התרגלות.
במידה רבה אנחנו, בני האדם, מתרגלים לכל. תקיפה באיראן הייתה בעבר משהו ערטילאי כזה, שדיברנו עליו 20 שנה. אולי 30. כן יתקפו או לא. מה יהיה. איך יהיה. גדלנו לתוך הדבר הזה. והנה זה קורה. במשך שעה היה פה הלם. אחר כך היו שעתיים של התרגשות. וזהו.
גם זה נוּרמל. זה לא שאנחנו אדישים למלחמה הקשה הזו, והמחירים הרי שוברי לב, אבל וואלה, הגענו לרגע כזה בחיים שבו אתה שומע שמטוסים שלנו תוקפים עוד איזה יעד בטהרן באהלן-אהלן כזה. מה שנקרא, עוד יום במשרד. ברור לכל כי אלה ימים שיילמדו בשיעורי היסטוריה, אבל בזמן אמת יש כנראה איזה שובע מחדשות שלא ייאמנו. אתה ממצה את הכל מהר ושואל, אוקיי, מה עכשיו? אה, חיסלנו את נסראללה? מגניב. מה עוד? ביפרים? מאוד יפה, אבל זה מאתמול, היום לא קרה משהו? נו מה, עכשיו אתה מספר לי שאנשים נסים מטהרן, זה כבר שלשום שמענו. נו, אז חוסל עוד מדען, אחי, זה המדען ה-17, בוא, תתאמץ קצת יותר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
אתם מבינים, יש תחושה שהמוח שלנו מכיל את הכל במהירות גבוהה. מגפות, מלחמות - אלה דברים שב-2019 חשבנו ששייכים למאה הקודמת. והנה, הכל מנורמל. לכל מתרגלים.
לבד מדבר אחד: החטופים. משהו בנושא הזה שונה מכל דבר אחר. אתה יודע שיש רע בעולם ויש סכנות ואתה רץ לממ"ד ומקווה לטוב, אבל הילדים האלה ששם לבד בתוך האדמה, מוחזקים על ידי חיות אדם - הם לא נותנים לך מנוח. לזה אי-אפשר להתרגל.
מזה אין מנוחה.
פוליטיקה.
לא מעניינת. את רובנו היא באמת לא מעניינת כעת. יש בשוליים, אנשים שכוחם יפה ברשתות אבל לא בחיים, את אלה שלא נגמלים מזה גם בימים אלה. אלה שלא הפכו דף. אבל משהו באוויר השתנה. אתה מרגיש את זה בכל נשימה. אנשים מבינים שיש פה מנהיגים פרסים משוגעים לגמרי, שמוכנים למשכן את חייהם של מאה מיליון התושבים שלהם כדי לחסל איזו מדינה שנמצאת רחוק מהם ולא עשתה להם כל רע. הנהגה שאנשיה משלמים מחיר יקר בשביל איזו התאבססות לא מובנת. העניין הזה מאוד מקל פה על ההרגשה. אתה יכול להתווכח על פוליטיקה ועל דברים כשהם רציונליים, אבל כשיש לך אויב שאין לך איתו אפילו משהו שמזכיר גבול והוא אשכרה הפך למפעל חייו את הרעיון לחסל אותך, זה קצת מסדר את העניינים בראש של כולם: יש רעים ויש טובים – והטובים חייבים לנצח את הרעים, כמה שיותר מהר.
וזה כיף. גם מי שלא מטיף באובססיביות לאחדות כמוני חייב להודות שיש משהו מזכך בלראות את נתניהו קצת יותר מפויס, לא מקנטר אלא ענייני ומכבד; שיש משהו יפה בלראות את ראש האופוזיציה אומר: חברים, אל תתבלבלו, בנושא הזה אני לגמרי איתו ואת היריבות נשמור לאחר כך; ואפילו יאיר גולן מופיע בטלוויזיה ואתה מרגיש שהטורט המסוימת שלפעמים יש לו נמוגה אל מול גודל השעה. זה לא יחזיק לנצח וזה גם לא אמור לכסות על המחלוקות שיש בינינו, אבל לא יקרה שום דבר אם לתקופה מסוימת, בזמן שאנחנו נלחמים בשטן הגדול, לא נילחם האחד בשני.
הפוליטיקה לא חשובה כעת, כי כשיש לך אויב שהפך את הרעיון לחסל אותך למפעל חייו זה קצת מסדר את העניינים לכולם: יש רעים ויש טובים - והטובים חייבים לנצח את הרעים, כמה שיותר מהר
אהבת חינם.
מקצת הטוב שיש בעם הזה: אנשים ששולחים לחמ"ל שלנו פרטים על רצונם לארח משפחות בלי ממ"ד. ישראלים טובי לב שמציעים לפתוח את בתיהם עבור מי שאין בקרבתו ממ"ד תקין. איזה חסד. קבוצה אחרת של צעירים מנקה מקלטים ומשמישה אותם. הם חלק מעמותה שנקראת "עושים שכונה", ומגיעים כדי להפוך מקלטים במצב רע למרחבי שהייה נעימים. הלאה. ארגון "ידידים". הם מפעילים מתנדבים שבאים לתקן חלונות תקועים בממ"ד. אתה מתקשר ומגיע איש מקצוע שמתקן את מה שצריך בהתנדבות. אדם אחר מתחום ההייטק, אחרי שיחה של עשר שניות, תורם מצעים ומגבות ללוחמים שעובדים סביב השעון, ואם יחכו עד שהצבא יטפל זה יקרה אחרי המלחמה. מישהו אחר עורך רשימה של מקומות מאובטחים שאפשר יהיה לקיים בהם חתונות לכאלה שהחתונות שלהם בוטלו, ויש עוד אינספור מופעים של טוב מוחלט, של ערבות הדדית ויופי.
נועם וישי.
בשבוע שעבר חזרתי במדור הזה לסיפורן של ספיר וקרין זכרן לברכה, שסרטון הוצאתן להורג לא עזב אותי. הזכרתי שבעלומים, בסמוך למקום שבו נרצחו, נפלו בקרב נועם וישי סלוטקי, אחים שיצאו בשבת מביתם לדרום עם אקדחיהם האישיים. בעקבות הכתבה מישהו מעלומים שלח לי סרטון שלהם. הם היו מאחורי תחנת אוטובוס וראו מחבלים שיורים אר-פי-ג'י על רכב אזרחי. המחבלים היו רבים וחמושים יותר, אבל הם עשו מה שיכלו. בסרטון רואים אותם מסתערים עם אקדחים אל עבר המחבלים. ליד גופותיהם נמצאו גופות מחבלים רבים. גיבורים שהיו ואינם. יהי זכרם ברוך.
משהו קטן וטוב.
ויש גם את זה. חבר מפתח-תקווה שולח לי תמונה שצילם ממוקד פגיעה באחת הערים בישראל. ילדה ניגשת לשתי חיילות בכוח החילוץ ושואלת אם יוכלו להיכנס למבנה ולהציל את הארנבת שלה. בקשה קטנה, ארנבת. אבל עבור הילדה זה עולם. ובתוך המלחמה העולמית הזו שמתרחשת לה מעל הראש, בעולם מסוכן ומבהיל, לרגע אחד קטן היא חשה ביטחון ושמחה כששתי חיילות הצילו לה את הארנבת. שבת שלום.
