אחרי שסיים את מסלול ההכשרה כלוחם בגדוד בגבעתי וגם קורס מ"כים, היה סמ"ר תומר (שם בדוי) בעיצומו של קו בעזה. באותם ימים, של טרום 7 באוקטובר, האזור היה הרבה יותר רגוע. יום אחד פנו אליו מפקדיו עם הצעה: לצאת לקורס צלפים. סמ"ר תומר החליט שכן, הוא יהיה צלף. לא הייתה לו דרך לדעת שההחלטה הזו עומדת לשנות את חייו מהקצה לקצה.
אחרי חמישה שבועות במתקן אדם, שם למד את מקצועות הצליפה, הסוואה והקמת עמדות צלפים, הערכת טווחים וחישובים כמו איך משפיעה מהירות הרוח על הכדור במעופו, הוא סיים בהצלחה את הקורס, קיבל סיכת צלף ושב כמפקד חוליית צלפים בגדוד. ביחידות מיוחדות הצלפים יוצאים למבצעים, ולעיתים – אם מדובר במשימת סיכול ממוקד, למשל – הם לב הפעולה ממש. בגדודים בזמן רגיעה, לעומת זאת, עבודת הצלף היא כמובן חשובה, אבל הרבה יותר שגרתית ושוחקת, בעיקר הפס"דים (הפרות סדר). רובם יסיימו את השירות בלי מה שהצלפים מכנים "איקס", הרג בפועל של מטרה.
אבל סמ"ר תומר אהב את התפקיד, ובתחילת אוקטובר 2023 אפילו נשלח עם שניים מחבריו לאליפות צה"ל בצליפה. הם סיימו אותה במקום הראשון, ורק העובדה שאחד מהם שכח לסגור את נצרת הנשק, נטלה מהם את תואר אלופי צה"ל.
שבוע אחרי התחרות הגיע 7 באוקטובר. סמ"ר תומר הוקפץ לדרום, ונכנס לחודשים ארוכים של לחימה ברצועה. מהר מאוד הוא יצבור "איקסים", והרבה. אחר כך הוא יגלה שכל איקס כזה גם מגיע עם מחיר אישי.
זהו סיפורו:
ביום שישי, ערב חג שמחת תורה, נפגשנו כל החברים בנהר הירדן. איכשהו יצא במקרה שכולם יצאו שבת. כמעט כולם שם בקרבי: שייטת, מטכ"ל, סיירות, קומנדו, ימ"ס (יחידת המסתערים של מג"ב). חלקם בדיוק סיימו מסלול, רק אני ועוד שניים לוחמים שמוצבים בגדודים. היינו איזה 30 איש, כולנו חברי ילדות ומהמכינה הקדם-צבאית. הבאנו ציוד, ציליות, מזרנים. חגיגה מטורפת. מסיבה. מוזיקה, רוקדים, שותים, עושים ארוחת חג. ישבנו עד מאוחר, שתינו עוד, הלכנו לישון באיזה ארבע לפנות בוקר, מפורקים.
בשש וחצי בבוקר התחילו הקפצות של חלק מהחברים. הבחור מהשייטת מוקפץ ראשון, אחר כך כל החבר'ה מהמיוחדות עפים אחד אחרי השני. ברור שקורה משהו, אבל אנחנו לא מבינים מה. עד שאחד החברים פותח טלגרם ומראה לנו סרטון.
מחבלים על טנדר טויוטה בשדרות. ואז קיבלנו את הבום.
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אני מסתכל בטלפון ורואה שיחה שלא נענתה מהמ"מ שלי, חוזר אליו אבל הוא לא עונה. ביקשתי מאחת הבנות שתקפיץ אותי לבסיס ברמת הגולן, בערך 20 דקות נסיעה. מזל שהיו איתי מדים ונשק. בדרך, אני תופס בטלפון את אחד החיילים שלי בחוליית הצלפים. הוא אומר לי: "שמע, בלגן פה, כולם מתארגנים, יורדים לדרום, לכפר עזה". אמרתי לו שייקח את הציוד שלי ושאני בדרך.
איך שאני מגיע לבסיס, סביבות 8:30, אני תופס את הפלוגה בש”ג כבר על האוטובוסים בדרך החוצה. עליתי. האוטובוס היה מלא ציוד. יש בפלוגה מכולת ארמו"ן (ראשי תיבות של אמצעים רגישים מפוקחים ונשק – ע"א) שבה נמצא כל הציוד היוקרתי, זה שאף פעם לא מוציאים לאימון. ואני רואה שפשוט פתחו את המכולה ושפכו אותה לתוך האוטובוס. במעבר שבין הכיסאות יש ערימה ענקית של מאגים, רימונים, טילים, ומלא ברוסים (ארגזי תחמושת).
האווירה באוטובוס היא אחרת. מצד אחד, שרים שירים של הפלוגה; מצד שני, כל כמה דקות מישהו רואה סרטונים מהדרום ומעדכן. חלק מהחברים עם פרצופים מודאגים, אבל אף אחד לא באמת מבין את האירוע. הספקתי להודיע להורים שאנחנו יורדים לדרום ושהכל בסדר.
פתאום, קצת אחרי אשקלון, הרגשנו שכאילו נכנסים לעולם אחר. אני מסתכל מהחלון ורואה רכבים שרופים, גופות בצד הכביש, גופות בכל מקום. בלי סוף. ככל שאנחנו מתקרבים לעוטף, אתה מבין שהבלגן יותר גדול.
בתחנת הדלק בכניסה לכפר עזה כבר ברור שאנחנו באזור מלחמה. פיצוצים בלי סוף, יריות, מלא פטריות עשן מסביב. היינו פה לא מזמן בקו, היה כמעט פסטורלי. עכשיו הכל נראה כמו סרט מלחמה בווייטנאם. אנחנו יורדים מהאוטובוס ומוסרים את הטלפונים לרס"פ. זהו. אנחנו מנותקים מהעולם.
לידנו שתי גופות. לוחמים מחטיבת הקומנדו. עד לאותו רגע, 11 בבוקר בתחנת הדלק בכפר עזה, לא ראיתי אדם מת. בוודאי לא ככה, עם איברים מרוטשים, דם על הכביש, דם על הקירות. מעכשיו זאת השגרה החדשה שלי.
בינתיים, בצד, צרחות מטורפות. כוחות שלנו תפסו מחבל נוח'בה בחיים, וחוקרים אותו. אנחנו מתארגנים לכניסה לכפר עזה.
× × ×
בסביבות 12 בצהריים אנחנו מסתדרים בשני טורים, ומתחיל לצעוד בציר ההיקפי שעוטף את כפר עזה. לא כולם מבינים שזו מלחמה: מישהו שואל את המ"מ אם אפשר לדרוך את הנשק וללכת עם כדור בקנה. המ"מ אומר "רגע, לא יודע, אני אשאל את המ"פ". אני מסתכל עליו, מצביע על פטריות העשן, ואומר בציניות: "בוא נסתכל מסביב". ואז דורך לו את הנשק בפנים. הוא מבין, אומר "טוב" וכולם דורכים את הנשקים.
שלוש דקות אחר כך אנחנו כבר מותקלים. ירי לעברנו. כל הפלוגה נשכבת בבת אחת בתוך תעלה, ופתאום אנחנו שומעים עוד ירי, מהכיוון שלנו. מסתבר שמצטרפים אלינו מטכ"ליסטים שהגיעו בהאמרים. יש שם גם דובדבן, מגלן, צנחנים. כולם יורים. בלגן. כדורים שורקים מעל הראש, אנחנו הורגים מחבלים, מתקדמים קצת, הורגים עוד, מתקדמים עוד קצת. לפני ארבע שעות עוד התעוררתי עם הנגאובר בירדן. עכשיו אני בתוך מלחמה על מלא.
ככה היינו שעתיים. פתאום מישהו אומר שיש עדיין אזרחים לכודים בתוך הקיבוץ. המ"פ מקבל פקודה: "תיכנסו".
אנחנו נכנסים לכפר עזה, מתקרבים לשורת הבתים הראשונה – ואז בום מטורף. קסאם נופל על הבית שלפנינו, והוא מתחיל להישרף. אנחנו מדלגים משם, אבל אחד החיילים שלי פתאום קופא. עומד במקום. אני מבין שהוא הלוּם, אבל מסביב יש ירי ונפילות, וחייבים להשכיב אותו ולתפוס מחסה. מהר. אני תופס אותו בווסט, מעיף אותו על הרצפה, ומתחיל לעשות לו "יהלו"ם", סכמה כזאת שעושים לחייל שחוטף הלם קרב. אני מסביר לו את הסיטואציה, נותן לו משימה, כל מיני דברים כאלה. אמרתי לו "לך תוודא שלכולם יש מים בשלוקרים (מכלי המים שעל גב הלוחמים – ע"א) ותחזור אליי". אני רואה אותו חוזר לעצמו ויוצא מזה.
× × ×
אנחנו מתחילים לטהר בית-בית. כשמתאמנים בלש"ב (לוחמה בשטח בנוי – ע"א), אתה פותח כל מבנה שאתה נכנס אליו ברטוב (אש חיה): פותח את הדלת וישר יורה, כדי שאם יהיה בפנים מחבל הוא יופתע מהאש שלך. אבל פה אנחנו לא יכולים לירות, כי אולי יש בבית אזרחים, אז כל דלת אנחנו פותחים בזהירות ובריכוז מטורף. ברבים מהבתים אנחנו מבינים שהמחבלים כבר היו: יש על הרצפה נשקים שלהם, בגדים, שלוליות דם, לפעמים גופות. אבל גם אם אתה ממש בטוח שעומדת להיות היתקלות, אתה עדיין לא יכול לירות ישר בכניסה, עד שאתה מוודא שאין אזרחים. היו חבר'ה בפלוגה שנפצעו בגלל הצורך בזהירות. אבל לאט-לאט אנחנו מתקדמים פנימה לתוך הקיבוץ.
לפנות ערב הגענו למגורי הצעירים בכפר עזה. המחלקה שלי מקבלת את המשימה לחפות ולהגן על האזור. אנשים מהקיבוץ מגיעים אלינו, ומסמנים לנו על תצ"א (תצלום אוויר): "בבית הזה יש אזרחים. גם בזה. ובזה". אנחנו מתחלקים לחוליות של ארבעה חיילים, ויוצאים כדי להביא אזרחים מהבית שלהם.
אני גם בתוך חוליה כזו, מגיע לבתים. דופקים בדלת. אף אחד לא עונה. אחרי יום שבו הם כלואים, הם לא מאמינים. אנחנו צועקים "צה"ל! צה"ל!" לא עוזר. מסתבר שגם המחבלים היו צועקים את זה. אז צריך להסביר. אני אומר את השם שלי, מאיפה אני, מאיזו יחידה, ממש מספר סיפור שלם, עד שהבן אדם מאחורי הדלת סומך עליי. פתאום פותחת את הדלת סבתא עם שני ילדים. אנחנו אומרים להם: "תביאו כמה שיותר מהר רק את הציוד המינימלי שאתם צריכים". הם רצים פנימה, לוקחים כמה דברים. כשהם מגיעים לפתח הבית אנחנו מקיפים מסביב, ומתחילים לחזור איתם למגורי הצעירים.
זאת הרגשה הזויה, אבל גם ממלאת גאווה. מצד אחד, אני ממש בתוך המשימה, עובד על אוטומט. מצד שני, כשהסבתא פותחת לנו את הדלת, אני רואה אישה בת 70 מסתכלת עליי, ילד בן 20, כאילו שאני איזה מלאך שהגיע להציל אותה. ואנחנו מבינים שם שכן, אנחנו המגן. עוטפים אותם בגופנו ומלווים אותם למקום בטוח. בדרך, מסביב עוד שומעים ירי ודורכים על גופות. אנחנו רק מתחילים להבין איזה אירוע פסיכי עבר עליהם. ועלינו.
ככה כל הערב. מחלצים לשכונת הצעירים עוד ארבעה אנשים, עוד שבעה, עוד שניים. לפעמים גם לוקחים איתנו את הכלב שלהם. אני חושב שהפלוגה חילצה שם בסביבות 100-90 אזרחים באותו ערב. בלילה הגיעו כוחות לחלץ אותם מתוך הקיבוץ.
× × ×
בין המשימות, אני נשפך על הרצפה ונרדם, פה חצי שעה, שם רבע שעה. האדרנלין מטורף, אבל העייפות עוד יותר. ככה המשכנו עד למחרת בבוקר. ואז קיבלתי פקודה: להקים עמדת צלפים על אחד הבתים. אנחנו מתארגנים מעל הבית, ופתאום אני חושב: ההורים שלי. אין להם מושג מה קורה איתי. הם בטח משתגעים מדאגה. חייב להרגיע אותם.
אני מביט מסביב, ורואה מחשב. מדליק אותו. פועל, אבל לא מחובר לוויי-פיי. אני נזכר בלימודי המחשבים בבית הספר, וכותב פקודה שנותנת את כל סיסמאות הוויי-פיי שהמחשב זוכר. מסתבר שהראשונה הייתה הנכונה. אני מתחבר, ושולח מייל לג'ימייל של אבא שלי: "אבא אני בסדר, אני בכפר עזה". בדיעבד אבא שלי סיפר לי שהוא בדיוק ישב על המחשב, כולו לחוץ כי אין לו מושג מה איתי, ופתאום נכנס לו המייל ממני. בשורות טובות, בים של רעות.
למחרת בבוקר אנחנו יוצאים מכפר עזה. עוד לא ידענו מה המחיר שהקיבוץ הזה שילם: 64 אזרחים שנרצחו, עוד 19 שנחטפו. חיילים נהרגו. בפלוגה יש פצועים. חלק מהלוחמים פשוט לא יכולים להמשיך אחרי מה שראו שם. הם מבקשים לראות קב"ן, ועוזבים אותנו. אנחנו מבינים שהמלחמה הזו רק מתחילה.
אחרי הקרב בכפר עזה, אנחנו בשטח כינוס של הגדוד. מתאמנים. ירי, לש"ב, כושר. ואנחנו גם באטרף לשפר ולהשיג ציוד. מחלקת צלפים זאת המחלקה עם הכי הרבה אמל"ח (אמצעי לחימה), והציוד שלנו לא היה מספיק טוב, ככה זה בגדודים. צריך להשיג חצובות יותר טובות, תיקים טובים, לאפס את הנשקים. אז עושים מה שצריך, גם אם זה לא ממש לפי הספר. אין איפה לאפס נשקים? אין בעיה. אני מרים טלפון למדריכה שהכרתי בקורס צלפים. "חייב לאפס לפני שנכנסים", אני אומר לה. "יאללה, תגיע". איך תגיע, מה תגיע, אין יציאות, וזה בכלל נשק שאסור להסתובב איתו מחוץ לבסיס. אבל אין ברירה. אחד החיילים מביא את הרכב הפרטי, זורקים לבגאז' את ה-M24, רובי הצלפים שלנו, ונוסעים למטווח איפוס במחנה אדם. בכל זמן אחר זה מעשה שעלול להיגמר בכלא. אבל עכשיו? אף אחד לא יודע שיצאנו, אף אחד לא יודע שירינו, אף אחד לא יודע שחזרנו. העיקר שכשנהיה בפנים, הנשקים יהיו מאופסים.
לקראת סוף אוקטובר מתחיל הדיבור שנכנסים. הרגשות מעורבים. מצד אחד, תחושה של "וואלה, אני בשליחות". מצד שני, חשש. "בוא’נה, אולי אני לא חוזר?" החבר'ה מתחילים לדבר ביניהם: להשאיר מכתב להורים? לא לכתוב מכתב? יש כאלה שיושבים לכתוב, יש כאלה שאומרים שמי שכותב חורץ את גורלו. לי כל האפשרויות נראות גרועות. את המכתב שכתבתי להורים תוך כדי הקרב בכפר עזה, החבאתי בתיק הכביסה המלוכלכת שהם באו לקחת ממני. כעבור כמה ימים התקשרתי לאחי וביקשתי שישמיד אותו.
בינתיים, בשטח הכינוס, חדשות לא טובות. א', חבר טוב שלי, שהיה איתי באותו שישי על גדות הירדן, חטף כדור בלסת ונפצע אנוש. אני יודע שהוא מורדם מונשם, ואני אפילו לא יכול ללכת לבקר אותו. אין יציאות. אחר כך אחד החיילים שלי מודיע שהוא לא מסוגל להיכנס. "זה גדול עליי", הוא אומר. הוא בטראומה עוד מכפר עזה.
בדיעבד, ההחלטה להשאיר אותנו בנמ"ר לא הייתה מופרכת. באחד הלילות לוחם בנמ"ר שלידנו מקבל משימה: לשים סטיק-לייט על גג הנמ"ר. הוא יוצא, מטפס - וחוטף ברגל כדור צלף של חמאס. הרגל שלו עפה מהמקום ומה שנותר ממנה, נשאר תלוי על גיד. מכניסים אותו לנמ"ר, עושים לו ח"ע (חוסם עורקים), הוא משפריץ דם על כולם.
נשארנו בחוליה אני ועוד שני צלפים. אנחנו מוצמדים לנמ"ר של הסמ"פ, ושולחים אותנו לפלוגה שאנחנו לא מכירים. בדרך למלחמה, בתוך נמ"ר עם עוד 11 לוחמים, שחוץ משני הצלפים שלי אני לא מכיר אף אחד מהם. אני אפילו לא יודע את השמות שלהם. אבל עוד נכיר אותם טוב מאוד.
מניעים. הנמ"ר של הסמ"פ הוא האחרון בכוח. מהר מאוד אנחנו מבינים שזה ממש לא מה שציפינו. 11 יום ראשונים, אנחנו אפילו לא יוצאים מהנמ"ר. אני יושב שם עם הקסדה והווסט והקרמי, ברכיות, כולם צפופים, המון בקבוקי שתן תלויים לך מעל הראש כי לא יוצאים אפילו לפיפי. מהר מאוד כולם מתחילים גם להסריח. אין כמעט אוכל. בהתחלה היו קבנוסים – שנגמרו מהר מאוד – והיה את המנ"קים (מנות קרב), אבל אני לא אוהב כלום במנ"קים, חוץ מהחלווה. אז כולם בנמ"ר יודעים שאת כל החלווה שומרים לי, כי אני לא אוכל שום דבר אחר. שיירות ה"מלא מחדש" (אספקת תחמושת ומזון) עדיין לא מגיעות. עד הפעם הראשונה שיצאנו מעזה הורדתי שבעה קילו. ואנחנו סגורים בנמ"ר. ישֵׁנים – אם אפשר לקרוא לזה שינה – בישיבה. צפיפות פסיכית, אחד על השני. במשך שעות אין מה לעשות, אז קוראים ספרים. אני חושב שב-11 יום האלו קראתי לפחות שלושה. אחד מסיים, מעביר את הספר הלאה. לא משנה על מה, העיקר להעביר את הזמן. בכל שעה אחד תמיד חייב להסתכל במצלמות של הנמ"ר, שאף מחבל לא מתקרב. משם רואים קצת מה קורה בחוץ: בעיקר בתים הרוסים, לפעמים קצת את הים.
בדיעבד, ההחלטה להשאיר אותנו בנמ"ר לא הייתה מופרכת. באחד הלילות לוחם בנמ"ר שלידנו מקבל משימה: לשים סטיק-לייט על גג הנמ"ר. הוא יוצא, מטפס - וחוטף ברגל כדור צלף של חמאס. הרגל שלו עפה מהמקום ומה שנותר ממנה, נשאר תלוי על גיד. מכניסים אותו לנמ"ר, עושים לו ח"ע (חוסם עורקים), הוא משפריץ דם על כולם. ואנחנו מנסים להבין: זאת המשימה? להיות בנמ"ר 11 יום?
× × ×
איבדתי את תחושת הזמן, אבל יום אחד פתאום קיבלנו פקודה לצאת מהנמ"ר. כוח ראשון של הסיירת פרק רגלית לתוך איתור, ואיך שהם נכנסו, הם חטפו אר-פי-ג'י. הנמ"ר שלנו היה הכי קרוב, אז יצאנו לפנות אותם. אני מתקרב ורואה בלגן מטורף: שוכבים שם כמה הרוגים וגם כמה פצועים. אנחנו מתחילים לפנות אותם, ופתאום אני מזהה את אחד ההרוגים, בחור שאני מכיר, בחור ענק. פתאום אני רואה אותו מחורר בכל הגוף, מלא דם.
אני נקרע מבפנים. הנה, בידיים שלי מישהו שאני מכיר. לפני כמה דקות הסתער, עכשיו הוא גופה. אבל מתעשתים מהר: יש את המשימה, וגם החיילים שלי מסתכלים עליי. אי-אפשר להראות חולשה. וגם, בינך לבין עצמך, זה באמת מפחיד לפחֵד, כי ברגע שאתה נכנס למחשבות, אז לך תצא מזה. כשנגיע לארץ נתמודד עם זה, כשתסתיים המלחמה נתמודד עם זה, זה הראש. ככה גם כולנו מדברים בשיח בינינו.
אחרי 11 יום סוף-סוף מקבלים את המשימה הראשונה שהיא שלנו: לפשוט על בית ספר בבית-לאהיא. זה מבנה בן שלוש קומות, והמודיעין אומר שיש בתוכו מחבלים. הטיהור שלו איטי, לוקח לילה שלם. בזריחה אני מקבל בפעם הראשונה פקודת לחימה: לך תבנה בבית הספר עמדת צלפים. ואני בונה: הנה, זה כיוון מערב, לשם אני אמור לחפות. אני מחשיך את החדר, מסווה את החרך בקיר, מכין כרטיס טווחים (רשימה של מטרות בסביבה והטווח אליהן, כדי שאם יתגלה מחבל הצלף יוכל לפעול במהירות – ע"א). אפילו אירגנתי שטיחים על הרצפה, שיהיה נוח. צלפים שוכבים בעמדה שעות, וכמה שיותר נוח, יותר טוב.
היינו ערים כבר סביבות 30 שעות, אז שלחתי את החיילים לישון, ולקחתי משמרת ראשונה בעמדה. זה סבב של שעתיים, ואחר כך ארבע שעות מנוחה, אבל תיכננתי למשוך יותר, שהחיילים ינוחו. בשקט-בשקט אני שואל בקשר את הטנק שמתחתיי אם רואים משהו מבחוץ שנראה כמו עמדת צלף. "כלום", עונים לי.
אני נכנס לכוונת, כולי דרוך, מתחיל לסרוק את המבנים מסביבי, ופתאום קולט שממש מחוץ לג”ג (גבול גזרה) הימני שלי יש איזו תזוזה. אני מגדיל את הזום, ורואה מחבל-צלף שמניח את הנשק שלו על החלון ויש לו קשית (טווח ירי ישיר) לכל השריונרים שנמצאים מתחתיי. הם מטפלים בטנק, חשופים לצלף לגמרי, והוא מול העיניים שלי, מתכונן לירי. את הקשר לקחו לי, כי המכשיר של המג"ד לא עבד. זה רק אני שיכול פה למנוע אסון.
אם קודם היה לנו אולי מחבל אחד ביום, עכשיו זה מחבל פעם בארבע שעות. ואין התרגשות: שם עליו כוונת, נושם, נרגע, בום, הוא נופל. חוץ מפעם אחת שחייל שלי פיספס, את כולם הורדנו.
אדרנלין מטורף. אני יודע שהכדור הראשון חייב לפגוע, כי בשני הוא יברח, או יותר גרוע, יירה על השריונרים. מהר אני לוקח קליקים, מחשב את הרוח, נושם, ומשחרר כדור בודד.
בום, אני פוגע לו בראש, הוא נופל, ואז אני רואה שגם הנשק שלו נופל מהבניין.
אני נשאר בכוונת לעוד איזה חצי דקה, לראות שאין אף אחד אחר איתו. כשאני רואה שכלום לא זז, אני רץ החוצה מהחדר למכשיר קשר, עולה מהר מול השריונרים ואומר להם: "כנסו לכלים, מחבלים בשטח!" אחר כך אני עולה בקשר מול טנק ומסביר לו באיזה איתור המחבל היה. הוא נותן לשם פגז, לסגור את הסיפור.
זה מחבל ראשון שאני הורג. אנשים מגיעים, מתלהבים. "בוא’נה, יש לך איקס". יהיו עוד הרבה. אצל חוליות אחרות זה לא תמיד הצליח. גם כי זו שחיקה מטורפת – וגם כי פשוט חסר כוח אדם. אין מספיק חיילים, בטח שלא צלפים. חלקם נפצעו, חלקם קרסו נפשית. אין פה אשמים. מלחמה זה דבר חרא.
נכנסנו לעוד איזה בית ספר, בערך 500 מטר מבית החולים שיפא. השטח שלפני בית החולים כבר היה מטוהר, אבל אנחנו יודעים שבשיפא יש הרבה מאוד מחבלים, ואולי גם חטופים שלנו. השייטת אמורה להיכנס ולפשוט פנימה, ועד אז אנחנו אמורים להחזיק את השטח.
בונים עמדת צלפים. הכל נהיה כמעט שגרה: מחשיכים את החדר, מסווים חרכים, מכינים כרטיס טווחים. אפילו אירגנו לנו מזווה קטן, כדי שתמיד נוכל להישאר בעמדה. יש 500 מטר שהם רק שלנו, ציר חשוב לשיפא, ולא נרצה לפספס אף מחבל שייכנס לשם.
והם נכנסו. גם זו נהייתה כמעט שגרה. באוטומט: אני רואה מחבל בכוונות, לוקח קליקים, יורה, מוריד אותו וזהו. בשטח הזה אין אזרחים, רק מחבלים. מי שנכנס לפה, כך הפקודה, בן מוות. והם ממשיכים להגיע. עוד אחד ועוד אחד. ואנחנו מורידים אותם, והרחוב מתמלא גופות, כולם עם הנשקים עוד עליהם. אם קודם היה לנו אולי מחבל אחד ביום, עכשיו זה מחבל פעם בארבע שעות. ואין התרגשות: שם עליו כוונת, נושם, נרגע, בום, הוא נופל. חוץ מפעם אחת שחייל שלי פיספס, את כולם הורדנו.
ואז, בוקר אחד, ממש בוקר לפני הפשיטה, נכנס לנו לציר בחור שדוחף בחור אחר על כיסא גלגלים. עד עכשיו, כל מי שהורדתי זה מחבלים עם נשקים, ופתאום נכנסים לי לציר שני אנשים, שאחד על כיסא גלגלים. אני לא יודע מה לעשות. באותו רגע אחד החיילים שלי נמצא בכוונת, ואני לידו. אני עולה בקשר מול המ"פ, והוא פוקד עלינו להוריד את מי שמסיע את הכיסא. החייל שלי יורה, הוא נופל, ואז זה שיושב על הכיסא מוציא נשק מתחת לשמיכה שכיסתה אותו. אני רואה בוודאות שהוא מוציא נשק. אני מדווח על זה למ"פ והוא פוקד להוריד גם אותו. החייל שלי היסס. אמרתי לו "תביא לי", נכנסתי לכוונת במקומו, יריתי. הוא נפל מהכיסא.
ואז, באותו לילה, הייתה הפעם הראשונה שדיברנו בינינו: "תגיד, יכול להיות שזה לא היה מחבל?" אמנם קיבלנו פקודה ולא אנחנו לקחנו את ההחלטה, אבל בסוף אנחנו לחצנו על ההדק. זאת הייתה גם הפעם הראשונה שהתחלתי לאכול סרטים. באותו לילה לא הצלחתי להירדם. אני שוכב על המזרן, עם וסט, קסדה ונעליים, מריץ שוב ושוב ושוב את התסריט. "הייתי צריך לירות על הבחור על כיסא הגלגלים, או לא?" מתישהו אני נרדם, ומתעורר כולי מזיע.
בבוקר למחרת אנחנו שוב בעמדה, ונכנס לנו לכוונת קשיש עם מקל הליכה. אנחנו לא יורים. אני עולה מול המ"פ בקשר: "תקשיב, נכנס פה זקן, אבל אנחנו לא יודעים, אולי הוא התבלבל בדרך ונכנס לציר הזה". המ"פ אומר לנו: "בסדר, אל תירו בינתיים". אני נשאר עם הכוונת עליו. פתאום הזקן הזה מתקרב לאיזה רכב מסחרי שהיה שם, מצית אותו, ופורצת אש גדולה. ואז ה"זקן" מעיף את מקל ההליכה ופותח בריצת אמוק לאחת הסמטאות. הבנו שהוא מחבל שהגיע לשם כדי להשמיד את הרכב הזה משום מה – אולי היה שם מודיעין או ראיות למשהו – אבל זה היה כבר מאוחר מדי. כבר אין לנו קשר עין איתו והוא בורח. דילמות של צלפים הן מורכבות.
× × ×
יום שישי. בפעם הראשונה מאז שנכנסו לעזה, אנחנו חוזרים לארץ. בשטח הכינוס של הגדוד יש ויכוח: אם מוציאים אותנו הביתה או לא. החיילים לא מבינים מה הבעיה, הרי אנחנו כבר בארץ. בהמשך כולם יבינו: בכל פעם שיצאנו הביתה, חזרו פחות חיילים. פתאום אנשים רואים את המשפחות שלהם, את החברות, ההורים לוחצים להישאר, אחד חייב לבקר את החבר שלו שנפצע, השני צריך שנייה רגע זמן לעצמו, כל אחד והסיפור שלו. בסוף הצבא עובד על סד"כ (סדר כוחות) וצריך את כולם, אז מעדיפים שבכלל לא נראה בית.
אבל אחרי הוויכוחים מחליטים שכל הגדוד יוצא הביתה. אני מגיע, והבית מלא בחברים וחברות, כל מי שלא בצבא. ומפעילים לי מוזיקה, כולם מתחילים לבכות, ולי הכל נראה הזוי. כל הסופ"ש הזה בבית אני מתחיל להרגיש דיסוננס מטורף: עד אתמול הייתי 24/7 עם ציוד מלא עליי, ישֵׁן עם נעליים, דרוך גם במנוחה, כי בכל שנייה יכול להיות אירוע שידרוש ממך לעבור מאפס למאה, כל שנייה אתה יכול לחטוף נ"ט. וככה חודש. ופתאום מוזיקה ובית. פתאום אתה צריך לעבור ממאה לאפס.
בערב אני הולך לבית הכנסת, ולא מוכן לצאת בלי הנשק שלי. צועד לשם בבגדי שבת ורובה. ואני תופס את עצמי, באמצע השכונה שלי, סורק את הבניינים, מחפש נקודות תורפה, כאילו אני בשטח השמדה, שם, בעזה.
בחודשים הבאים נכנסתי לרצועה ויצאתי כל כמה שבועות. מהר מאוד מתרגלים לעזה, לקולות שלה, לריחות, למראות. רוב הפעילות שגרתית – הכל יחסי, גם השגרה פה מטורפת – אבל מדי פעם מגיע איזה מבצע מעניין. זה מה שקרה לילה אחד, כשהעירו אותי ואמרו: יש מבצע להרוג את יחיא סינוואר.
הגיע מודיעין דחוף שסינוואר עומד לעבור קרוב למיקומנו. בעיקרון, אלו מבצעים ליחידות מיוחדות, אבל סיירת גבעתי היו הכי קרובים, אז נתנו להם את המשימה. אמרו להם: תוך שעה וחצי אתם מקימים מארב מעל הציר בלי שאף אחד יודע שאתם שם. פלגה של הסיירת הייתה צריכה להתגנב בלילה ולהשתלט על בניין חולש, והם חיפשו צלפים. לחוליה שלי היה שם טוב, של כאלו שהורידו הרבה, והיינו סמוכים לסיירת, אז צוּותנו אליהם.
בסוף קרה לי 27 פעם שאני רואה בן אדם חי, אין לו מושג שאני יושב עליו, כי אני מסתתר 500 מטר ממנו, מציץ מאיזה חלון, לפעמים זה בכלל בחושך. ואני לוחץ על ההדק, משחרר כדור, ותוך פחות משנייה הוא מתרסק על הרצפה. מת. ואני ממשיך להישאר עם העין בכוונת, רואה אותו לזמן רב, כי בעזה אף אחד לא מפנה את הגופות של המחבלים
מתחילים תנועה בלילה, שקט מוחלט, הכל עם אמר"לים (אמצעים לראיית לילה – ע"א). אין פנסים, אין דיבורים. את הבניין כובשים ביבש, בלי שמסביב מישהו שומע – ומקימים את עמדת הצלפים למעלה. הכל צריך להיות מוכן לפני הזריחה.
וזה מה שהיה. הסיירת לקחה את הבניין, ואנחנו הקמנו למעלה עמדה מדוגמת. הכל לפני שהשמש עלתה. מתי סינוואר יגיע? "הוא אמור לעבור פה בשעות הקרובות", אומרים לנו, "לא יורים סתם, גם אם זה חמוש. אבל כל גבר חמוש שנראה בגיל שקרוב לגיל של סינוואר, יורים בו, גם אם הוא עם כיסוי פנים כי יכול להיות שזה סינוואר מחופש".
אני נכנס לכָוונות. על הציר אני מתחיל לראות מחבלים הולכים עם נשק, כמה עם אר-פי-ג'י רוכבים על אופניים, ממש אוטוסטרדה של חמושים, כולם מטרות ירי ודאי. אבל אנחנו מחכים לסינוואר.
בשלב מסוים מגיע מודיעין שסינוואר לא קורה. אבל אנחנו כבר שם. אולי נפגע בעוד כמה מחבלים? הפקודה מאשרת: לירות, אבל לא במחיר שהעמדה נחשפת.
מהרגע הזה מתחיל פשוט ציד של מחבלים חמושים. אני ממרחק של בערך 500 מטר, מזהה חמוש על אופניים, העין בכוונת, לוקח נשימה, מוציא אוויר, נוקר, טאק, הורדתי אותו. וככה זה ממשיך. אתה רואה אותם נופלים אחד אחרי השני, והם לא קולטים מאיפה יורים עליהם. ואנחנו תופרים אותם, אחד ועוד אחד ועוד אחד.
פתאום אנחנו מתחילים לשמוע קולות מהחלק התחתון של הבניין. מסמנים על שקט. מתרכזים. זה גבר ושתי נשים, כנראה לא מחבלים, רק נכנסו לתפוס מחסה מהירי. מצד שני, אם הם רואים אותנו ויוצאים בצעקות, תוך דקות כל האזור מלא מחבלים. ואנחנו 18 לוחמים בבניין, אין אף כוח של צה"ל ברדיוס של מאות מטרים. דילמה.
היא נפתרה מהר: הגבר מזהה אותנו ומתחיל לרוץ. המ"פ לא מאבד שנייה: הוא מזנק אחריו, החוליה שלו איתו. הם תופסים את העזתי, אוזקים אותו ומכניסים אותו לבניין. בינתיים אנחנו יכולים לחזור לעמדות הירי.
זה באמת היה מארב מטורף. במארב רגיל יש נגיד מחבל ביום. במארב אקשן – מחבל כל כמה שעות. פה היה ממש מחבל כל כמה דקות. צילמתי חלק מיומן התצפית (תיעוד של האירועים בעמדה – ע"א) כדי שאאמין שהייתי בכזה דבר:
06:56 נ' מבצע ירי, 300 מטר מערב, פוגע ברגל.
06:57 חפ"ק מ"פ מוריד אנשים מחוץ לאיתור.
07:00 א' מבצע ירי בתנועה, מוריד שני חמושים.
07:04 ב' מבצע ירי ראש – פוגע.
07:33 בוצע ירי, פגיעה.
וכך עוד ועוד ועוד. סינוואר אמנם לא עבר שם, אבל נשארנו עוד 12 שעות מעבר למה שקבענו, פשוט כי לא הפסיקו לעבור שם חמושים, והם גם לא הפסיקו ליפול. עשרות. אני בעצמי הורדתי 12. אנחנו עובדים יחד עם חוליית צלפים של הסיירת: אנחנו לכיוון מערב, הם לצפון. אם מישהו מהגזרה שלי בורח, הוא חוטף מהם. ואם מהגזרה שלהם בורח אליי, סוגר עליו, לחיצה על ההדק, מוריד אותו.
זה היה המארב הכי מטורף שהייתי בו. וגם הרגע שבו ממש הרגשתי שמשהו בי משתנה.
אחד הספרים שהגיעו אליי ליד בנמ"ר שעימו נכנסנו לעזה, היה "האלכימאי" של פאולו קואלו. בחודש הראשון כתבתי את יומן התצפית שלי על הכריכה שלו. אנחנו מנהלים את התיעוד הזה כדי ללמוד מכל אירוע, ועל הדרך יש לי תיעוד של כל מחבל שהורדתי: מאיזה מרחק, מה היה בדיוק, איפה הפגיעה. בזכות התיעוד הזה אני גם יכול לדעת כמה איקסים יש לי. רק במארב לסינוואר הורדתי 12 מחבלים, אחרי שקודם הורדתי עוד 15. 27 איקסים לצלף זה קיצוני.
ואני מתחיל לומר לעצמי: זה לא משהו שיכול ככה מעצמו לעוף ברוח. אני לוקח חיים של אנשים, אמנם אנשים רעים, בני מוות, ועדיין, אני הורג אותם. פתאום, כשזה נהיה מספר כזה גדול, אני נהיה כמו "צלף אמריקאי" (סרט מלחמה על כריס קייל, צלף אגדי של יחידת אריות הים – ע"א). לאורך כל השירות המבצעי שלו, בערך עשור, הוא הוריד 160 מחבלים, אני פה במשך כמה שבועות – הורדתי 27. זה פסיכי.
ואז פתאום, לא יודע מאיפה, אני מתחיל יותר ויותר לחשוב מה אני עושה פה, מה אני עושה בכלל. אני ילד בן 20 שהלך לצבא ואיכשהו התגלגל להיות צלף, ואיכשהו התגלגל למלחמה, ופתאום תוך לא הרבה זמן אני הורג 27 אנשים? זה רע? זה טוב? אולי זה לא טוב? אני מתחיל לשחזר כל ירי שביצעתי, אולי הייתי צריך יותר להיות שקול? אולי לפעמים, כשקיבלתי פקודה לירות, הייתי צריך להגיד שאני חושב שלא צריך?
בסוף קרה לי 27 פעם שאני רואה בן אדם חי, אין לו מושג שאני יושב עליו, כי אני מסתתר 500 מטר ממנו, מציץ מאיזה חלון, לפעמים זה בכלל בחושך. ואני לוחץ על ההדק, משחרר כדור, ותוך פחות משנייה הוא מתרסק על הרצפה. מת. ואני ממשיך להישאר עם העין בכוונת, רואה אותו לזמן רב, כי בעזה אף אחד לא מפנה את הגופות של המחבלים. לפעמים אני ממש זוכר את הפרצוף של מי שהרגתי.
יום לפני החזרה לפלוגה אני נוסע לבד ברכב ומוצא את עצמי מתחיל לצעוק, לבכות. ואז אני תופס את עצמי: הלו, זה לא אני, אני לא מכיר את עצמי. אני נהיה פרנואיד, כל מי שעובר לידי אני חושב שהוא מחבל ואני דרוך ולחוץ, ואני מרגיש שזהו, נגמר העולם, ושמעכשיו יהיה רק רע וכולם ימותו ושנגמרו לי החיים. אני כבר מרגיש שזה בלתי נסבל, שאני משתגע, ומבין שזה חייב טיפול ושאם אני לא מטפל בזה עכשיו, אני לא יודע לאן זה מידרדר
רוב הזמן אתה פועל על אוטומט, כאילו באמת כמו רובוט. אתה הורג, עושה סיגריה, הורג, אוכל צהריים, הורג, עושה קפה, ופתאום אחרי המארב ההוא לסינוואר אני כאילו עוצר, פתאום זה מכה בי: בוא'נה, מה זה?
המארב הזה נהיה לי הטריגר. פה נופל לי האסימון. אנחנו כבר בחודש מרץ. עברו חמישה חודשים מתחילת המלחמה, והגעתי הביתה להתרעננות של ארבעה ימים. ושוב מתחיל הדיסוננס. עקרונית אני כל כך שמח להיות בבית, אבל אני הולך לישון, ולא נרדם כל הלילה. בחיים לא היה לי דבר כזה. אני שוכב במיטה, מחשבות, משחזר דברים, מתחיל להזיע, אני בוהה בתקרה, מנסה להירדם, מתהפך מצד לצד, מאכיל את עצמי סרטים שעוד שנייה נכנסים לפה מחבלים, כולי בדריכות, ואני אומר לעצמי: הלו, תירגע, אתה בבית. בלילה הראשון חשבתי: אולי זה השעות שלי שהתהפכו בגלל ששם לא באמת ישנתי בשעות נורמליות. אולי הגוף שלי בג'ט-לג? אבל בלילה השני שוב אני לא נרדם, הזמן עובר, ואז באיזה ארבע בבוקר אני כבר קם מהמיטה ורואה הכל שחור, מרגיש שעוד שנייה אני מתעלף. אני נשכב על הרצפה, אני לא מבין מה קורה, ופתאום מתחילים לרוץ לי פלשבקים.
פלשבק: חבר מהפלוגה שחוטף בעזה צרור של נגב (מקלע – א"ע) מחבר אחר. ירי דוּ"צ. הייתי אז מפקד החוליה הרפואית, אני רץ אליו יחד עם הפרמדיק. הוא שוכב, אני רואה את חור הכניסה של הכדור, אין דימום חיצוני, אני רואה חור יציאה בגב ששם כן יוצא קצת דם. אני מנסה לדבר איתו, והוא שוכב, לא זז, לא מגיב. אנחנו פותחים אלונקה, מרימים אותו עליה, מתחילים לרוץ. אנחנו מנסים לעשות הכל כמה שיותר מהר, ואז מהלחץ, בום, הוא נופל לנו מהאלונקה. ואני בלילה הזה בבית אוכל סרטים, כי ברגע שבו הוא חוטף את הצרור אני הייתי בלי ברכיות, אז עצרתי לכמה שניות לשים ברכיות. ואני אומר לעצמי, מה, אולי בגללי הוא מת?
× × ×
באחד הערבים בבית יצאתי עם חברים לתל-אביב. כל הברים מלאים, אנשים צוחקים, מבלים. אני בכלל בתוך סרט המלחמה שלי, ופתאום רואה שיש חיים בחוץ. בהתחלה אני כועס. אני אומר לחברים שלי, "איך הם יכולים לעשות את זה כשאנחנו שם, נלחמים?!" ואז, תוך כדי הערב, זה מתהפך אצלי: "וואלה, מעולה, בזכות זה שאנחנו נלחמים שם האזרחים יכולים לחיות בשגרה, הולכים לעבודה, יוצאים בערב''.
ולרגע אני שוב מלך העולם, עף על עצמי שיצאתי עכשיו מעזה ומאפשר את כל מה שקורה פה בתל-אביב. אבל אנחנו רוצים להיכנס למועדון - והסלקטורית לא מכניסה אותנו. ואני נטרף. אני מנסה להגיד לה "יצאתי עכשיו מעזה", ואני לא מעניין אותה בכלל. היא מדפדפת אותי משם, ואני משתגע מעצבים, ושוב חי את הדיסוננס הזה, הלוך-חזור, הלוך-חזור.
בסופ"ש הזה של ההתרעננות הייתי חצי בן אדם. קם בבוקר וכל מי שרואה אותך, חברים, משפחה, כולם מרגישים שקורה משהו. "מה, הכל טוב? מה יש לך?" ואני לא יודע מה להגיד, אני בעצמי לא יודע מה קורה איתי, לא יודע מה אני מרגיש.
וזה מתעצם ומתעצם. יום לפני החזרה לפלוגה אני נוסע לבד ברכב ומוצא את עצמי מתחיל לצעוק, לבכות. ואז אני תופס את עצמי: הלו, זה לא אני, אני לא מכיר את עצמי. אני נהיה פרנואיד, כל מי שעובר לידי אני חושב שהוא מחבל ואני דרוך ולחוץ, ואני מרגיש שזהו, נגמר העולם, ושמעכשיו יהיה רק רע וכולם ימותו ושנגמרו לי החיים. אני כבר מרגיש שזה בלתי נסבל, שאני משתגע, ומבין שזה חייב טיפול ושאם אני לא מטפל בזה עכשיו, אני לא יודע לאן זה מידרדר. אלו מחשבות שיכולות להגיע רחוק, רחוק מדי.
ואז אני מחליט שדי, לא יכול ככה. אני עושה חיפוש באינטרנט על מה זה קב"ן, ומגיע למספר של מוקד טלפוני. אני מתקשר, אומר "שלום, אני לוחם בגבעתי", אני מספר מה אני מרגיש ומה קורה לי, ואומר: "אני נורא מבולבל, ומחר אני אמור לחזור לתוך עזה, ואין לי מושג איך אני חוזר ככה". במוקד הזה הם לוקחים אותי בשיא הרצינות - וקובעים לי תור לקב"נית.
אני מרגיש שאני אפס שאני הולך לקב"ן. לפני הפעם הראשונה וידאתי אלף פעם שאף אחד לא יודע שאני שם, שאין לזה תיעוד. אני מגיע לאזור שבו היא מקבלת. זה בתוך בסיס, ואני מסתכל מסביב שאין אף אחד שאני מכיר. אני נכנס אליה, מספר לה מה אני מרגיש, והיא אומרת לי את המשפט שישנה הכל:
"אלה סימפטומים של פוסט-טראומה".
זו הפעם ראשונה שאני שומע את המושג הזה לגביי. לפני כן שמעתי אותו על אחרים וקצת זילזלתי בזה, חשבתי: זו החלטה אם לאכול סרט מכל מה שקורה. חשבתי שזה אנשים שמוותרים לעצמם, שאולי מוצאים בזה מין דלת יציאה מהמלחמה, ופתאום זה תוקף גם אותי.
בהתחלה חשבתי: בסדר, קב"נית, אבל עוד רגע אני מתארגן על עצמי וחוזר פנימה לעזה. אבל אז אני מבין שיש פה אירוע. פתאום התקפי חרדה, התקפי זעם, בבת אחת הכל נופל עליי. חוזרים אלי הפלשבקים: הזקן משיפא, רגע, הוא באמת לא היה זקן, הוא התחיל לרוץ. והבחור על כיסא הגלגלים, היה לו נשק מתחת לשמיכה, נכון? אבל אני אוכל סרטים.
אני משחזר שוב ושוב אירועים, חוזר לתוך הדילמה האינסופית: לבצע או לא לבצע ירי? אם אני יורה שלא לצורך, לקחתי סתם חיים של בן אדם. אם אני לא יורה וזה כן מחבל, הוא ייקח חיים של חברים שלי. ואז יש לי עוד פלשבקים על אירועים שבהם לא יריתי.
פלשבק: פעם אחת היה איזה מחבל עם נשק שאני כבר עליו בכוונת, ובשנייה האחרונה, פתאום נכנס לי לכוונת ילד קטן, אולי הבן שלו. לפעמים הם סתם מסתובבים עם ילדים כדי שיגנו עליהם, זה דברים שראינו כבר. בגבול הרצועה הם היו באים לגדר עם ילדים קשורים להם לרגליים, ואז אתה לא יכול לירות עליהם כי הם יודעים שאתה יורה רק לרגליים. ולא יריתי. אז למה שם לא ובמקרים אחרים כן? הכל עולה לי, הכל מציף אותי.
זה הכל מאוד מורכב לי, מצד אחד, אני כולי מורעל, ציוני, מבין שאלה חיות אדם שרצחו את האחים שלי בעוטף; מצד שני, אני בן אדם, הרגתי כל כך הרבה אנשים, אני כבר חצי שנה בתנאי לחץ מטורפים, לא אוכל, לא ישן, לא מתקלח, לא רואה בית, זה עושה לי משהו.
ונכון, ב-7 באוקטובר העזתים שמחו, רקדו ברחובות, חיכו לחטופים שלנו, הרביצו להם, חילקו סוכריות, אבל אני כבר כמה חודשים לתוך המלחמה, רואה אותם הולכים עם כל הרכוש שלהם על הגב, בסוף יש לך איזה אמפתיה בתור בן אדם. זה לא שאתה מרחם עליהם, אבל כשאתה רואה אישה מבוגרת שהולכת עם ילדה קטנה ברחוב, אתה מרגיש חמלה כלפיה בתור בן אדם, כאילו, וואלה, ואם זאת הייתה סבתא שלך?
× × ×
אחרי כמה פגישות אצל הקב"נית סופחתי למלש"ע, המרכז לשיקום עורפי. זו יחידה שאתה מגיע אליה כמה פעמים בשבוע לעיבוד הטראומה ולטיפולים אישיים וקבוצתיים. אחרי חודש וחצי במלש"ע השתחררתי מהצבא. התגייסתי לצה"ל ל-32 חודשים, ובסופו של דבר שירתי 26. מאז אני עובד בעיקר בלטפל ולשקם את עצמי.
אני חושב שבערך רבע מהחברים שלי נפצעו במלחמה. אני נזכר באותו יום שישי על גדות הירדן: החבר ממגלן קיבל כדור בלסת, החבר מגבעתי חטף רסיסים בצוואר, חבר אחר מגבעתי קיבל בגב רסיס אר-פי-ג'י שנכנס לו לחזה, חבר מיחידה מובחרת בפוסט-טראומה, אני בפוסט-טראומה. יש לי גם לפחות עוד 20 חברים ממעגלים שונים, חברי ילדות, חברים מהמכינה, חברים מהצבא, שנפצעו, הכי קשה עם פגיעה מוחית ועל כיסא גלגלים, הכי קל זה רסיסים, וכאלה יש המון.
עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב, השמחה חזרה לחיים שלי. אני נוסע, מטייל וממשיך לטפל בעצמי. אני גם מבין שאני ילד יהודי שגדל בישראל, הפך לחייל ונלחם במלחמה של העם שלו.
ואני גם מבין עוד משהו: שלמרות המחירים, למרות הכאבים – לא הייתי עושה שום דבר אחרת.
