חבר שלי מצא אהבה. אני שמחה בשבילו, למרות שאני לא בטוחה שהוא שמח בשביל עצמו. אהבה זה תמיד כואב, אבל במקרה שלו זה כואב יותר מדי.
אנחנו חברים מהבניין, מהשכונה, מהילדות. הוא צעיר ממני בשנתיים ולכן לקח לי איזה 20 שנה עד שסיימתי להתנשא מעליו והתחלתי להשתנמך מתחתיו. בשנים הראשונות הוא סתם היה הילד העדין והיפה שרקד כמו מייקל ג'קסון, ניגן בפסנתר, עזר לי לחלץ גורי חתולים ממכסי מנוע וביתו היה פתוח בפניי תמיד. הוריו קיבלו אותי בשמחה עצומה, שלא לומר בהקלה, משום שהיחסים המתהדקים בינינו עזרו להם להדחיק את מה שכבר הבינו על אודותיו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
אחרי השירות הצבאי הוא נסע לטייל באירופה, נתקע באיטליה ולא חזר. אני לא יודעת אם זה קשור או לא קשור לשירות, שעליו הוא לא אוהב לדבר, אבל זה מה שקרה. בשנות ה-20 וה-30 שלנו, כשכבר היה עם איטלקית מושלמת ועם קריירה משגשגת, עוד הייתי נוזפת בו ושואלת: "אבל איך אתה מסוגל להיות מהגר? הרי לא משנה מה, אתה תמיד תישאר זר". והוא היה עונה לי את תשובתו הקבועה: "נו, ומי אמר שלהרגיש זר זה רע?" די. עכשיו זה כבר לא רלוונטי.
הוא עדיין מגיע לארץ המון. אחרי מותה של אמו, שנפטרה במפתיע, הוא מגיע לפחות שלוש פעמים בשנה כדי להיפרד מאביו, החולה בסרטן סופני סטייג' פור כבר מאתיים שנה. הוא בן טוב וחבר טוב, וכשהוא מגיע הוא תמיד עושה גם את סבב חברי הילדות הקבוע שלו. פעם הוא אמר לי שאם היה חי בארץ בטח היה משליך, כמוני, את כל הקשרים הישנים, כולל אותי. צחקתי, "איך זה הגיוני?" והוא הסביר לי שאנשים שאפשר לפגוש היום, מחר, בשבוע הבא, לא נטרח לפגוש. אותו כן.
בכנס בינלאומי בנושא ביולוגיה חישובית או חישוביות ביולוגית - לא, אין לי מושג מה אמרתי - שהתקיים בדבלין, ושאליו הגיעו מאות מדענים מצוידים בהתמחויותיהם הספציפיות, הוא פגש את אהבת חייו. בסיום יום ההרצאות וההק-שבות הראשון, שרוע על מיטתו במלון, הוא פתח את האפליקציה הפונקציונלית הזו של הגייז, שבאחד מביקוריו הוא לימד אותי את שפתה - שפת קוד שנועדה לתמצת סחר-מכר מהיר של איברים, אורכים והעדפות שיגול - והקליד את העדפותיו הקולינריות. לתדהמתו הוא גילה שהמאצ' שלו נמצא במרחק של שני חדרים.
וזהו. מאז הם יחד. "ליל כל הקדושים" הפך לשבוע, הפך לחודש, הפך לחיים בזוג. ושם, לצערי, גם הסתיימו שידורינו. שום תיאורי סקס כיפיים, מסמרי שיער ומחרמנים בטירוף לא חודרים את עור התוף שלי, ובביקוריו אני כבר לא מתבקשת להחליק ימינה ושמאלה עם אצבעי הזקנה והגרומה ולעזור לו במלאכת המיון.
באותו שבוע כנס, שאותו הם כמובן לא פקדו, בחנות מכולת כשרה בדבלין, התרחש המאצ' השני. ערב אחד הם הגיעו לשכונת ראת'מיינס מלאת הברים ובשיטוט אקראי גילו חנות מכולת בשם 613. כן, על שם 613 תרי"ג המצוות שאף אחת מהן לא מקבלת בברכה את יחסיהם. "ושנינו עוצרים מול חלון הראווה", הוא מספר לי, "ושנינו נכנסים וצועדים, כמו מוכי ירח, אל מדף מוצרי אסם ואל אריזות הבמבה, ושנינו שולחים יד ואוחזים בהתרגשות באריזה. ואני פתאום קולט את מוניר ולא מבין. אני מסתכל עליו ופני הילד העגולים שלו דומעים. 'מה לעזאזל לך ולבמבה אסם', אני שואל אותו".
והנה פרט חשוב שלא ידעתי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תקשיבו. הייתה פעם במבה בעזה. במבה. בעזה. מאכל האלים הזה, שאין ילד ישראלי שלא מכיר, הוא חתיכת נוסטלגיה גם עבור מהגר פלסטיני. ובגלל הבמבה, בחנות הכשרה והמטופשת הזו בדבלין, החבר שלי נפל באהבה. כי טעם ילדות נשכח, משותף, בין שני מהגרים, הוא לפעמים דבק חזק יותר מלאום. מוניר סיפר לו שעד ההתנתקות, סחורות ישראליות - כולל מותגים של אסם ושל עלית - זרמו פנימה לתוך הרצועה באין מפריע, בעיקר דרך מעבר קרני ומעבר ארז. כל החברים שלו, עד צוק איתן, אכלו במבה. אחר כך כבר לא.
את מוניר הוציאה משפחתו כמעט בכוח מהרצועה כשהיה בן 17. ילד מחונן. ילד גאווה. גייסו כסף, הפכו את העולם, כדי לשלוח אותה החוצה מבעד לסורגים, שיצליח היכן שהם נכשלו. שיצליח גם עבורם. למעלה מ-20 שנה הוא לא ראה את משפחתו. את החגים והשמחות חגג איתם רק דרך מסך הנייד.
והנה פרט חשוב שלא ידעתי על הסכסוך הישראלי–פלסטיני. הייתה פעם במבה בעזה. במבה. בעזה. מאכל האלים הזה, שאין ילד ישראלי שלא מכיר, הוא חתיכת נוסטלגיה גם עבור מהגר פלסטיני. ובעקבות כך, החבר שלי נפל באהבה
ואז הגיע 7 באוקטובר. כבר בסביבות 10:00 קיבלתי מהחבר שלי סרטונים מוזרים בווטסאפ, שבהם נראו שחקנים גרועים, מחופשים לחיילים וחיילות, שוכבים כמו מתים בתוך תפאורה די משכנעת של בסיסים צבאיים. אמרתי לו "מה זה, זה סרטון תעמולה, אלה שחקנים, זה לא אמיתי", והוא צרח, "מוניר קיבל את זה מעזה. זה מסתובב שם ברשתות. תקשיבי. קרה דבר נורא. נורא. הכי נורא שיכול להיות".
אחר כך הבן שלי עצר את לימודיו בחו"ל כדי להתגייס למלחמה. והבת שלי, מדריכת חובשים קרביים, הייתה בכוננות כניסה לעזה גם, ובתוך החרדה ההורית האיומה הזו, וסביב המפץ הגדול והכאב ההיקפי על סוגיו השונים, והזעם על ההפקרה השלטונית, ומול האנטישמיות הגואה בעולם, וה"פרום דה ריבר טו דה סי" באוזניים, לא היה לי דחוף במיוחד לדבר עם החבר שלי על החבר שלו. גם לא עניין אותי לשמוע שהמשפחה של מוניר אולצה לנוע בכוח דרומה אחרי שביתם נהרס, ולא היה לי דחוף להשוות עוולות, פצועים, מתים, של הצד הזה והצד הזה. לא רציתי לשאול, בזמן שהבן שלי בסכנת חיים, אם כולם שם בחיים. לא רציתי לספר לו כלום ולא רציתי לשמוע כלום, ובטח שלא היה לי רווח נפשי להתעניין אם אהבתם מחזיקה מעמד. שלא תחזיק. למי אכפת. מי פה מחזיק מעמד? השיחות שלנו נהיו קצרות וטעונות. נהיינו אילמים.
לא מזמן הוא הגיע שוב לביקור. את הבירוקרטיה מול הרשויות על היקף הנזק שנגרם לבית אביו ברמת-גן מהטיל האיראני ניהל בשלט רחוק, אבל בכל זאת הגיע כדי לראות בעיניים שהכל סודר ושהעובד הפיליפיני, שאיים בעזיבה, משתקם מהטראומה. לפני שנסע חזרה, הוא עוד הספיק לבקר חבר ילדות שבנו נפל במלחמה, ובדרך לשדה עצר אצלי. הוא נכנס אליי הביתה, יד אחת גוררת טרולי, יד שנייה בנייד, מסיים שיחה עם מוניר. ואני שומעת אותו מספר למוניר המודאג שהכל בסדר, שגם הדירה וגם האבא עם הסטייג' פור פיקס, וכמובן שהוא לא ישכח לקנות בשדה שישיית במבה.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.09.25
