1. לא נחזור להיות מי שהיינו
באמצע הלילה אהובתי מעירה אותי. "מה קרה?" אני נבהל, והיא אומרת: "בא לי רעיון בשבילך לטור!"
"מה?"
"אולי תכתוב טור על נשים שמעירות את הגברים שלהן באמצע הלילה?"
אני תוהה אם אני חולם את זה או שזה באמת קורה. מרים טיפה ראש מהכרית וקולט שכן, זה קורה, היא באמת העירה אותי עכשיו בשביל הבדיחה המפגרת הזאת, כי רגע לפני שנרדמנו ביקשתי ממנה לחשוב בשבילי על נושא לטור.
והנה, כעבור שעה בלבד – כשאני כבר בשלב נחירות העומק – היא חשבה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
אני נוהם לעברה "תני לישון" אבל היא לא נותנת; לא, היא רק שוכבת שם פתאום בתנוחה שאני יודע שהיא לא תנוחת השינה שלה, בהבעה טורדת מנוחה שלא הכרתי אצלה בעבר אבל למדתי כבר לזהות; זאת הבעת האין-אונים הזאת, שמורכבת מאיזו חרדה עמומה ודאגה לא ברורה, כלומר ברורה לגמרי: זו המלחמה שסופה לא נראה באופק, והחטופים שסופם נראה באופק – לצד חוסר יכולת מוחלט לחזור למי שהייתה בעבר ולחיים לא נטולי דאגות אבל נטולי משא היגון והחרדה שהמלחמה עמסה על כתפיה.
זאת הבעת "אני לא הולכת להירדם. לא יכולה". זאת הבעת "אל תשאל אותי מה קורה איתי. לא יודעת". זאת הבעת "אני לא אני כרגע. לא בבית".
זאת הבעה שלא הייתה ברפרטואר שלה לפני 7 באוקטובר.
2. אנחנו על הקצה
יש לי חבר שיש לו חבר שהתחיל להסתובב עם שלט של החטוף אריאל קוניו. "הוא לא זז מהבית בלי השלט", חבר שלי אומר לי על חבר שלו. "לוקח איתו את אריאל קוניו לכל מקום. מסתובב איתו ברחוב, הולך איתו לים, מראה לו את העיר, יושב איתו בבית קפה".
מערכת היחסים בין חבר-של-חבר-שלי לבין החטוף מקיבוץ ניר עוז לא יודעת עליות או מורדות; היא יציבה. הם עושים יחד הכל, גם אם קוניו בעזה והחבר בתל-אביב.
מה בעצם קורה עם החבר-של-החבר-שלי? קורה איתו מה שקורה להמון אנשים סביבי: הם מאבדים את זה. משא העצב, הזעם וחוסר האונים מכריע אותם, והם לא יודעים יותר מה לעשות ולאן להוליך את כל זה. אז הם עוברים לחצי משרה כדי להפגין בחצי השני, או גוללים ברשת רוב שעות העֵרות, או מפסיקים לגמרי לצרוך חדשות ו"רואים רק סדרות", או שהם פשוט נכנסים למיטה בתשע וחצי בערב ומתעוררים מוקדם מדי בבוקר ושוכבים שם בהבעת "אני לא אני כרגע".
רובנו יצאנו מדעתנו, או יוצאים ממנה לפרקי זמן ואז חוזרים. כל כביש בישראל הוא כיום שדה מוקשים שבו מישהו, מתישהו, יתפוצץ עליך; כל תור בישראל הוא סיר לחץ שמחכה שמישהו רק ירים טיפה את המכסה. כולנו על הקצה, ואין לנו אפילו מושג על קצה מה; עצבינו? עידן נתניהו? ישראל? לא יודעים. דבר אחד ברור: עוד דחיפה קטנה, ואנחנו נופלים.
3. לעג הוא הממלכתיות החדשה
הם לועגים לנו, כמובן, ממשלת ישראל. זה הדבר שלהם עכשיו.
השבוע התייצב אביה של עידית סילמן – גבר במיטב שנותיו – מול מפגינה מבוגרת שקראה להחזרת החטופים וסובלת ממחלה שגורמת לה לרעידות גוף בלתי נשלטות, וחיקה את רעידותיה. מי עושה דבר כזה, וכמה חלאה מושלמת אתה צריך להיות? ובכן, הראשון היה אורן חזן, שלעג ב-2015 לנכותה של חברת הכנסת קארין אלהרר והפך את הלעג המחליא לתגובה ממשלתית לגיטימית.
נתניהו נתן את הטון עם "את משעממת אותנו" בקריית-שמונה, ואחריו באו עמיחי שיקלי עם האצבע המשולשת והחיוך המעוות מול מצלמות בניו-יורק, הבריונים שאמיר אוחנה שלח כדי לזרוק משפחות חטופים מהכנסת, בן זוגו שהוציא להן אצבע משולשת מהמרפסת, דוד ביטן עם "תקצרי" למישהי מהמשפחות, אליהו רביבו עם "אני רק סקרן לדעת מה תעשו ביומיום שלכם כשהחטופים יחזרו", ניר ברקת עם "היו לי דברים חשובים יותר לעשות", ומירי רגב – ציפור הלעג הראשית – עם "אני דוגמה טובה לכך שיש טיסות" ו-13 נסיעות לעגניות לחו"ל בשעת מלחמה וכאוס תחבורתי גמור שכולו במשמרת שלה.
לעג הוא מפלטם של חסרי היכולת והתחכום המינימלי. לעג הוא כל מה שטלי גוטליב מסוגלת לצרוח ("תשתקו!") ועידית סילמן מסוגלת לצייץ ("טבח קפלן").
לעג הוא עבריין מורשע שמונה פעמים כשר לביטחון הפנים. לעג הוא ישראל כ”ץ כשר הביטחון. לעג הוא חיוכו של יגאל עמיר; המקום שבו הכל התחיל. ונגמר.
4. סדרי העדיפויות התהפכו
המלחמה הזו הבהירה סופית: יש ישראלים שווים יותר – לממשלה – ויש את כל השאר. השווים יותר מקבלים מימון ממירי רגב בשיטת היהלומים. השווים יותר מקבלים חוק גיוס שיפטור אותם מגיוס. אם השווים יותר היו נחטפים לעזה, כבר היו מחזירים אותם בזמן; לא בזמן שעוד נותר להם, בזמן לתמיכה בממשלה.
הפיכת סדר העדיפויות הושלמה; אם אתם חסידי אומן שצריכים להמריא ליום חגכם השנתי – עברו בדרך צלחה, קבלו עשרה מיליון שקל. אם אתם חיילי מילואים שצריכים להגיע למלחמה בדחיפות אבל חג ואין תחב"צ? עברו בפייסבוק וקבלו טרמפ מגופים אזרחיים, ובהצלחה שיהיה.
כי ככל שאתם ישראלים תורמים ואכפתיים יותר, ככה אתם שווים לממשלה הזו פחות. ככל שאתם ישראלים משרתים, יצרנים, משלמי מסים, לומדי ליבה, מייצרי תל"ג ושומרי חוק, מבחינת הממשלה אתם בתחתית סדר העדיפויות. מתחתיכם ישנם רק הישראלים העוד-יותר תורמים ואכפתיים – מי שהקימו חמ"לים אזרחיים שחיפו על אינספור אוזלות יד ממשלתיות מאז 7 באוקטובר – ואלה כבר הוגדרו על ידי גלית דיסטל-אטבריאן כ"סכנה הגדולה ביותר למדינה". למעשה, מבחינת הממשלה, האנשים האלה – האזרחים שסייעו והצילו חיים – צריכים, כולם, לשבת בכלא, והנה עמי פופר כבר מפנה להם שם מקום.
5. חייבים להתחיל מחדש
"הלו"?
"שלום, מדברת הגר מ'ארוחה חמה'".
"אני לא תורם!" ניתוק.
זו שיחה אמיתית שהתקיימה השבוע בנוכחותי ובהשתתפותי. זה אני, שמשום מקום כמעט צעק "אני לא תורם!" ואז ניתק. ואז תפס את עצמו.
למה ניתקתי לה ככה? כמובן, כי אין לה זכות להפריע את שגרת יומי – אני לא מפריע את שלה – וכל יתר הסיינפלדיאדה הזאת. אבל האלימות הכבושה הזו של מי שלא יתרום! בשום אופן! כי מיהם בכלל האנשים האלה שזקוקים לתרומה, בטוח מצביעי ליכוד-בן גביר, אנשים שלא מסוגלים לראות את הקשר בין חומרת מצבם למה שהם עושים מאחורי פרגוד בבחירות! שילכו למלך ישראל שלהם שיעזור להם!
אני קהה. רגישויותיי נעלמות. הקשב התנדף. אני מטושטש וגס רוח מעודף שנים של שיסוי, פילוג, זעם ולעג. גם אני מאבד את עצמי, מאשים בזה את הממשלה, ובדיוק כמותה לא לוקח אחריות. אני חלק מהבעיה, לא הפתרון. ואני מוכרח לצאת מהפוזיציה הזאת. להתקדם. להאמין שוב במקום הזה, אפילו בהגר מ"ארוחה חמה". נדמה לי שאני עדיין יכול. נדמה לי שאני אוכל יותר כשהמלחמה הזאת תיגמר.
