שצה"ל בהלם, מתנדנד, ולא יכול לעבוד ברצינות על הנושא. בצה"ל ענו: איך אתה יודע שלא נצליח, אם לא שאלת. משוכנעים שם שראש המוסד מנסה לעשות שימוש מניפולטיבי ב־7 באוקטובר כדי להרוג פרויקט לא ריאלי, אפילו מסוכן, ועוד לזרוק את זה על צה"ל בשעתו הקשה; גם ברמת תהליכי העבודה, לא ברור להם כיצד ברנע הורג את הפרויקט בסתר. ברקע הדברים, הפער הגדול בין אמון הציבור בצה"ל ובמוסד לאורך המלחמה כולה. המוסד יצא מ־7 באוקטובר ללא שריטה, וברנע היה ונותר פופולרי ציבורית.
ראש אמ"ן חליוה אומר לברנע: אתה טוען שיש בעיית משאבים? ההפך. יש לנו כעת יותר אנשי מילואים. אפשר להקצות יותר תשומות לתוכנית האמביציוזית. בשלב מסוים מקים נתניהו את ועדת נגל כדי לבדוק את הגישה כולה ולנסות להנשים את תוכנית המוסד – גילי כהן מכאן 11 דיווחה על כך – והיא מגיעה לאותה מסקנה – שהתוכנית שניסתה ישראל לפתח במשך שנים להתמודדות סופית עם הגרעין האיראני איננה ריאלית. נשאלת השאלה, אם כך, מדוע ישראל הפשירה תוכנית שיוסי כהן – ראש מוסד מנוסה מאוד – החליט להקפיא?
צה"ל הוא גוף גדול. כשדברים משתבשים, זה עליו. המוסד הוא ארגון ביון חשאי; הוא מרשה לעצמו להיות בעל החלומות
ואיפה נתניהו? לאורך כל התקופה הזו, ראש הממשלה מגלה עניין מועט ביותר בגישה הצה"לית היסודית, המלחמתית, זו שהובילו בתחילה גלנט, הרמטכ"ל הלוי, ומאוחר יותר בעיקר הרמטכ"ל החדש זמיר, יחד עם בסיוק שאותו בחר להשאיר בתפקידו. "הוא כמעט אדיש לזה, בהתחלה", אמר לי אדם אחד.
זה נתניהו קלאסי, יגידו מבקריו. המוסד פועל תחת ראש הממשלה, ברנע מינוי שלו. הכל נשפט לפי הזיקוקים, ולפי הקרבה. עבור המבקרים, ברנע הוא בעיקר זיקוקים חד־פעמיים. ונתניהו מתאהב בהם; מסרב לזנוח את התוכנית האמביציוזית, גם כאשר המוסד רוצה לברוח ממנה בעצם. היה צריך שתי ועדות של אנשים רציניים כדי להרוג משהו שהיה חייב למות ממילא. כך בוזבזו הרבה משאבים וזמן, וישראל הגיעה פחות מוכנה לתוצאה הסופית.
אני מנחש שבמוסד יענו כך: הו, אתם קטני האמונה. אנחנו עושים דברים פנטסטיים כל הזמן ובסוף גם אתם נזקקתם למכה המסיימת של טראמפ. בצה"ל יענו בחיוך מר – שילמנו על החלומות שלכם, ואנחנו אלה שניצחנו במלחמה הזו, בזמן שאתם מוציאים סרטונים על רחפנים וסוכנים.
ראש המוסד ברנע הבהיר לאנשיו שהארגון לא יהיה חלק מ"מלחמות קרדיט" ושהעיקר הוא הניצחון, שהמוסד פעל באורח חסר תקדים איכותית ומבחינת מספר פעולות בתוככי איראן. המוסד הציע לצה"ל בראשית המלחמה לשתף פעולה לגבי מסרים תקשורתיים, אך לא זכה למענה.
יש גם עניין של אחריות: צה"ל הוא גוף גדול. כשדברים משתבשים, זה עליו. המוסד הוא ארגון ביון חשאי; הוא מרשה לעצמו להיות בעל החלומות. השבוע דיבר הרמטכ"ל זמיר – האיש שפיקד על הניצחון – על תוצאות המלחמה. דבריו החלו בהתייחסות לאסון הנגמ"ש בעזה. "מחובתי כרמטכ"ל לעמוד בפניכם ברגעי ההצלחה הגדולים", אמר זמיר, "וגם בשעות הקשות".
לכאורה, שיחה על קרדיט. למעשה, שיחה על תהליכי עבודה סדורים. וכאן תרשו לי להפתיע: למרות הרגשות העזים של הגורמים המעורבים, בסוף ניצח השכל הישר. תוכנית פחות ריאלית נדחקה, אחרי בדיקה די מקיפה. צה"ל ואמ"ן קמו מאסונם ואסוננו, והובילו לניצחון מרשים בשיתוף פעולה עם המוסד (שגם עשה קצת יחסי ציבור; בויז וויל בי בויז).
השאלה היא איך יובל כעת הקרב כעת נגד הגרעין האיראני. "כי הקרב הזה עדיין כאן", אמר לי השבוע בכיר במערכת הביטחון, "ואנחנו מתחילים הכל מחדש. וצה"ל יצטרך לטפל באיומים האלה שוב ושוב, ובמקביל להימנע עד כמה שניתן ממלחמה כוללת נוספת. לא משנה מה עוצמת הנזק, האיראנים ינסו להשתקם, ויבדקו גישות חדשות". רצוי שמערכת הביטחון תאמץ גישה ריאלית, ישימה ובהירה.
