אין כמעט שום דבר שיכול להסגיר את סיפור החיים המדהים ויוצא הדופן של הנערה-אישה שיוצאת מה-BMW השחורה בפאתי העיר גוטינגן שבגרמניה. היא נראית כמו כל אחת שעוברת ברחוב: סניקרס שחורים-לבנים, מכנסיים שחורים, חולצת כפתורים לבנה עם וסט שחור ומעיל בז’ שמעוטר בלוגו של מעצב-על צרפתי. את המעיל הזה, כמו שאר הבגדים, היא קנתה במיוחד לטיול שהיא מקווה שיהיה האחרון במסלול הסיוטים שלה.
פאוזיה אמין סידו רק בת 21, אבל מתחת לאיפור הקל, הגשר על השיניים והחיוך המבויש – מסתתר סיפור חיים שלם שמגולל את המשברים שחלפו בשנים האחרונות על המזרח התיכון. החל מהמלחמה בעיראק וטבח היזידים, מחבלי דאעש בסוריה ובטורקיה, עבור במצרים ורפיח ודרך כוחות צה"ל שנלחמים ברצועת עזה עד למסוף אלנבי שבגבול ירדן – ובחזרה הביתה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אחרי שהתאחדה מחדש עם אמה, אחותה ושני אחיה (אביה נפטר מהתקף לב חודשיים לפני ששוחררה לחופשי), היא נפרדה ועלתה על מטוס לגרמניה, לחיים חדשים מלאי תקוות. איך היה הלילה הראשון שלך בגרמניה, תהו העיתונאיות המקומיות. "מוזר", היא עונה. "מאז שלקחו אותי בגיל 11, לא משנה מה קרה איתי או איפה הייתי תמיד היו לי חלומות. זה היה משהו שהחזיק אותי. אבל הלילה, הלילה הראשון בגרמניה, היה לי לילה נטול חלומות".
היא מצחקקת, אבל זה יותר מעצבנות וניסיון לאזן את המתיחות הפנימית שלה מאשר מהנאה. לפני כל תשובה היא מסתכלת מסביב, על עורכת דינה, על אחיה שגר בגרמניה מאז 2014 או על דאוד ג'אגו, נציג של הקבוצה שפועלת לשחרור נוצרים ויזידים, שהגיע במיוחד ממונטריאול והיה אחד המנועים הבולטים בשחרורה ובקשר עימה, יחד עם סטיב ממן. הם, בתשובה, רק מנענעים בראשם ואומרים לה להמשיך, שזה בסדר. אחרי 20 דקות היא שואלת את דאוד: "חלאס?" הוא אומר שהיא צריכה לענות על עוד שאלות. מספסלי העיתונאים שמעדיפים דייקנות על פני רגש הובעה תרעומת על כך שאיחרה בחצי שעה ודרשו שתיתן עוד זמן.
"אני נמצאת בסערת רגשות מבלבלת", היא אומרת. "שמחתי לראות את המשפחה שלי, אבל הייתי עצובה על אבא. שמחתי לטוס לגרמניה, אבל הייתי עצובה לעזוב את הבית. שמחתי לחזור הביתה אחרי קצת יותר מעשור, אבל אני עדיין אבלה על כך שהייתי צריכה לעזוב את שני הילדים שלי בעזה (ילד בן 6 וילדה בת 5 – נ"ק וז"א). אחד הדברים שהחזיקו אותי שפויה במשך כל הזמן שהייתי שבויה היה שכתבתי כל יום. הייתי מאוד רוצה להמשיך לעשות את זה, אבל עכשיו אני צריכה דף לבן, חלק, ריק".
דאוד ופאוזיה דיברו ביניהם קצרות, נתנו זמן לעוד קצת שאלות וקיפלו את העסק. בחניה שאלנו את דאוד על מה הם דיברו. "היא אמרה לי שאם היא רוצה היא יכולה לאחר בשעה או להפסיק לענות על שאלות אחרי 20 דקות", הוא סיפר. "כמעט 11 שנה אנשים אמרו לה מה לעשות, איפה ומתי להיות, מה לאכול, מתי לקום. זהו, זה נגמר. היא יכולה להחליט בשביל עצמה. החלום הזה על החופש החזיק אותה שפויה כל השנים האלו".
פאוזיה נולדה למשפחה יזידית באזור סינג’אר שבצפון עיראק. באוגוסט 2014 השתלטו אנשי דאעש על הערים והכפרים של היזידים באזור וביצעו שם פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שתוארו לאחר מכן כרצח העם היזידי. התוצאה הייתה הרת אסון: מאות אלפי עקורים, אלפים נרצחו בשלל דרכים סדיסטיות, אלפים נוספים הוגדרו נעדרים וכ-6,000 נשים וילדים נלקחו לשמש כעבדים. "שלל מלחמה", קראו לזה מחבלי דאעש.
פאוזיה ושני אחיה היו חלק מהשלל הזה. אבל בעוד ששני האחים הצליחו להימלט מגורלם כלוחמים בשורות דאעש, היא התחילה בסאגה המחרידה שלה שנמשכה עד אוקטובר 2024. בתקופה הזאת היא נמכרה חמש פעמים לאזרחים סורים וסעודים בשוקי אדם, הוכרחה להתאסלם, סבלה מהתעללות פיזית ומינית ושימשה כשפחה. לפי עדות שמסרה ל"סאן" הבריטי לאחר שחרורה, היא ונשים אחרות הורעבו במשך ימים לאחר שנלקחו בשבי, וכשקיבלו סוף-סוף דבר מה לאכול גילו שמדובר בבשר תינוקות.
6 צפייה בגלריה
פאוזיה אמין סידו. "יכולתי לחזור לעיראק, אבל היזידים אמרו שלא יקבלו לעדה ולדת ילדים שנולדו באונס"
(צילום: ניק קוליוחין)
בתחילת 2015 היא הועברה לעיר רקה שבסוריה, שם נישאה בכפייה לאבו-עמר אל-מקדיסי, לוחם דאעש פלסטיני מחאן-יונס. ביום השלישי שלהם יחד הוא הכריח אותה לקחת תרופה שהרדימה חלק מהגוף שלה ואנס אותה. היא ילדה לו שני ילדים, ואז הוא נישא לאישה נוספת, מה שהגביר את קצב ההתעללות שלו בה.
ארבע שנים מאוחר יותר דאעש הוגלה מצפון סוריה ופאוזיה הופרדה מבעלה. לאחר זמן מה הם התאחדו מחדש, עד שהוא מת בקרבות. היא הועברה למחנה הפליטים אל-הול שבסוריה, משם לאידליב ודרך מנהרה היא הגיעה לטורקיה.
"זאת הייתה הפעם הראשונה שהיו לי אופציות", מספרת פאוזיה בראיון בלעדי ל-7 ימים, הפעם הראשונה שהיא מתראיינת לכלי תקשורת ישראלי. "יכולתי לחזור לעיראק, אבל היזידים אמרו שהם לא יקבלו לעדה ולדת ילדים שנולדו כתוצאה מאונס. אז החלטתי להתחבר למשפחה של מי שהיה האבא של ילדיי".
מטורקיה היא המריאה למצרים, וב-2020 עברה במעבר רפיח ונכנסה לרצועת עזה. "אני זוכרת שכשנכנסתי לעזה בפעם הראשונה, בעיקר פחדתי. אמרתי לעצמי שאני הולכת להיות תקועה שם לעולמים. כולם אמרו לי 'מי שנכנס לעזה - חלאס, לא יוצא ממנה אף פעם'", היא משחזרת. "הייתי עצובה, כי התחלתי להפנים שזהו, אני לא אראה יותר את המשפחה שלי לעולמי עולמים. לא ידעתי אפילו אם הם חיים או מתים".
מטופלת בשני פעוטות, ללא ידיעת שפה (ערבית היא למדה רק בשבי) ועם דת "נחותה", פאוזיה הפכה לשפחה גם ברצועת עזה. היא נקנתה על ידי אחיו הצעיר של בעלה, ולטענת חמאס גם נישאה לו. ברצועה היא עברה התעללויות, אונס ותקיפות מיניות מצד בני המשפחה, אנשי חמאס וגברים מזדמנים.
את יכולה לתאר את החיים בעזה?
"אלה חיים קשים מאוד, כל צעד היה מלווה בקושי אדיר. יש את המטען של הטראומה עד עזה, ואז יש את החיים עם שני ילדים במדינה זרה, עם אנשים אחרים ומנטליות אחרת, חוקים קשים מאוד, אין חופש, אנשים אומרים לך כל הזמן מה לעשות. זה הוביל למקומות נפשיים קשים מאוד וגם לניסיונות התאבדות. הרגשתי שאני משתגעת למרות ששום דבר בבריאות הפיזית שלי לא ממש נפגע".
"ניסיתי להתאבד 21 פעמים, בחלק מהן בלעתי 50 כדורים – אבל זה לא עזר. הייתי במצב נפשי מאוד קשה, ובשלב מסוים נאלצתי להתאשפז לחודש", היא מספרת. "בסופו של דבר הייתי עבורם אחרת, זרה, מדת אחרת. למרות שהשתמשו בי באופן ברור כמו שפחה, הם חשדו בי שאני מרגלת. אפילו לבית החולים הגיעה משטרה, לקחה לי את הטלפון הנייד ואיתחלה אותו לגמרי מחדש. זו גם הייתה הסיבה שהסכמתי להמיר את דתי, רציתי שיקבלו אותי".
היו בזמן הזה דיבורים על ישראל? הצלחת להבין מה הם חושבים עלינו?
"לפני שהגעתי לעזה בכלל לא שמעתי על ישראל, ואחרי שפרצה המלחמה הם אמרו כל הזמן שהם כבשו את אל-קודס ושהיהודים הם כופרים שאינם מפחדים מאללה. אבל היו גם הרבה שדיברו איתי ואמרו שהם מתפללים ומקווים שישראל תשלוט בעזה, שאין להם שום דבר נגד ישראלים או יהודים. הם קיללו את חמאס שגנב את הסיוע ההומניטרי. אני חושבת שגניבת הסיוע והאוכל מאוכלוסייה מותשת ורעבה באמת שיכנעה הרבה תושבים לגבי הכוונות של חמאס ולגבי מי באמת אשם במלחמה הזו. הניסיון והאמונה שלי מוכיחים לי שיש הרבה עזתים שרוצים לחיות בשלום לצד ישראל, אבל יש שם מאזן אימה מפחיד".
7 באוקטובר טרף את הקלפים גם עבור פאוזיה. "הבנתי שאני צריכה לבחור – או להישאר בעזה, מה שעשיתי עד אז רק כדי להיות עם הילדים, או לעזוב אותם ולנסות להיחלץ. באותו זמן הבנתי שהדרך היחידה להתגבר על הייאוש שלי ועל המצב הגרוע שאני נמצאת בו היא לוותר על הילדים ולברוח בחזרה למשפחה שלי".
בזמן שהייתה אצל משפחת אבי ילדיה היא נמסרה לעבוד כשפחה בבית חולים בדיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה. את העבדות שם היא זוכרת כחוויה נוראית. "מצד אחד, ילדים נטולי גפיים או עם פגיעות איומות", היא מתארת. "מצד שני, אין בית חולים אחד ברצועת עזה שהוא לא בסיס ומחסן נשק של חמאס. הכל שם מלא בכלי נשק. בעיניי, אין הבדל בין חמאס לדאעש".
"מצד אחד, יש בבתי החולים ילדים נטולי גפיים או עם פגיעות איומות. מצד שני, אין בית חולים אחד ברצועת עזה שהוא לא בסיס ומחסן נשק של חמאס. בעיניי, אין הבדל בין חמאס לדאעש"
אחרי שהחליטה לעזוב את הילדים ולצאת מרצועת עזה, היא משגרת איתותים לעולם החיצון דרך טיקטוק ויוצרת קשר עם כלי תקשורת זרים, וגם עם כתב ישראלי בתאגיד כאן. עיתונאים זרים שנמצאים בתוך הרצועה מעבירים את המסר של פאוזיה לארגונים במערב ובישראל. בינתיים, במהלך המלחמה, הבית של משפחתה מופצץ. האח של אבי ילדיה, זה שקנה אותה והחזיק בה, נהרג, ככל הנראה מהפצצה ישראלית.
מבצע החילוץ של פאוזיה צובר באותם רגעים תאוצה. מדובר בשיתוף פעולה של כוחות מכל העולם: גורמים מהאו”ם, מירדן, מארה”ב, מישראל ומעיראק. "היא הייתה המקרה הכי קשה שלנו, בלי ספק", סיפר לאחר מכן ממן, איש עסקים יהודי ממונטריאול, שעומד בראש קבוצה לשחרור יזידים ונוצרים והיה מעורב במבצע. "התחלנו לטפל במקרה שלה כבר בספטמבר והאויב העיקרי שלנו היה זמן. אבל הבטחתי לפאוזיה לאחד אותה עם אמא שלה בעיראק".
בתחילת אוקטובר, אחרי שהושלמו כל הסידורים, היא הועברה לישראל דרך מעבר כרם שלום, ומשם לידי דיפלומטים אמריקאים. "היא נראתה פחות או יותר במצב גופני טוב, אך לא במצב נפשי טוב", העיד אז תא"ל אלעד גורן, האחראי על הסיוע ההומניטרי בעזה מטעם צה"ל.
"אתם יודעים, אני הייתי האחרונה לצאת מרפיח. האחרונה! כשיצאתי היא הייתה מרוקנת, בלי חיים", היא מספרת בהתרגשות. "אני זוכרת את עצמי עומדת שם, מתחננת לאנשים שייקחו אותי ברכבים שלהם ואומרת לעצמי שאני כבר לא פוחדת למות, שאולי זו אופציה טובה יותר. אבל עכשיו, כשאני חופשייה, אני מסתכלת על כל מה שקרה לי שם בעזה בתור סיוט או חלום רע, כאילו שזה בכלל לא קרה לי".
איך בעצם ידעת על מאמצי החילוץ?
"היו הודעות וניסיונות ליצור קשר גם עם גורמים ישראליים וגם אמריקאיים, וכמובן יש את סטיב (סטיב ממן – נ"ק וז"א), שהוא נתן הכל, בעיקר תקווה, וטיפל בי, והרבה. בזכותו אני פה עכשיו, יכולה להרשות לעצמי את הניחוח של החופש.
"קשה להבין את ההתנהגות של מי שלקח אותך ושבה אותך, אבל חשוב להישאר בני אדם, להבין שלא כל העזתים כמוהם. שזו בעיה שמייצר אך ורק חמאס ועוד חלק מאוד קטן שדבק באדמה כמוהו, אולי 20 אחוז. אם היו נותנים להם הזדמנות, 80 אחוז היו רוצים נורמליות. הרבה מהם גם נולדים לתוך המציאות העכשווית וחיים בה, הם כבר לא יודעים מציאות אחרת, אלטרנטיבית. אני מקווה שיום אחד אני אצליח לחלץ את הילדים שלי מהמציאות הזאת, שיראו שיש דרכים אחרות לחיות או לפתור בעיות".
כמו כמעט בכל מבצע חילוץ, עד הרגע האחרון הגורמים שהיו מעורבים בניסיון לחלץ את פאוזיה מרצועת עזה לא היו בטוחים שהוא ייצא לפועל. "קצת אחרי 7 באוקטובר, משפחתה של פאוזיה יצרה איתי קשר", מספר סטיב ממן, פעיל זכויות אדם יהודי קנדי, שמכנה עצמו "שינדלר היהודי". מאז 2014 הוא עסוק בהצלה של נשים משבי טרוריסטים במזרח התיכון. יחד איתו פועל גם דאוד ג'אגו, שנולד בבגדד ומעיד על עצמו שהוא מחובר היטב לגורמים בעלי השפעה במזרח התיכון. כבר כילד הוא סייע לכוחות האמריקאיים בעיראק בתרגום ובאיסוף מודיעין. מאז ששילבו השניים כוחות הם הצילו יותר מ-140 נשים משוביהן, רובן יזידיות שנלקחו על ידי אנשי דאעש.
אחרי תחקיר ראשוני הצליחו ממן ודאוד ליצור קשר עם המשפחה הפלסטינית שהחזיקה בפאוזיה, שדרשה 50 אלף דולר כדי לשחרר אותה. אחרי שהופעלו על המשפחה לחצים, בין היתר על ידי אנשים מקומיים בעלי השפעה, הם ויתרו על הדרישה.
בתחילת 2024 ארגנו השניים תוכנית למלט את פאוזיה דרך הגבול עם מצרים. הם כבר שילמו את עלות ההברחה וסידרו אנשים שיחכו לה בצד המצרי. אלא שאז ישראל השתלטה על ציר פילדלפי ומעבר רפיח, וכבר לא ניתן היה להבריח שום דבר למצרים. ממן היה בטוח שזה דווקא מצב אופטימלי – הם יביאו את פאוזיה אל הגבול ויבקשו מצה”ל להכניס אותה לשטח ישראל.
סטיב ממןצילום: מהאלבום הפרטיממן הרים טלפונים לכל מי שהוא מכיר בישראל כדי לקדם את החילוץ של פאוזיה. בשיחות, הגורמים הביעו נכונות לעזור והראו אמפתיה לנושא, אבל למרות המאמצים – האישור המיוחל לא התקבל. לפי ממן, חלק תירצו את זה בכך שלא ייראה טוב אם ישראל תהיה מעורבת בשחרור אזרחית עיראקית מעזה בזמן שישראלים רבים עדיין בשבי חמאס. אחרים הסבירו לממן שישראל לא יכולה להיראות חלשה ולעזור לאזרחית מדינת אויב, שבשטחה מוחזקת חטופה ישראלית – אליזבת צורקוב.
ממן ודאוד המשיכו לשמור על קשר עם פאוזיה. בעזרת הקשרים שלהם ברצועה הם הבריחו לה כסף מזומן וטלפונים ניידים והכווינו אותה לאן ללכת. במשך תקופה ארוכה היא הסתובבה לבדה ברחובות ולא האמינה שבאמת תוכל לחזור הביתה, לעיראק. ממן גם כתב עבורה מכתב בעברית, מתוך מטרה שהיא תוכל לתת אותו לחיילים ישראליים ברצועה, אבל היא מפוחדת ולא מתקרבת לכוחות הלוחמים.
בינתיים נוצר קשר בין ממן למתאם פעולות הממשלה בשטחים, והמבצע מתקדם לצעדים ממשיים בשטח. התוכנית היא שפאוזיה תצטרף לאוטובוס סיוע אמריקאי שמחלץ קבוצה של ילדים עזתים חולים. אבל בשל בעיות במסמכים ובתיאום בין האמריקאים לירדנים, פאוזיה נותרה מחוץ לרשימת המפונים, והשחרור שלה התעכב. גורמים ישראליים אמרו לממן שהוא צריך להפעיל יותר לחץ על הממשל האמריקאי, כדי שיהיה ניתן לחלץ אותה באוטובוס הסיוע הבא, שיאורגן בעוד כמה שבועות.
ב-30 בספטמבר פאוזיה התקשרה לממן ולדאוד, הודיעה שלא נותרה בה טיפה של תקווה והיא החליטה להתאבד. היא סיפרה להם שנאנסה באכזריות על ידי חמישה גברים ברצועת עזה, בעת שהסתובבה ברחוב. היא כבר מיואשת.
יום למחרת, אחרי שהושלמו כל הסידורים, מבצע החילוץ של פאוזיה יוצא לדרך. ג'יפ של האו"ם הגיע למיקום סודי שבו המתינה פאוזיה, והסיע אותה עד למעבר כרם שלום. שם היא פגשה דיפלומטים אמריקאים שלקחו אותה לשגרירות ארצות-הברית בירושלים. אחרי מנוחה קצרה היא המשיכה למעבר הגבול עם ירדן – שם חיכו לה נציגים עיראקים שהחזירו אותה הביתה, לאותו המקום שממנו נחטפה לפני יותר מעשור.
גם אחרי שהגיעה לעיראק היא לא שבעה יותר מדי נחת. סרטון שהעלתה לרשתות החברתיות מעיראק עורר גם הוא סערה, כשהודתה בו למעורבים במבצע החילוץ, בין היתר גם לראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו. ברשתות קראו לרצוח אותה, וגם השלטונות העיראקיים לא מאוד אהבו את המחווה. למרות שסוף-סוף חזרה הביתה, היא מרגישה שוב בשבי. ממן ודאוד
יצרו קשר עם עורכת דין גרמנייה, שמשכנעת את ממשלת גרמניה לאשר לה את בקשת המקלט.
"אלו היו פרידות קשות, גם מהילדים שלי בעזה וגם מהמשפחה שלי בעיראק שנאלצתי לעזוב בכזו מהירות, אחרי שיותר מעשור רק התפללתי שאראה אותם שוב", פאוזיה מספרת. "כשחזרתי לעיראק זיהיתי את הכל, את בית הספר, את הבית, למרות שהוא כמעט נחרב לגמרי. רק חברות ילדות כמעט שלא נשארו שם".
איך היו הימים הראשונים בגרמניה?
"אני מבסוטה, ישנה בסדר. טוב לי בגרמניה, אבל הראש מוטרד כי יש הרבה משפחה שהשארתי מאחור ואין באמת ביטחון ליזידים. כולם למדו לקח מהעבר ומבינים שיש סיכוי שיתקפו אותנו ושזה לא רק בתיאוריה, זה משהו שיכול לקרות כי הוא כבר קרה לנו. בעיקר כששוב מדברים על דאעש.
"הגשתי בקשה להגיע לגרמניה בנובמבר, חודש אחרי שהשתחררתי, ולקח בערך חודשיים כדי לקבל תשובה חיובית. היה לי חשוב ללכת למקום חדש, עם שפה חדשה, תרבות חדשה ואנשים חדשים. אני חייבת לנסות למחוק את כל הזיכרונות הקשים שעברתי בעצמי ושהייתי עדה להם. זה מה שאני רוצה לעשות פה, ללמוד את השפה, להתאקלם, להביא את שאר המשפחה, ללמוד רפואה ולעזור לאנשים, בעיקר ילדים".
במהלך השהות שלה בעזה, פאוזיה עשתה קעקוע של צלב. "אני אוהבת נוצרים, אז החלטתי לעשות את הקעקוע עם חברה אצל אישה שאנחנו סומכות עליה. אני חושבת שזה הדבר שיהיה לי הכי קשה, לחזור להאמין לאנשים, לסמוך עליהם. וגם להתרגל מחדש לחופש, לנשום לבד, לא לבקש רשות, להחליט.
"יש דברים שהם מאוד יומיומיים ומובנים מאליהם בשבילנו. מה שקרה לי לימד אותי להעריך כל נשימה שאני לוקחת. בכל נשימה אני נזכרת שלקחו ממני את שני הילדים שלי, שלקחו ממני יותר מעשר שנים. בכל נשימה אני יודעת שאני חייבת להודות על איפה שאני נמצאת. להודות לסטיב ממן, לארגון שלו ולאנשים שלו. למשפחה שלי, לראש הממשלה נתניהו, לשגריר ארצות-הברית ולנשיא ארה"ב שהוציאו אותי מהמחשכים. אני לעולם אהיה אסירת תודה, ולעולם לא אפסיק להילחם עבור העם היזידי, להציל עוד נפש אבודה, כמו שהצילו אותי".
מפה פאוזיה מתחילה פרק חדש, דף חלק, לבן וריק. יש לה הזדמנות עכשיו לכתוב מחדש את סיפור חיה. אולי להיות רופאה, אולי להיפגש שוב עם ילדיה ומשפחתה ולעזור לעוד יזידים שבויים, בדיוק כפי שעזרו לה. בינתיים, היא מתרכזת בכל נשימה, בכל פעולה, בכל הזדמנות של חירות שהיא יכולה לאמץ לעצמה. בלי שאף אחד יגיד לה מה לעשות.
סייעה בהכנת הכתבה: סמדר פרי
