1. שתי סדרות דוקו ראיתי השבוע בניסיון לחשוב על משהו מלבד החטופים ושחרורם. ההצלחה הייתה חלקית מאוד. אנחנו כלואים עמוק מאוד בתוך משחקי הדיונון שמפיק חמאס, אנחנו מקבלים את בנינו בטפטופים ותוך כדי שהם מבוזים בטקסים ירודים וחסרי שחר בלב עזה. אנחנו חיים בתוך סיוט שאליו גם נכנסה חרדה נוספת מחידוש המלחמה.
מה שכן, למי שלא שם לב (כי לפעמים קל להתרגל לטוב), השבועות האחרונים היו טובים לפחות במובן הזה: קמנו כמעט מדי בוקר בלי לקבל אגרוף ללב עם הודעת "הותרו לפרסום", וברוב הימים בלי לראות תמונות של בחורים צעירים מחויכים ולשמוע על סיפור חייהם הקצר כל כך מהוריהם הכאובים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
1 צפייה בגלריה
לוחמי צה"ל בג'באליה
לוחמי צה"ל בג'באליה
לוחמי צה"ל בג'באליה. נסו לעשות זאת אחרת
(צילום: דובר צה"ל)
עכשיו תראו, אני לגמרי מבין: אחרי 7 באוקטובר אי-אפשר היה שלא לצאת למלחמה, חרף מחיריה הקשים. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא להכניס חיילים לעזה, למרות שידענו שחלקם לא ישובו מהקרב. לשם כך אנחנו מחזיקים צבא, כדי שאחרי טבח נוראי כל כך, נדע לגבות מחיר. לא הייתה ברירה אחרת. אם בתודעה ההיסטורית לא היה נצרב שהמקום שממנו יצא פוגרום אכזרי כזה נגד ילדינו נהרס עד היסוד - היה מתרחש טבח נוסף בהקדם. זה היה המצב אחרי השבת ההיא.
האם המצב כעת דומה?
2. אני שם בצד את הדיון על עסקת החטופים, וממסגר את השאלה הבאה: האם נכון להפעיל שוב את מכונת המלחמה באותה דרך שבה היא הופעלה, ולאבד מדי יום חייל או שניים או יותר? נניח שניאלץ לשוב להילחם בעזה, האם זה חייב להיות באותה דרך? הרי קשה יהיה להרוס עוד יותר את עזה ההרוסה. קשה יהיה לאיים על חמאס בהפיכת עזה לגיהינום, משום שזה מה שהיא כעת. האם לא נכון יהיה בפעם הזו להכין חלופות שבהן בנינו לא יהיו בסכנת מוות יומיומית ממטענים וזינובים של מחבלים שמחכים להם בפירים?
לצערי, מהשיחות שאני מקיים, אני לא בטוח שיש מספיק חשיבה על דרך חדשה. אני חושש שכשם שנכנסנו לג'באליה שלוש פעמים, כך ניכנס גם בפעם הרביעית והחמישית. עוד ילדים צעירים יסיימו חייהם בהיתקלויות קשות. עוד כאב בלתי נתפס.
זאת למרות שראינו כבר בראשית המלחמה שכוחו של מצור, למשל, חזק לא פחות מכוחה של כניסה קרקעית בהפעלת לחץ, מה גם שהממשל האמריקאי הנוכחי לא יעצור בעדנו.
אני לא בטוח שיש מספיק חשיבה על דרך חדשה, וכשם שנכנסנו לג'באליה שלוש פעמים, כך ניכנס גם בפעם הרביעית והחמישית. עוד ילדים צעירים יסיימו חייהם, עוד כאב בלתי נתפס
3. אם מישהו בעל השפעה קורא זאת, אני פונה גם בשם הורים של חיילים ומילואימניקים שעתידים להיקרא בקרוב לעזה, ומבקש: הפעילו אותם בחוכמה. בפעם הזו אם ניאלץ להילחם, הזמן והעיתוי בידינו. אנחנו גם לא פרוסים במקביל בצפון, ויש אפשרות לבקש לא מעט כלים שממשל ביידן לא היה נותן. הלוואי שכל החטופים ישובו לפני שניאלץ להילחם שם שוב, אבל אם לא, אני קורא למי שבידיו הדבר: נסו לעשות זאת אחרת.
אולי כדאי גם להזכיר את הפתגם הידוע שאומר: אלף אום ארהאבי תבכי ולא אומי תבכי (בתרגום חופשי: שאלף אמהות של מחבלים יבכו ולא אמי שלי).
4. וכל זה כשניסיתי לעסוק קצת בדברים אחרים, לתת לנפש מנוחה, אתם מבינים כמה חמור מצבי? אז בואו נעבור לסדרת הדוקו הראשונה שצפיתי בה השבוע, על או-ג'יי סימפסון. זה לא שיש משהו בפרשה הזו שאני לא מכיר מכל יתר הסרטים שנעשו עליה, אבל התחדש לי דווקא משהו מאיך שניהלו את המשפט: עורכי הדין של או-ג'יי עשו דבר פשוט – העבירו נושא. וזה הזכיר לי מאוד את הבעיה שיש היום בשיח. מה שקרה במשפט זה שהתביעה האומללה ניסתה לדבר על הרצח, אבל ההגנה תקפה את העדים על מי שהם ומה שהם והשד יודע מה עוד. מגיע עֵד לספר מה ראה בזירת הפשע ולמה אין ספק שסימפסון היה שם, אבל במקום לדבר על זה, תוקפים אותו על כך שהוא שונא שחורים. ואז, ברגע אחד, במקום שזה יהיה משפט נגד סימפסון, זה נהיה מעין משפט נגדו, עם עדים שמספרים ששמעו ממנו גידופים על שחורים ותקשורת שבוחנת כל פרט בחייו ומראה איזה אדם נאלח הוא. הנמשל ברור: כל השיח היום מלא באד הומינם. בדיונים עם אנשי קש. במתקפות אישיות במקום לעסוק בנושא עצמו. כל מה שאתם רואים היום בקרקס הפייק ניוז התקשורתי, נוצר שם, בהגנה על או-ג'יי סימפסון.
הבשורה הרעה היא שאז זה עבד. סימפסון יצא זכאי, למרות שרצח בדם קר שני אנשים. הבשורה הטובה היא שאחרי המשפט סימפסון הפסיד בתביעה אזרחית, הפך למנודה וגם ישב בכלא על פשע אחר, שלי נראה שהוא ביצע – באופן לא מודע – כי רצה לשלם מחיר על מעשיו.
5. הדוקו השני שעזר לי השבוע לחשוב על דברים שאינם בנינו בשבי, הוא על “סאטרדיי נייט לייב”. אני אמנם כבר הרבה שנים לא מתחבר למערכונים בתוכנית (אבל כן מקפיד לראות את מונולוג הפתיחה), ואולי אני מסתכן בפרובינציאליות, אבל אני חושב שהגרסה הישראלית של “סאטרדיי” (“ארץ נהדרת”) עולה על המקור, ועדיין מדובר במוסד אמריקאי. מבין ארבעת פרקי הסדרה, הפרק ששימח את ליבי הוא זה שעוסק כולו במערכון אחד על להקה משונה ופעמון פרה ששימש ככלי נקישה. לא איכנס לפרטים של האירוע המטומטם והמתוק הזה, רק אגיד שהיכולת לעסוק ברצינות בבולשיט טהור כל כך גורמת לי להאמין שיש עדיין טעם בחיים פה.
יהודה עמיחי כתב שבמדינה מוכת שמש וחמה כמו שלנו מילים צריכות להיות צל. אני מאמין שבעולם סוער, כבד ולא אחת גם טרגי, היכולת לעסוק באופן קומי בזוטי זוטות, להתעמק בנונסנס מוחלט, מראה שעדיין לא איבדנו צלם אנוש. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.25