בשבוע הבא יגיע הנשיא דונלד טראמפ למזרח התיכון. אל מול תמונות קבלות הפנים המפוארות שימתינו לו בסעודיה ובקטאר, תתבהר עובדה מדוברת באזור: וושינגטון וירושלים נמצאות במשבר. הממשל רוצה ליצור מזרח תיכון חדש; "התחושה היא שנתניהו תקוע בעבר, עומד בדרכנו". ירח הדבש הקצרצר בין נתניהו לנשיא האמריקאי נגמר. המשפט האחרון הוא בעירבון מוגבל; הכל נתון לשינוי מתמיד, כספיתי. רגע אחד דנים בריביירה בעזה ומבטיחים את שערי הגיהינום, וברגע אחריו עוסקים בתוכניות לחלוקה הומניטרית של מזון. גם יחסי נתניהו־טראמפ יכולים לפרוח שוב עוד רגע, לקמול וחוזר חלילה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הנה מה שמשותף, לפחות בשבוע הקרוב: וושינגטון וירושלים (של נתניהו, לא של סמוטריץ' ובן גביר) מעוניינות בעסקת חטופים מוגבלת. סטיב וויטקוף ממשיך בעבודתו הנחושה להביא עסקה. קטאר לוחצת חזק על חמאס. כולם יודעים מה הנשיא רוצה: לבוא ולפגוש את החטופים שישוחררו בזכותו, בפעם השנייה. בראשם האזרח האמריקאי עידן אלכסנדר. זו סיבה לדלג בישראל בדרך הביתה; טראמפ איננו אדם רגשן, אבל המשפחות נוגעות לליבו. בהתאם, המאמצים המתנהלים משמעותיים, רחבים. הם קשורים גם למיזמי הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה.
ישראל הציגה מקל. עוד מעט תהיה מוכנה למבצע רחב ברצועה. המילואימניקים יישלחו ברובם למלא את תפקיד צבא הקבע, ביהודה ושומרון ובצפון. הקבינט אישר תוכנית מבצעית נרחבת, שכוללת כיבוש מסיבי של חלקים גדולים מעזה (אך לא את כולה). התוכנית הזו איננה אחת משתי תוכניות הכיבוש שנידונו במערכת הביטחון בעבר, אלא תוכנית חדשה – כזו שמתחשבת במגבלות הסד"כ, המילואים, ובניסיון לשחרר את החטופים.
אם חמאס לא יתקפל, הפקודה תינתן עם עזיבת טראמפ את המזרח התיכון. זה יהיה בעוד עשרה ימים פלוס-מינוס. וכמובן, אם לא יתקבל טלפון מהבית הלבן: עצרו הכל.
"הם נטשו", אמר גורם ישראלי בכיר. "נטשו אותנו. וזה נראה רע במזרח התיכון". דיברנו על החות'ים, ועל ההסכם בין ממשל טראמפ לבין המשטר בצנעא. שאלתי אם התקיפות הישראליות המסיביות יעזרו. "לא", הוא השיב ביובש. מקור מעורה אחר הוסיף פרט מידע מעניין: לפי מודיעין שנתפס במערב, החות'ים קראו את הסיכום עם הבית הלבן כמתן היתר לתקוף את ישראל. ביום רביעי שיגרו עוד טיל לכיוון תל־אביב; הוא נפל מחוץ לגבולות המדינה.
בצד השני של העולם, בוושינגטון, אנשי הממשל ותומכיהם היו ברורים למדי. נמאס להם מגרירת הרגליים הישראלית, מההתנגדות לכל הסכם ועסקה, מהתחושה שרוצים לקחת את הנשיא לעימות צבאי עם איראן. גורם שמקורב לנשיא צוטט בחדשות 12 כאומר שישראל תחמיץ את הנורמליזציה עם סעודיה; זהו מקור אחד של מתח. הסעודים הבהירו כי כדי להגיע לעסקה כזו, המלחמה בעזה צריכה להסתיים. מקור אחר הוא התחושה שעזה לא מתקדמת לשום מקום, למרות גיבוי יוצא דופן של טראמפ לישראל. מקור שלישי למתיחות, ומבחינת ישראל החשוב ביותר, הוא הנחישות בממשל טראמפ להפוך כל אבן בדרך להסכם עם איראן.
בממשל טראמפ מתחולל קרב. בצד אחד נמצאים מי שרוצים במעורבות גדולה של ארה"ב בעולם, וספציפית במזרח התיכון, כולל מול איראן. אלה הם הניצים, או הביטחוניסטים, והם מזכירים את המפלגה הרפובליקנית של 25 השנים האחרונות. מייק וולץ, היועץ לביטחון לאומי שסולק, היה הבולט בעמדה הזו. בצד השני, נמצאים אנשי MAGA, התנועה של טראמפ עצמו; הם מאמינים אדוקים בקו שהוביל טראמפ זה שנים רבות, נגד "מלחמות זרות". סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס, לדוגמה. בוושינגטון מייחסים את העמדה הזו גם לבנו העוצמתי של טראמפ, דון ג'וניור. אלו שמחזיקים בעמדות הללו רוצים להימנע בכל דרך ממלחמה באיראן; הם רוצים במיקוד פנימי אמריקאי, ואם מדובר בענייני חוץ – יעדיפו להתמקד באיום האסטרטגי הסיני. חלקם ישמיעו טיעון מחמיא: האם אתם, הישראלים, לא תקפתם והשמדתם בלילה אחד את רוב ההגנה האווירית של איראן? האם לא מוטטתם את חיזבאללה? אז למה אתם צריכים אותנו?
הביטחוניסטים מאשימים את הצד השני שהוא בדלני ויאותת חולשה אמריקאית בעולם, רפרור לשנות ה־30 ערב מלחמת העולם השנייה. יריביהם משיבים: אתם "ניאו־קונסרבטיבים", קללה אימתנית בעולם הטראמפיסטי. ה"ניאו־קונס" הם אלה שסיבכו את ארה"ב במלחמות עיראק ואפגניסטן, שהסתיימו בכישלון ובתג מחיר של לפחות טריליון וחצי דולר. להיות ניאו־קון זה חטא בל יכופר היום באמריקה, שמאל וימין.
אי־אפשר שלא להיזכר בבנימין נתניהו, מעיד כאזרח פרטי וממליץ לקונגרס האמריקאי לפלוש לעיראק. רון דרמר, בוא נודה על האמת, הוא ניאו־קון קלאסי. בכלל, כשחושבים על שליחו המיוחד של נתניהו לכל עניין, אי־אפשר שלא לחשוב על הציטוט ההוא מפיו של ספירו אגניו, סגן הנשיא של ריצ'רד ניקסון. "הממזרים שינו את הכללים ולא סיפרו". דרמר ונתניהו מתגאים שהם מבינים את אמריקה, נושמים אותה. אך החוקים השתנו. נתניהו הופתע בפעם הראשונה בבית הלבן; בפעם השנייה בהתקדמות המהירה עם האיראנים; בפעם השלישית בסיכום עם החות'ים.
השבוע כתבה חברת הקונגרס הרפובליקנית מרג'ורי גרין פוסט בטוויטר. היא נחשבת לדמות קיצונית והזויה בתנועת MAGA; בעבר הואשמה באנטישמיות. אך היה משהו בדבריה שמייצג תפיסה פופולרית למדי. "בכל זמן שאני זוכרת אמרו לנו שאיראן על סף השגת נשק גרעיני... לאנשים כבר לא אכפת משום שאף אחד מהדברים האלה לא משפיע על חייהם... אני לא ראיתי מעולם חות'י. ואף אחד שאני מכירה לא ראה חות'י".
לכאורה, הקרב נגמר עם פיטוריו של היועץ לביטחון לאומי. למעשה, נסיבות הפיטורים של וולץ קשורות ליחסיו האישיים עם אנשי הנשיא, לא פחות מכל מרכיב אידיאולוגי. התוצאה נשארה בעינה: מרקו רוביו הוא האחרון שמחזיק בעמדה בכירה בממשל ובעמדות ניציות מסורתיות.
טיעוני הממשל להפסקת המבצע הצבאי נגד החות'ים ריאליסטיים לחלוטין. החות'ים הסכימו להפסיק לתקוף ספינות. לשם כך יצאו האמריקאים למבצע הצבאי. הם השיגו את ההישג הנדרש. טילים בליסטיים על ישראל? זו הוכיחה שהיא יודעת לדאוג לעצמה.
רק דמיינו לעצמכם מה היה אומר בנימין נתניהו אם ממשל ביידן היה מקבל החלטה דומה, ומותיר את ישראל להתמודד עם החות'ים. כיצד היה מגייס את הרוב בסנאט הרפובליקני כדי לרדוף את הנשיא הדמוקרט. אבעיר את גבעת הקפיטול, נתניהו איים פעם, בתקופת ממשל קלינטון. העידן ההוא מת.
לאחרונה שאלתי מקור אמריקאי מה יקרה אם הבית הלבן יחליט ללכת להסכם עם איראן, שיתברר כגרוע. מי במפלגה הרפובליקנית ייצא נגד החלטת הנשיא. אולי לינדזי גרהאם, הוא השיב לי, ואולי טום קוטון (שניהם סנאטורים רפובליקנים חשובים, ניצים). יהיו מאמרים בתקשורת של שמרנים שונאי טראמפ. אבל שם זה ייגמר.
המפלגה הרפובליקנית היא מפלגת טראמפ. הנאמנות מוחלטת, וכאמור, אף אחד לא ראה בחיים חות'י, או אייתוללה. יש סוגיות של גבולות והגירה, יוקר המחיה וקיצוץ הגירעון; יש את החזון הגדול של טראמפ למזרח התיכון, והסכמים של מאות מיליארדי דולרים שיביא מסעודיה, כאלה שיספקו אינספור מקומות עבודה.
לא צריך להפריז במשבר הנוכחי. אף גשר לא נשרף. בישראל יש תקוות, כולן מבוססות: הנשיא המחיש שהוא מחויב לביטחון ישראל. הבייס שלו אוהב את הישראלים ושונא את איראן. טהרן ידועה ביכולתה להקדיח את הדייסה, להמאיס את המו"מ. דבר אחד בטוח: שום דבר טוב לא ייצא לישראל ממשבר גלוי, בסגנון זלנסקי, עם הנשיא טראמפ. אך מאחורי הסטרייט־פייס, ירושלים מתוסכלת ורותחת. בסוף, משהו יזלוג.
ביום שני הוציא המשטר החות'י מכתב מנומס לרשויות תעופה עולמיות ובו "ההחלטה" להטיל על ישראל "סגר אווירי מוחלט". שוחחתי עם איש מקצוע בעולם התעופה. הוא התרשם לרעה. "זה לא נכתב בידי חות'י מתלהם. מי שכתב את זה ידע מה הוא עושה", אמר האיש, שעוסק בתחום שנים רבות, "הם גם שלחו את זה לחברות תעופה זרות, והם הודיעו שמטוסיהן יכולים להיפגע לא רק בישראל, אם ימשיכו לטוס לכאן". במילים אחרות: המשטר החות'י הודיע לחברות התעופה שטסות לישראל שהן יעד גלובלי לקמפיין הטרור שלו.
ישראל מוצאת את עצמה באותה טלטלה של משבר תעופה בלתי נגמר, שהחל ב־7 באוקטובר, הוקל בחודשים האחרונים, ועכשיו חוזר ובגדול. האם התגובה הישראלית בצנעא הייתה מוצדקת? בוודאי. במקביל, התמונות של מטוסים שנראו אזרחיים (הם למעשה בבעלות החות'ים) בוערים שיכנעו את חברות התעופה העולמיות שעכשיו אנחנו בדו-קרב שדות תעופה. יש להן עניין רב לא להשתתף בו. במערכת הביטחון אומרים כי לא כיוונו על מטוסים, אלא על "רחבות" בנמל התעופה בצנעא. אבל איש בקבינט לא שאל ולא בדק מה יהיו ההשלכות על משבר תעופה רחב בישראל. את מי זה מעניין בכלל? השרים טסים כל הזמן, ולאן שבא להם, ובכלל זה שרת התחבורה.
ישראל נמצאת למעלה משנה וחצי במלחמה. הממשלה לא הציעה שום פתרון רחב, משמעותי, למשבר התעופה שבו היא נמצאת. אנשי עסקים לא יכולים להגיע לכנסים בתל־אביב. תיירים – המעטים שרוצים לבוא – נתקלים במחירים בלתי אפשריים. בעולם היהודי שורר כעס רב על חברות התעופה הישראליות, ועל הממשלה; אלה היהודים מארה"ב, ומרחבי העולם, שרוצים לבוא, להביע הזדהות, ומגלים שאין כרטיסים או שהם עולים הון. הישראלים – סלחו לי, זה הכי חשוב – זקוקים להמשך היחסים עם העולם, וגם לשחרור מסיר הלחץ של מלחמה, לכמה ימים בחו"ל. מי שבז לכך, לנורמליות הזו, שמתיימר לבנות פה ספרטה, לא מבין מהי החברה הישראלית. או מהו חוסן.
אין פתרונות קסם. תעופה אזרחית ומלחמות, בפרט עם טילים, לא הולכות ביחד. באוקראינה אין למעשה תעופה אזרחית מתפקדת; גם ברוסיה היא ספגה מכה קשה. עד נחיתת הטיל החות'י בנתב"ג, הסבירו לחברות התעופה באותות ובמופתים, ובעיקר בנוסחאות חישוב סיכונים, שעם החץ וה־THAAD האמריקאי אין סיכוי מתקבל על הדעת לפגיעה במטוסיהן. ראש וראשון למשכנעים האפקטיביים היה תא"ל במיל' שמואל זכאי, מנכ"ל רשות שדות התעופה.
אך אין הגנה הרמטית. זה נגמר בפטרייה ובמכתש לא קטן שנפער בבן־גוריון. החברות יודעות שהקו לתל־אביב רווחי – עבור חלקן, אחד הקווים הרווחיים ביותר – אך יש להן חרדות מוצדקות, לשיטתן. איגודי העובדים חוששים לישון בתל־אביב. הנזקים בנפש, בכסף ובדימוי לא שווים להן את הסיכון, לפחות לא כרגע.
אל על הגיעה לרווחי עתק. היא טוענת שהסיבה איננה הפקעת מחירים, אלא תפוסה ותדירות גבוהות יותר בקווים הקיימים. ישראלים רבים יגחכו במרירות. עד חודש אוגוסט, לחברה לא הייתה מדיניות של מחיר מקסימום. מאז, היא הודיעה שיש תקרה. למחלקות תיירים, נניח, המקסימום הוא כ־1,600 דולר בטיסה מתל־אביב לניו־יורק ובחזרה. המחיר של המושב הכי יקר במחלקת התיירים. אם תרצו, זו קבוצת המושבים האחרונים במטוס. כאשר החברות הזרות לא טסות, כולם רצים לקנות כרטיסים באל על, ונשארים רק הכרטיסים האלה. כאשר סיפרו לי את זה, הצגתי שאלה פשוטה: כמה מקומות יש במחלקת ה"מושבים האחרונים במטוס". 10? 40? 100? כי אז מגיעים די מהר ל"מחיר המקסימום". מסתבר שהנתון הזה – החלוקה הפנימית של מחירים על המטוס – גמיש. ברשות התחרות יש חקירה פעילה בעניין המחירים באל על.
תגידו, איפה הממשלה בכל זה? היא הייתה יכולה ליזום פיקוח מחירים. בעת מלחמה, זה דבר מובן. היא לא עשתה זאת. יש מומחים הטוענים שפיקוח כזה יוביל לספסרות בלבד; הם מעדיפים מיסוי רווחי יתר. זה גם לא קרה. בראשית המלחמה, הייתה הצעה שישראל תיתן ערבות ביטוחית לחברות זרות. משרד האוצר סירב ומומחי תעופה העירו שזה כנראה לא היה עובד. למדינה יש מניית זהב באל על; ובכל זאת, ובעת מלחמה, לא הפעילו אותה כדי לכפות טיסות בשבת. זה דבר מדהים. משרד התחבורה טוען שזה משרד האוצר, ושם הפנו למשרד הביטחון. אפשר לפטור את חברות התעופה שעודן טסות לישראל, הישראליות והזרות (תודה לכם, אמירייטס), ממסי נמל תעופה – ולוודא שהצרכנים הישראלים האומללים יקבלו את ההנחה הזו. לא נעשה. הממשלה יכולה הייתה לתת מענקים או תמריצים לחברות הישראליות לחכור מטוסים וצוותים – זו בעיה; גם הצוותים הללו לא רוצים ללון בישראל, אבל כסף יכול לפתור הרבה – כדי להקל על המצוקה הכללית. זה גם לא קרה.
אני חושב מה דונלד טראמפ היה עושה במצב כזה. יש עליו הרבה ביקורת – החופזה הכוללנית וכל הג'אז הזה – אבל בדבר אחד טראמפ מצטיין: הוא חושב ומציע רעיונות דרמטיים, ומחוץ לקופסה. הוא רחוק מהפוליטיקה העבשה והאימפוטנטית שלא מנסה לשנות את המציאות. זו שרק מדקלמת למה אי־אפשר, מבקשת סבלנות, פועלת לאט, נהנית מהשחיתות ומאתגרת מומחים רק כאשר אלה ביקורתיים על שיטותיה.
זו הממשלה, ואין ממשלה.
