"שלטון חמאס נגמר. הארגון הרס אותנו. אנחנו נגד שלטון הדיכוי, ובקצב הזה בעוד שנתיים-שלוש כולם כאן ימותו. מבחינתנו עדיף שישלטו בנו סודנים", כך, בפנים גלויות, הכריז הישאם אל-בראווי, מוכתר אחת החמולות הגדולות בבית-לאהיה שבצפון הרצועה, בסרטון שחרך השבוע את הרשתות הפלסטיניות. בהמשך העניק ראיון שבו ניסח באופן חד יותר את דרישות העזתים: "אנחנו דורשים מחמאס שישחרר את כל החטופים, ובתמורה תשחרר ישראל את אסירינו. אנחנו לא נגד חמאס, הם בשר מבשרנו, אבל אנחנו לא יכולים לחיות תחת שלטונם, וחייבים להרים דגלים לבנים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של מיכאל מילשטיין:
מאז 7 באוקטובר לא נראו מראות מחאה נגד חמאס כפי שהיו השבוע ברצועה, שבהם השתתפו מאות עד אלפי אנשים הקוראים בפנים גלויות סיסמאות חריפות נגד הארגון, למשל "ברא ברא יא חמאס" (עופו, עופו, יא חמאס) או "שיעה, שיעה", עלבון קשה כלפי הארגון הסוני, כינוי גנאי שמקביל להאשמה בכפירה. המחאה מתרחבת בהדרגה: ההפגנות פרצו בבית-לאהיה, ובתוך יממה התפשטו לג'באליה, לעיר עזה, למחנות המרכז, וכן לאזור חאן-יונס.
"מה שהחל השבוע לא ייפסק", מסביר ע', עיתונאי בכיר מהרצועה, וממשיך אותו ס', איש פתח בכיר מעזה שאומר, "עזתים רבים, מתוך ייאוש, שברו את מחסום הפחד, ומבטאים מיאוס מהסיוט הבלתי נגמר". פרופ' מח'ימר אבו-סעדה, חוקר מדע המדינה שעבר למצרים, מוסיף בשיחה: "חמאס חייבים הפעם להבין שלא מדובר בעוד מחאת 'בידנא נעיש' (רוצים לחיות) שנערכו בעבר ולא באמת איימו עליהם. אם לא יהיה קשב לעם, יתפתחו בקרוב התנגשויות פנים-פלסטיניות בעזה".
ועדיין, מוקדם להספיד את חמאס או להכריז על תחילת "אביב עזתי". המחאה מבטאת סבל מתמשך של תושבי הרצועה, אבל עוד לא הופכת לעימות ישיר עם חמאס, שחלק נכבד מהציבור מזוהה עימו. היא נראית בשלב הזה כהתפרצות ספונטנית שלא צברה מסה קריטית, בלי הנהגה, מסגרת ארגונית או אג'נדה סדורה. וחשוב מכל, חמאס טרם אמר את דברו. הארגון עוקב בדריכות אחר ההתפתחויות, ולא יהסס להטביע אותה בדם אם יחוש שהיא מציבה איום קיומי עבורו.
בישראל מתבוננים בשביעות רצון במתרחש ברצועה, ואף רואים בו ביטוי להצלחת המדיניות הננקטת. בהצהרה ששיגר שר הביטחון כץ לציבור העזתי שלשום היה עידוד גלוי: "דרשו את סילוק חמאס מעזה ואת השחרור המיידי של כל החטופים. זאת הדרך היחידה להפסיק את המלחמה". חמאס מצידו החל בקמפיין שבו נטען כי המחאה מונעת על ידי ישראל והרשות, ולפיכך מי שמשתתף בהפגנות בעצם מסייע לאויב. עד כה לפחות לא ניכרים סימני ריכוך מצד חמאס בנושא המלחמה או המו"מ על החטופים, והארגון דבק במסר הקבוע: שחרורים רק בתמורה לדיון על הפסקת המלחמה ונסיגה מהרצועה.
העולם הערבי עוקב אחר ההתרחשויות בעזה, אבל בה בעת מוטרד ממהלך אחר שקידם שר הביטחון השבוע: אישור הקמת "מינהלת מעבר מרצון", שאמורה לממש את חזון טראמפ לריקון הרצועה ולהפיכתה ל"ריביירה ים-תיכונית". את הפרויקט מלווה ניסיון לייצר אווירה אופטימית כפי שעולה מדיווחים לא מאוזנים לגבי "קבוצת עזתים גדולה ראשונה שיצאה לחו"ל" (בפועל, יצאו 70 איש בעלי אזרחות זרה לטיפולים רפואיים באיטליה ורומניה), או "עלייה חדה בהיקף העוזבים את הרצועה" (כשבפועל מדובר ב-200 מדי שבוע, מתוך אוכלוסייה של כשני מיליון איש).
הקמת המינהלת מחריפה את הנזק שכבר נגרם לישראל נוכח ההתלהבות שהיא מפגינה זה כחודשיים מתוכנית טראמפ. משרד החוץ הסעודי – שמבהיר כל הזמן שלא תהיה נורמליזציה בלי דיון בנושא הפלסטיני – הדגיש השבוע: "אנו מגנים בתוקף את הודעת רשויות הכיבוש הישראלי על הקמת המינהלת". מצרים, ירדן וקטאר הלכו בעקבות ריאד בהודעות דומות.
ברקע, מתפרסמים בישראל ללא הרף דיווחים – שנראים לפעמים כמו חידון טריוויה – לגבי מדינות או מדינות-למחצה שנטען כי הסכימו לקלוט עזתים. המשותף לכל הדיווחים הוא העובדה שזמן קצר לאחר פרסומם הם מוכחשים נמרצות. כך היה במקרה של אלבניה שראש ממשלתה, אדי ראמה, טען בינואר האחרון שמדובר בפייק-ניוז, אך גם עם סודן, אינדונזיה ומצרים, שרק בשבוע שעבר דווח שהסכימה לקלוט זמנית לשטחה חצי מיליון עזתים. "קהיר דוחה בתוקף כל ניסיון לעקירת עזתים, ורואה בכך איום על ביטחונה הלאומי. מצרים לא תסכים לקלוט עזתים תמורת סיוע כלכלי, ומדיניות החוץ שלנו לא מבוססת על סחר חליפין", נמסר בהודעה שפירסם השבוע משרד ההסברה המצרי.
השיא היה בדיווחים לגבי ישויות כמו סומלילנד ופונטלנד, מחוזות שהתנתקו מסומליה בשנות ה-90. "להתמקדות הישראלית והאמריקאית בסומלילנד יש היגיון אסטרטגי עמוק", מסביר החוקר המצרי ד"ר ראע'ב סרג'אלי. "מדובר באזור נחשל אבל בעל חשיבות גיאו-אסטרטגית, שממוקם סמוך למצרי הים האדום ושולט על התנועה לתעלת סואץ. הבטחה להכרה ולסיוע עלולה לשמש פיתיון ליישום תוכנית טראמפ באזור הזה". החוקר הסומלי ד"ר עלי כלני טוען: "מדובר בחלום בהקיץ שממחיש אפס הבנה לגבי הסומלים שמתנגדים בתוקף לרעיון".
הסיפוק בישראל כה רב, עד שלא שמנו לב שאפילו הוגי התוכנית מתחילים לאבד בה עניין. כך הכריז טראמפ לפני כשבועיים שאינו מתכוון לגרש פלסטינים מהרצועה, ושליחו לאזור, סטיב וויטקוף, אמר לפני שבוע בפודקאסט שעורר הדים, כי וושינגטון מעוניינת בשיקום עזה, אבל הוא לא הזכיר כלל פינוי של אוכלוסייה. "נדרש מהלך משולב שיכלול השקעה בתשתיות, דיור, תעסוקה, חינוך ותעשיות מתקדמות. העזתים חייבים תקווה, והכרחי ליצור עבורם אופק ברצועה", הסביר וויטקוף.
הפער בין ישראל לעולם בנושא תוכנית טראמפ ממחיש שוב – כמו פעמים רבות לאחר 7 באוקטובר – כי פנטזיות, כמיהות לב והשקפת עולם משתלטות על השיח שלנו והופכות חזקות יותר מתוכניות מפוכחות. כך היה עם הרעיון להקמת משטר חמולות בעזה במקום חמאס, עם התקווה שיגיעו מצרים או אמירותים שישלטו בעזה ויעשו עבורנו את העבודה השחורה. הדבקות בחלומות גורמת לבזבוז זמן ומשאבים, מחוללת נזקים ומסיטה את תשומת הלב מנושאי ליבה, ובראשם החטופים.
בין לבין, חייבים הישראלים לתהות לגבי יעד המערכה הניטשת כעת בעזה, דבר שההנהגות המדינית והביטחונית נמנעות מלהסביר לציבור. על רקע זה מקנן החשד שהתכלית בפועל היא כיבוש מלא של הרצועה, דבר שמשמעו ויתור על החטופים, שהסיכוי לשחררם תוך כדי מלחמת חורמה בחמאס שואף לאפס. זהו גם פתח לשינוי אסטרטגי דרמטי נוכח המחיר הביטחוני, הכלכלי, החברתי והמדיני הכבד ורב-השנים שיחייבו כיבוש עזה ושהייה בלתי מוגבלת באזור. מדובר במשימה שכנראה לא יהיה מנוס מלממש בטווח הארוך, אבל ספק אם ההנהגה שיצרה את מחדל 7 באוקטובר ונעדרת לגיטימציה מבית היא שצריכה או יכולה להוביל מהלך היסטורי שכזה.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
