זה סיפור אהבה שנולד מתוך המלחמה. סיפור שראשיתו במפגש מקרי בין גבר ואישה צעירים במלון של מפונים בהרצליה. אם מישהו בהוליווד היה עושה ממנו קומדיה רומנטית, בטח היה קורא לה "שתי פגיעות ישירות וחתונה אחת". אבל אין שום דבר קומי בנסיבות שהובילו את נאור ולירז אל מתחת לחופה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
נאור מלכה (28) גדל בקריית-שמונה והתגורר ביחידת דיור בבית הוריו, אילנית ומשה. בית קרקע נאה ורחב מידות ברחוב הירקון שבצפון הקריה. גם עכשיו, אחרי שספג שני טילים בתוך חודש וחצי, כשאת תקרת הסלון מפלח חור בקוטר מטר והספה מלאה בשברי בטון ובלוקים, הלב של בעלי הבית נמצא בכל פינה.
הם התפנו שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה, עוד בטרם נפגע ביתם. תחילה לקרובי משפחה בפתח-תקווה, משם לכפר הרא"ה, ואז למלון דניאל בהרצליה, שבו שהו יחד מפוני קריית-שמונה ושדרות. "יום אחד", נזכר נאור, "מישהי משדרות, דורין בוחבוט, אמרה לי: 'חברה טובה שלי מאשדוד מגיעה לבקר בשבת הקרובה. קוראים לה לירז. כדאי לך להכיר אותה'. היא באה, הכרנו, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה".
9 צפייה בגלריה
החתונה של נאור ולירז. "פריפריה שהתחברה עם פריפריה"
(צילום: אדיר וענונו - פפראצי צלמים)
ב-7 באוקטובר הייתה לירז בשדרות, בביתה של החברה המשדכת. "בשש בבוקר התחילו אזעקות", מספרת לירז. "לא ידענו מה קורה כי אנחנו שומרי שבת. כששמענו יריות הבנו שקורה משהו לא רגיל. פתחנו טלפונים וטלוויזיה, ראינו את הסרטון של הטויוטה והבנו שיש מחבלים ממש בשכונה לידנו. בהתחלה התחבאנו בתוך ארון, אחר כך הסתגרנו בממ"ד. ביום ראשון בבוקר עלינו למכונית וברחנו משדרות".
אחיה הקטן של לירז היה באותו זמן במיפקדת אוגדת עזה במחנה רעים, שם הוא שירת כטבח. "הוא ועוד שישה חיילים הסתגרו בתוך החדר, שמעו את כל היריות, את כל הצעקות בערבית של המחבלים שחדרו לבסיס. בנס הם דילגו על החדר שלהם".
כשלושה חודשים לתוך המלחמה, לירז ונאור נפגשו לראשונה. "הגעתי למלון בתדירות גבוהה לבקר את דורין, וככה הכרתי את נאור והמשפחה שלו", מספרת לירז (26) שסיימה לימודי אדריכלות ועיצוב פנים. באוגוסט אשתקד, אחרי קצת יותר מחצי שנה של היכרות, הציע לה נישואים. בדצמבר התחתנו, וכיום הם גרים במלון בנתניה. "בחתונה שלנו היו הרבה אורחים משדרות", מספר נאור. "זו פריפריה שהתחברה עם פריפריה. אותם אנשים, פשוט מהדרום ומהצפון. עם הרבה מהם אני בקשר עד היום. זו חברות לכל החיים".
ובזכותם גם הכרת את לירז.
"כן, יצא מזה רק טוב".
"הקדוש ברוך הוא שומר עלינו", אומרת אמו של נאור, אילנית, שביתה עומד נטוש ומפויח ומתגוררת כבר שנה וחמישה חודשים במלון, הרחק מהעיר שבה גדלה ובלי לדעת מתי תשוב. "האמת, אני רואה משהו חיובי בפגיעות האלה. אולי שינוי מסלול בחיים".
וכאילו כדי לתת תוקף לדבריה היא מצביעה על שתי התמונות הממוסגרות שמונחות על השידה בפינת הסלון ההרוס. "זה חמי, בצד ימין, וזה אבא שלי. התמונות שלהם נשארו לעמוד ואין אפילו סדק בזכוכית".
9 צפייה בגלריה
משה ואילנית מלכה עם בתם. "התמונות של חמי ואבא שלי נשארו לעמוד. אין אפילו סדק"
(צילום: אפי שריר)
הגישה החיובית הזו אינה מובנת מאליה. הנה למשל משה (אושיק) צרפתי (49), תושב קריית-שמונה מבטן ומלידה, שטיל פגע בחצרו. הוא גרוש פעמיים ואב לשישה שהתגורר ביחידת דיור בבית הוריו. ב-9 באוקטובר אשתקד נורה לעיר מטח כבד מלבנון. מהירי נהרגו בני הזוג רויטל יהוד ודביר שרביט ז"ל, שיצאו לטייל עם כלביהם. אחד הטילים באותו מטח התפוצץ בחצר יחידת הדיור של אושיק. באותה שעת צהריים הוא נח במיטתו אחרי לילה של נסיעות בכבישי הארץ כמפיץ של אבוקדו לסושיות ולירקנים.
בשניות הספורות שבין האזעקה לנפילה הוא לא הספיק לצאת ממיטתו ולרוץ לחדר הביטחון שבבית הוריו. "היה בום רציני שהעיף את כל הקיר", הוא משחזר. "ואני שומע מבחוץ את הרעש של בלוני הגז שחטפו רסיסים, שריקה כזו. והכל עשן, זכוכיות ושברים. אני בא לצאת, אבל בהתחלה הדלת לא נפתחה. היא התעקמה לגמרי. בינתיים הבית התחיל לעלות באש. הצלחתי איכשהו לצאת, בתחתונים. שמו לי בלון חמצן ופינו אותי באמבולנס לבית החולים בצפת עם פגיעות עשן וחבלות".
אושיק צרפתי זוכר היטב את רגע הפגיעה בביתו: "היה בום שהעיף את כל הקיר. הצלחתי איכשהו לצאת, בתחתונים, כשהבית התחיל לעלות באש. אני סובל מפוסט־טראומה". איך זה בא לידי ביטוי? "קשה לי להיות עם הילדים. לא רוצה לראות אף אחד. מסתגר הרבה וכועס מהר"
יותר מחצי שנה אחר כך, משפחת צרפתי לא רואה אור בקצה המנהרה. דירת ההורים, שמעון ושושנה, נשרפה כליל, וכך גם יחידת הדיור שבה התגורר הבן. מביתם הזמני בחצור הם מנסים למצוא את דרכם בסבך הביורוקרטיה: מס רכוש, עירייה, משרדי הממשלה ומינהלת תנופה (המקבילה הצפונית של מינהלת תקומה). מחכים עדיין למהנדס קונסטרוקציה שיקבע אם הבית מיועד לשיפוץ או להריסה. מצבו הבריאותי של האב שמעון הידרדר אחרי שראה את ביתו בחורבנו. "בצנתור גילו שיש לו עורק סתום בלב", מספרת שושנה. אושיק עצמו ממתין לניתוח. "נקרעה לי הרצועה בכתף מהקיר שנפל עליי ויש גם כאבים בכף היד. הגשתי תביעה לביטוח הלאומי וזה עדיין בהליכים".
אבל הפגיעה העיקרית, אומר אושיק, היא נפשית. "הלכתי לפסיכיאטרית והיא נתנה לי שני סוגי כדורים. האבחנה שלה היא שאני סובל מפוסט-טראומה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"קשה לי להיות עם הילדים. אני לא רוצה לראות אף אחד. אני מסתגר הרבה. בית-עבודה, בית-עבודה. אני כועס מהר, מתעצבן מהר. קשה לי עם הסביבה".
הוא ממשיך לעבוד כשכיר בחברת אבו-קדו ביסוד מהמעלה. "אני בא בסביבות תשע בערב, לוקח את הספרינטר (רכב מסחרי – י"ק) ויוצא לפיזור בכל הארץ, עד באר-שבע. העבודה הזאת מרגיעה אותי, מסלקת את המחשבות הלא-טובות. אני פותח חלון, שם מוזיקה בווליום ונוסע. גם הכדורים קצת עוזרים".
ב-1 במרץ הסתיימה באופן רשמי תקופת הפינוי ותושבי הצפון החלו לשוב לבתיהם. למשפחת צרפתי אין לאן לחזור. "אני עוד לא יודע מי ישלם לנו את השכירות בדירה בחצור", אמר לי בתחילת החודש, כמה שבועות אחרי שנפגשנו איתו ועם הוריו וילדיו בבית ההרוס. "ב-1 במרץ היינו צריכים לשלם שכר דירה, ובעל הבית הסכים לדחות לנו את התשלום עד שנדע מה קורה".
9 צפייה בגלריה
אושיק צרפתי וילדיו מאור, איתי ושילת. "עוד לא יודע מי ישלם לנו את השכירות בחצור"
(צילום: אפי שריר)
והם לא לבד. על פי נתוני מס רכוש, מאז 7 באוקטובר 2023 התקבלו בקרן הפיצויים כ-3,700 תביעות בגין נזקים למבנים בקריית-שמונה, מהן כ-80 תביעות בעקבות נזק כבד שנגרם למבנים מפגיעה ישירה של רקטה או טיל. את חלקם לא תהיה ברירה אלא להרוס ולבנות מחדש, אחרים יזדקקו לשיפוץ מסיבי שעשוי להימשך חודשים רבים.
ואלה רק הפגיעות הישירות. יש גם אלפי דירות שספגו נזק משני מפגיעת רסיסים או הדף. "נכון לתחילת מרץ, בכ-1,870 תביעות שולם פיצוי מלא והשאר נמצאות בשלבי טיפול שונים, כאשר ברובן שולמה לפחות מקדמה אחת", אומרים במס רכוש.
משפחת צרפתי ומשפחת מלכה הן שתיים מתוך אותן 80 משפחות בקריית-שמונה שנותרו ללא בית ויישארו עקורות בארצן גם כשהצפון יחזור, מי יודע מתי, לשגרה.
ליווינו אותן בחודשיים האחרונים, ושמענו את סיפורה של עיר חבולה ומצולקת, שעבותות האהבה שקושרים אליה את תושביה מאיימים להיפרם תחת עננת הפחד וחוסר הוודאות.
שבועיים אחרי מתקפת הפתע של חמאס במערב הנגב, קריית-שמונה פונתה. הגענו לשם ביום שישי, 20 באוקטובר 2023, הצלם הוותיק אפי שריר ואני, ופגשנו את אוולין בונן, 40 שנה בעיר, כשהמתינה לאוטובוס הפינוי. "אני אוהבת את קריית-שמונה", אמרה. "גדלנו כאן, כפרה. זה הבית שלנו. ואנחנו נחזור לפה".
גם אושיק צרפתי גדל בקריית-שמונה. אביו, שמעון (73), הגיע לכאן בתחילת שנות ה-60 אחרי שעלה עם משפחתו מתוניסיה. כבר 36 שנה מתגוררת משפחת צרפתי בבניין. "מאז בר-המצווה שלי", מספר אושיק, שחזר לבית ההורים אחרי גירושיו.
"גרנו לפני זה בדירה של עמידר", מספרת אמו שושנה, ילידת קריית-גת שהצפינה בעקבות בעלה. "קנינו את הדירה הזאת ושיפצנו אותה. הרסנו הכל ועשינו הכל מחדש. את כל הכסף שהיה לנו השקענו בבית הזה".
זה בניין רכבת מטופח בן שלוש קומות ושלוש כניסות, שבחזיתו עצי זית ודקלים ננסיים. 18 דירות, שמחציתן ספגו פגיעה קשה. מבט בחזית הבניין לא חושף את ממדי ההרס שמתגלים בצד העורפי.
בכניסה לבניין אנחנו פוגשים את סבא שמעון וסבתא שושנה, את ילדיהם ענבל ואושיק ואת הנכדים איתי (10), מאור (7.5) ושילת (5.5), ילדיו של אושיק מנישואיו השניים, שמתגוררים עם אמם ברחובות ומגיעים אליו מעת לעת.
בתחילת המלחמה התפנתה משפחת צרפתי למלון בתל-אביב, ומשם למלון באילת. "היה כיף באילת", אומר איתי, "אבל בסוף זה כבר נמאס".
"אף אחד לא חשב אז שנהיה מפונים יותר משנה", אומרת ענבל פרנדיאן, אחותו הצעירה של אושיק, שחזרה בינתיים עם משפחתה הגרעינית לקריית-שמונה.
סבתא שושנה זוכרת את הקשיים ממלחמת לבנון השנייה, אבל היום המצב חמור יותר. "ב-2006 היינו מפונים מהבית כמעט חודש", היא אומרת. "עברתי אז ניתוח ורוב הזמן הייתי מאושפזת. אבל הפעם זה יותר מדי. קשה להיות כל כך הרבה זמן מחוץ לבית".
אחרי תקופה באילת עברה משפחת צרפתי למלון בטבריה, שם שהתה עד אוקטובר האחרון. "כשהדירה נשרפה הוצאתי את ההורים שלי מהמלון בטבריה והם שכרו דירה בחצור", מספרת ענבל.
שושנה ושמעון היו בחדרם במלון כשבתם הצעירה דפקה בדלת, נסערת. "שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה: 'אמא, תדליקי מהר טלוויזיה, רואים את הבית שלך'. פתחנו טלוויזיה ואני רואה את הבית שלי עולה באש. שידרו את זה שוב ושוב, כמה פעמים. הייתי בהלם והתחלתי לבכות. כבר אז התחיל לבעלי לחץ בחזה. ואז התקשרתי לאושיק כי ידעתי שהוא בבית, ישן".
"מזל שלקחתי את הטלפון איתי", אומר אושיק. "הארנק הלך. הכל הלך. הכל".
שמעון אביו התעשת במהירות. "לקחתי את האוטו וטסתי מחצור לקריית-שמונה. כשהגעתי ראיתי את כל הבית נשרף ומלא מכוניות כיבוי. אושיק כבר לא היה שם ואמרו לי שפינו אותו לבית חולים בצפת. טסתי ישר לצפת. התקשרתי אליו מהדרך והוא אמר שאין לו בגדים. קניתי לו כמה בגדים בראש פינה והגעתי לבית החולים. בתשע בערב שיחררו אותו. מאז נהייתי יותר ויותר חולה".
שלושת ילדיו הקטנים של אושיק היו באותה שעה בבית אמם ברחובות. "כשהתעוררתי, אמא סיפרה לי שפגע טיל בבית של סבא וסבתא ושאבא בבית חולים", מספר איתי בן העשר. "כששמעתי את זה ממש נבהלתי. כולנו בכינו".
אושיק: "התקשרתי אליהם ואמרתי שאני בסדר".
איתי: "אמרתי לאמא שאני רוצה לנסוע אליו, אבל זה רחוק מדי, אז נשארנו בבית".
שילת, מה חשבת?
"שאני גיבורה".
את באמת גיבורה. את מעודדת את אבא.
איתי: "במחסן של הבית היה לי טרקטורון חדש שאבא קנה לי ליומולדת, והוא נשרף".
אושיק: "הכל עלה באש. גם המחסן. כלום לא נשאר".
שושנה: "אלבומי התמונות של הילדים והנכדים, תכשיטים מזהב, סטים יפים למטבח שקניתי בטורקיה – הכל הלך".
אנחנו נכנסים לדירה של משפחת צרפתי. ריח כבד של שריפה רובץ עדיין בחלל הקודר. ההרס מוחלט. הקירות והתקרה מפויחים לחלוטין, הרצפה מכוסה בשכבת אבק ובשברי בטון ובלוקים, ומהריהוט נותרו רק כמה כפיסי עץ שרופים.
רק המיטה בחדר השינה שרדה את התבערה. החלונות מכוסים בלוחות דיקט, מחסום בפני פורצים. כאילו נותר מה לגנוב מכאן. עצוב במיוחד הוא מראה המטבח, ליבו של הבית – עיסה מותכת של כלי אוכל ובישול וציוד חשמלי שנמסו לתוך עצמם. רוב האריחים שעל הקיר נשרו מעוצמת החום.
9 צפייה בגלריה
אושיק צרפתי והילדים. "אחרי שזה קרה, אף אחד מהעירייה לא יצר איתי קשר"
(צילום: אפי שריר)
יחידת הדיור של אושיק נמצאת קומה מתחת. הדלת הראשית תקועה ואני נכנס דרך החלון עם אושיק וילדיו. גם כאן ההרס אדיר, רק הספות נותרו כמעט שלמות. התקרה קרסה ועל רצפת הסלון מפוזרים שברי רעפים ומוטלות קורות עץ שרופות. פה ושם פיסות חיים אקראיות: למקרר מוצמד, באמצעות מגנטים של מסעדה אסייתית בכפר-יונה, ציון לשבח שקיבל אחד הילדים על כך ש"ביצע את כל מטלות השיעור והתנהג בכבוד כלפי חבריו לכיתה"; מסך הטלוויזיה מוטל על הרצפה; לידו קופסה של לוח שש-בש. על המדף מונח אקווריום קטן, אפשר רק לדמיין מה עלה בגורל דייריו האומללים.
אושיק מרגיש שהרשויות נטשו אותו ואת משפחתו. בעיקר העירייה. "אחרי שזה קרה, אף אחד מהעירייה לא יצר איתי קשר. ראו באיזו מצב אני מתפנה, וכלום. שום דבר. אפילו לא הרימו טלפון", אמר לי כשנפגשנו בתחילת ינואר. "רק אחרי שהתקשרתי אליהם ביוזמתי, שלחו לי 1,500 שקל מטעם הרווחה כדי שאוכל לקנות בגדים. וזהו, אתה מתחיל את החיים שלך מחדש".
"נתנו לנו אלף שקל בהתחלה בשביל לקנות בגדים, לי ולבעלי ביחד", אומרת שושנה צרפתי. "מה זה 500 שקל לבן אדם? שני טרנינגים ונגמר הסיפור".
שושנה צרפתי, שביתה ספג פגיעה ישירה: "נתנו לנו אלף שקל בהתחלה בשביל לקנות בגדים, לי ולבעלי ביחד. מה זה 500 שקל לבן אדם? שני טרנינגים ונגמר הסיפור"
נפגשנו עוד לפני הבחירות לראשות העירייה, שבהן ניצח ראש העירייה המכהן אביחי שטרן. "ראש העיר הזה לא אומר לנו כלום, לא מתקשר לשאול מה איתנו", טוענת שושנה. "אני יודעת שהוא נלחם עלינו בכנסת כדי שנקבל את כל ההטבות, אבל חוץ מזה, כלום".
חזרנו אליהם חודשיים אחר כך. העירייה, אומר אושיק, מביעה קצת יותר עניין, אבל פתרונות אין. "הם מתקשרים פעם בשבוע כדי לשאול איך אני. אבל כשאני מספר להם על בעיות הם אומרים שאין להם מה לעשות ושולחים אותי למס רכוש. אז בשביל מה התקשרתם?!".
נציגי מס רכוש הגיעו זמן קצר אחרי הפגיעה. "הם היו פה, ראו שהכל טוטאל-לוס, אמרו 'טוב, אתם בדרגה גבוהה'. ההורים שלי קיבלו סכום של 85 אלף שקל ואני קיבלתי עוד 18 אלף, כפיצוי על התכולה שנשרפה".
כעת הם ממתינים למהנדס מטעם מס רכוש, שיבדוק את הנזק הקונסטרוקטיבי ויחליט אם לשפץ את הבלוק או להרוס את הבניין ולהקים אותו מחדש – תהליך שעשוי להימשך שנים. בינתיים הזמינו הדיירים מהנדס פרטי שיגיש את חוות דעתו.
אושיק מראה לנו את ההתכתבות בקבוצת הווטסאפ של הבניין. באחת הההודעות של הוועד נכתב שבפגישה עם נציגי מס רכוש בנוכחות מהנדסת העירייה נאמר מצידם ש"הבניין בכללותו לא מסוכן, אלא רק תשע הדירות שנפגעו מהשריפה". בעלי הדירות האלה, ובהן משפחת צרפתי, ימשיכו להיחשב מפונים ויקבלו דיור זמני בגובה דמי השכירות או עד 4,500 שקל והבניין לא ייהרס אלא ישופץ.
את אושיק זה לא ממש מרגיע. בגלל מצבו האישי המורכב כאבא לשישה ילדים שהתגרש פעמיים, הוא נאבק להשאיר את הראש מעל המים. הילדים אינם בחזקתו, לכן הוא מקבל מענק פינוי רק עבור עצמו.
"בבית המלון קיבלתי עוד חדר בשביל הילדים, כשהם מגיעים אליי", הוא מציין. ומכיוון שיחידת הדיור שבה התגורר רשומה בטאבו כחלק מדירת הוריו, הרשויות לא מתייחסות אליה כאל דירה נפרדת. "קשה לי מבחינה כלכלית ובגלל זה אני גר עם ההורים. ובכלל, המכה שספגתי בתקופה שלא עבדתי, היה לי מאוד קשה להתרומם מזה".
אתה רואה את עצמך חוזר לקריית-שמונה?
"ברגע שאתה תלוי בהורים שלך, ואתה יודע שזו הדרך היחידה לשרוד, אז אתה חייב לחזור לפה. והם יחזרו. ואני חייב לחזור איתם. וגם לעזור להם. אבא שלי נופל הרבה, ובשנה פלוס הזאת הוא הזדקן בצורה מפחידה. בעיקר מאז הפגיעה בבית. עוד לפני זה הוא היה חולה סוכרת, אבל המצב שלו הידרדר מאוד. הוא מעשן הרבה וכל הבטלה הזאת לא עושה לו טוב".
גם אחרי צאתו לפנסיה המשיך שמעון לעבוד, כאיש אחזקה במכללת תל-חי. "אבא הוא איש עובד. תמיד על הרגליים", אומרת ענבל. "הפינוי עשה להורים שלנו לא טוב, לא טוב".
לצד העובדה שאין להם כרגע לאן לחזור, מרחפת אי-הוודאות הביטחונית. שבוע לפני הביקור בבית משפחת צרפתי הייתי בלבנון עם לוחמי גדוד 12 של גולני, בכפרים ההרוסים כילא, אל-עדייסה ומרכבא, החולשים על אצבע הגליל. אני מראה לילדים תמונה שצילמתי שם – כרזה שתלויה על קיר עם תמונותיהם של בכירי הציר השיעי. "אתם יודעים מי האיש הזה?" אני שואל את הילדים ומצביע על דמותו של מי שהיה מזכ"ל חיזבאללה.
"נסראללה", עונה איתי. "זה שזרק עלינו את הטילים".
"וואי, איך שמחנו באותו יום", נזכרת שושנה ביום חיסולו של נסראללה, ב-27 בספטמבר האחרון. "חילקנו סוכריות במלון, ושרנו, רקדנו".
איתי: "אני, מאור ושילת עשינו מסיבה בחצר של המלון. שתינו פטל".
הם לא תיארו לעצמם ששבועיים בלבד אחרי המכה הקשה שספג חיזבאללה, הבית שלהם בקריית-שמונה יספוג פגיעה הרסנית. מבחינתם, זה עוד פרק אחד בסיפור של נגמר. "אני חושב שזה רק פסק זמן וייכנסו שוב למלחמה", אומר אושיק.
שושנה: "ברגע שהחיילים יצאו מלבנון, נהיה יותר מפחיד".
ואיתי בן העשר אומר: "אם הם יפרו את הפסקת האש, אני חושב שצריכים להחזיר להם ביותר חזק. פי כמה ממה שעשינו עד עכשיו. להפציץ חזק את ביירות".
"יש לו ראש, לילד הזה", אומרת סבתו בגאווה.
החשש מהעתיד משותף לרבים מתושבי קריית-שמונה. "אנשים חוזרים לכאן בלי ביטחון", אומרת אילנית מלכה. "הרבה מהם חוזרים בלית ברירה. שכנה שלנו עובדת בקופת חולים, מחייבים אותה לחזור. אין לה ברירה. יש לי חברה גננת, עובדת משרד החינוך, גם אותה מחייבים לחזור. היא לא תעזוב את העבודה אחרי 30 שנה. הרבה צעירים שמצאו עבודה במרכז כבר לא יחזרו לקריית-שמונה".
אילנית (48) עובדת כסייעת בכיתה של ילדים אוטיסטים בני שנה וחצי עד שלוש בבית דינה שבקריית-שמונה, מעון שיקומי לילדים עם צרכים מיוחדים. "אחרי הפינוי עבדתי תקופה בגן רגיל בהרצליה כי התגעגעתי לעבודה עם ילדים, אבל זה היה עמוס לי רגשית, אז עזבתי ומאז אני בחל"ת. בעבודה כזו אתה צריך להיות פנוי רגשית ופיזית במאה אחוז. אלה ילדים, לא מכונות".
בעלה משה (57) עובד במפעל גלקון בקיבוץ כפר בלום, שמייצר מערכות ובקרי השקיה אוטומטית. "בתחילת המלחמה, כשכפר בלום התפנה, עברנו לעבוד במפעל פלסאון במעגן מיכאל, שקנה אותנו עוד לפני המלחמה. בינואר השנה חזנו לכפר בלום, אז כרגע אני גר בכפר בלום, ובסופי השבוע חוזר למלון דניאל בהרצליה".
הם קשורים לעיר הצפונית הזאת בכל נימי נפשם. "נולדנו בקריית-שמונה, הכרנו בקריית-שמונה והתחתנו בקריית-שמונה", אומרת אילנית. כאן גם גידלו את ששת ילדיהם: נאור, הבכור, בעל חנות רהיטים, שהתחתן לאחרונה עם לירז; שילת (25), נשואה ובעלת עסק לעיצוב; טליה (22), אסף (19), שעבד במספרה שהקים עם אחיו הגדול בקריית-שמונה חודשיים לפני המלחמה ועובד עכשיו כספר בטבריה; הילה, בת 16 וחצי, שלומדת בינתיים באולפנת צביה בהרצליה; ותהל הקטנה, תלמידת כיתה ו', שתחגוג בקרוב בת-מצווה.
את ביתם, ברחוב שקט של וילות וצמודי קרקע, סיימו לבנות לפני 11 שנה. "שש שנים לקח לנו לבנות אותו", מספרת אילנית. "אבא שלי ממש השקיע בתהליך הבנייה, אבן-אבן", מוסיף הבן הבכור, נאור.
בבית ממול מתגוררת משפחתו של רס"ן אורי אזולאי ז"ל, מפקד פלוגה בגדוד 202 של הצנחנים, שנפל בקרב עם מחבלים בלבנון ב-24 באוקטובר 1996. "יש לנו פה שכנים מדהימים, באמת, כולם", אומרת אילנית.
זו לא הפעם הראשונה שביתם נפגע מירי חיזבאללה. "במלחמת לבנון הראשונה גרנו בדירה קטנה ברחוב שפרינצק", נזכרת אמו. "אסף בדיוק נולד אז. רק לקראת סוף המלחמה התפנינו לירושלים, כי המשפחה לחצה. איך שהגענו לשם, הייתה פגיעה ישירה בגג של הבניין שלנו בקריית-שמונה. זה היה המזל שלי".
הטיל הראשון, שנפל בחצר הצדדית של הבית בחודש אוגוסט אשתקד, התפוצץ סמוך לקיר הממ"ד. הוא גרם נזק לתשתיות, והאש שהצית כילתה את כל הציוד שאיחסנה שם המשפחה. "זה היה ביום שישי, שבע בערב, חצי שעה לפני כניסת השבת", משחזרת אילנית. "אני במלון בהרצליה, מדפדפת בווטסאפ של קריית-שמונה, ופתאום רואה סרטון של הבית שלנו בוער. התקשרתי למכבי אש, לוודא שהם מגיעים. הם באמת כבר היו בדרך".
משה: "היינו בהלם. ועוד רגע כניסת שבת. אנחנו שומרי שבת, כך שלא היה לנו מה לעשות. עשינו סטופ, הלכתי לבית כנסת, והבן שלי עוד היה קצת בטלפון עם הכבאים".
אילנית: "ביום ראשון כבר היינו פה. זה לא היה נעים בכלל, אבל היה חשוב לי להודות להשם שאף אחד לא נפגע. באותה שנייה אמרתי: 'אבא שבשמיים, מה שאתה עושה, הכל לטובה'".
חודש וחצי אחר כך, באוקטובר האחרון, שוב פגע טיל בבית. הפעם פגיעה ישירה בגג, ממש מעל הסלון. "זה קרה ביום שישי, בעשר וחצי בלילה", מספרת אילנית. "כולם כבר הלכו לישון, ואני והבן אסף יצאנו לעשות סיבוב בים. כשנכנסנו חזרה ללובי קראה לי חברה מקריית-שמונה ואמרה לי: 'אילנית, בואי רגע'. אמרתי לה, 'מה קרה?' אמרה: 'יש לך עוד פגיעה בבית. פירסמו עכשיו שהיו נפילות בקריית-שמונה, וראיתי בסרטונים בקבוצה שזה הבית שלכם'. אמרתי לה, 'טוב, אנחנו לא רוצים לערבב. נישאר בשמחה של שבת'".
ביתה של אילנית מלכה ספג שתי פגיעות ישירות בתוך חודש וחצי: "בשישי בערב שכנה קראה לי מהלובי במלון, ואמרה: 'ראיתי בסרטונים שזה הבית שלכם'. אמרתי לה, 'טוב, לא נערבב. נישאר בשמחה של שבת'"
הבן נאור היה באותו ערב בבית הוריה של אשתו לירז באשדוד. "מאז הנפילה הקודמת אני משאיר את הטלפון דולק גם בשבת. פתאום אני שומע אותו מצלצל", הוא אומר. "אני רואה שחבר שלי התקשר. חברים שלי יודעים שאני שומר שבת. אם הוא התקשר, כנראה קרה משהו. לא טוב. ביקשתי מאמא של לירז שתסתכל בטלפון שלי, ואז ראינו את הסרטונים שהתחילו לשלוח לי, של הפגיעה בבית. אחרי כמה ימים הגענו לראות את הנזק. ואז הבנו איפה אנחנו נמצאים".
יש אלפי בתים בקריית-שמונה. איך אתם מסבירים את זה שדווקא הבית שלכם נפגע, פעמיים בתוך חודש וחצי?
אילנית: "אנחנו בקו ישר עם מחנה גיבור של הצבא (מיפקדת חטיבה 769 – י"ק), כמה מאות מטרים מפה. וחיזבאללה כיוונו לשם וכנראה שהשם בחר בנו".
הטיל התפוצץ על גג הבית ולא חדר לתוכו, אבל הנזק כבד. "כל הדוודים, האיטום, המזגנים - הכל הלך", אומר משה. "יש שקיעה בגג, סדקים בקירות, וכל הזמן נופלות לתוך הסלון חתיכות". גם מי הגשמים שחדרו דרך החור בגג גרמו לנזק, ועל הספה מונחת גיגית ענקית מפלסטיק כדי לאגור אותם.
לפני מספר שבועות הגיע המהנדס שתיכנן את הבית כדי לאמוד את הנזק, וכעת הם מחכים למהנדס ולשמאי מטעם מס רכוש שיקבעו אם נגרם לבית נזק בלתי הפיך או שאפשר לשפצו. "זה תהליך ארוך, אבל הם בסדר, במס רכוש. תמיד זמינים".
משפחת מלכה, כמו צרפתי, מאוכזבת מהתנהלות העירייה. "גם בפעם הראשונה וגם בשנייה, אף אחד מהעירייה לא פנה אלינו", אומרת אילנית. "רק אדם בשם זאבי, שהיה שכן שלנו בעבר והתמודד עכשיו למועצת העיר, כל הזמן דאג לנו".
משה: "מאז שאנחנו במלון בהרצליה לא ראינו שום נציג מהעירייה. לעומת זאת, ראש עיריית שדרות אלון דוידי כל הזמן היה מגיע לבקר את התושבים שלו. היה עושה איתם שבתות, חגים".
אילנית: "תושבי שדרות הם אנשים נדירים, מדהימים. בתקופת השיא היו במלון 300 איש משדרות ו-50 מקריית-שמונה. הם ממש אימצו אותנו אליהם, הזמינו אותנו לפעילויות שלהם".
משה: "לפני כמה ימים היינו בשדרות, בבר-מצווה של משפחה שהכרנו במלון. בחתונה של נאור היו יותר אורחים משדרות מאשר מקריית-שמונה".
את אילנית ומשה פגשנו בכניסה לבית עם בתם הקטנה. זה היה ביום הבחירות לעירייה, שבו גם יצאו כוחות צה"ל מלבנון. זו הפעם הראשונה של תהל בקריית-שמונה מאז שהתפנו, שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה. "עצוב לי לראות ככה את הבית", היא אומרת.
הוריה של תהל גדלו בצל מטחי הקטיושות של שנות ה-70 וה-80. אחיה ואחיותיה הגדולים חוו את מלחמת לבנון השנייה. וגם היא כבר התרגלה. "כשהיה אזעקות בהרצליה וכולם בבית הספר רצו למקלט, היא אמרה להם: 'מה אתם בלחץ? לאט-לאט. יש לכם דקה וחצי. אצלנו יש בקושי כמה שניות'".
ולירז, כלתם הטרייה, כבר חושבת על העתיד – כבת משפחה וכאדריכלית ומעצבת פנים. "הפגיעות בבית חמורות וייקח עוד זמן עד שהוא יהיה ראוי שוב למגורים", היא אומרת. "אבל בעזרת השם הם יחזרו, ואז נשקם את הבית. ביחד".
מעיריית קריית-שמונה לא נמסרה תגובה.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
