1. לפעמים זה באמת נראה כמו פרודיה. יש רגעים בשיח בישראל שאני משפשף עיניים כדי להיות בטוח שאנשים לא התכנסו בלילה והחליטו להתחיל על הבוקר ויכוח מופרך, רק כדי למתוח אותי. בואו ניקח נושא שבאמת אין סיבה לריב עליו, הם ודאי אומרים זה לזה, ונתחיל להתקוטט כמו משוגעים. זה יחרפן את דאום.
כזה היה הדיון הַיִּצרי ברשתות בישראל לאחר הרצח המזעזע של צ'רלי קירק - הטרלות, הצקות, הקנטות, וכל כך למה? אין אדם נורמלי שלא מזועזע נוכח כדור שפוגע בצווארו של אדם צעיר מול אשתו וילדיו. אין דמוקרט שלא מבין כמה מסוכן רצח כזה, כמה משמעותי הוא. זה רגע קל שבו אפשר היה להתאחד בצער על אדם חף מפשע שנרצח בגלל העמדות שהשמיע. זה היה רגע נוח להשגת הסכמות רחבות. אבל אנשים אשכרה העדיפו להתווכח ברגע הזה. לריב. להביע שמחה מרומזת מצד אחד, או להאשים ברצח את כל מי שלא חושב כמותם מהצד השני. כמה רעה היא התכונה הזו ואיך היא מתלקחת מהר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. מישהו שלח לי צילום נוראי של הירי בצ'רלי קירק. סרטון שצולם ממש מקרוב. לצערי צפיתי בו. זה עזר לי להבין את מה שאומרים לי רופאים, חובשים וחיילים שמתו להם חברים בידיים: לפעמים אתה רואה את האדם נמוג ברגע.
כמה ימים אחרי שקירק נרצח, קיימתי מחזור שני של סדנת כתיבה לאלמנות חרבות ברזל. נשים שבני הזוג שלהן מצאו את מותם בקרבות. ושמתי לב שלתוך הקבוצה הזו השיח הסוער שבחוץ לא נכנס. היינו כמו קפסולה של אהבה שאי-אפשר לחדור. אלה היו ימים נשגבים ביותר שבהם ניסינו, באמצעות הכתיבה, לתת איזה מרחב בטוח לנפש, להבין את הפצע וגם לנסות לחבוש אותו בנחמה וברוך. כל מה שנכתב בסדנה נשאר שם כמובן, את מה שהנשים המופלאות כותבות ומשתפות אני נוצר בליבי, אבל כן אבקש להציע כמה דברים לקהילות ולחברים שמכירים אלמנת חרבות ברזל, או מישהו אחר שחווה אובדן.
הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא: אל תציעו עזרה - תעזרו. אל תשאלו אם להכין אוכל, פשוט תבואו עם עוף ותפוחי אדמה וסלט טרי, תאמינו לי שזה כבר ייאָכֵל. אל תשאלו אם צריך עזרה עם הילדים בחופש, פשוט תודיעו שאתם נוסעים למוזיאון המדע מחר בחמש והילדים מוזמנים להצטרף. וגם זה: אל תשאלו אלמנה אם היא כבר רוצה להכיר מישהו ואם יצא לה להכיר ומה חדש בתחום הדייטינג, זה מרגיש כאילו אתם מנסים לסגור את האירוע אצלכם בראש כדי לא להחזיק את הצער. זה לא נתפס כהושטת יד, אלא כהזדמנות לרכל, ניסיון להרטיב את שממת חייכם בעסיס צערן. רוצים לעזור? וואלה, תיכנסו באמת לעובי הקורה, תחפשו מישהו פנוי, מקסים ורציני ונסו להכיר ביניהם. אולי תחסכו לה את הצורך לחזור לאפליקציות. אבל עשו זאת בענווה. עשו זאת בכוונת הלב.
3. אם כבר באלמנות חרבות ברזל עסקינן, שני דברים טכניים ברשותכם, שאנצל את הפלטפורמה הזו כדי שזה אולי יזרז את הטיפול בהם. אקדים ואומר כי הצבא ומשרד הביטחון הם גופים לומדים. אני מכיר מקרוב מאוד את מה שהם עושים עבור המשפחות השכולות והפצועים, והציון שאני נותן להם גבוה מאוד, בעיקר בגלל שהם לא מתביישים ללמוד ולהשתפר. בכל פעם שפניתי לאגף השיקום או לבכירים בצבא כדי להסב את תשומת הלב שלהם לבעיה רוחבית, פגשתי אנשים רציניים שמחפשים מה אפשר לעשות, ולא להסביר למה אי-אפשר.
אחרי שאמרנו את זה, הנה שני דברים לשיפור לגבי אלמנות חרבות ברזל. האחד: למשפחות של אנשי קבע שנפלו היו נופשים מטעם הצבא. זה היה עוגן חשוב למשפחה ולילדים, הטבה מאוד קסומה ומיוחדת. אין סיבה שהיא תילקח מהם פתאום. מותו של אב המשפחה זה אירוע מספיק מכאיב גם בלי ששוללים להם את נופש הקיץ שהם כל כך אהבו ביערות הכרמל או בכל מקום אחר. אני יודע שיש איזה ניסיון להאריך במקצת את ההטבה, לתת עוד איזו חופשה אחת או שתיים בשנתיים הראשונות לאחר האובדן, אבל למה בעצם לא להשאיר את ההטבה על כנה, כפי שהיא? כמה אלמנות של אנשי קבע יש מחרבות ברזל? אלה לא מספרים אינסופיים. זה יותר מִזָּניח ביחס לתקציב הביטחון. למה לא להשאיר להן את האפשרות לבוא וליהנות מנופשים שזכו ליהנות מהם בעבר? אם זה עניין של עלות, אני מוכן לגייס תורמים לעניין הזה. זה נשמע קטן, אבל כשבאים ואומרים לילדים שהנופש הזה שהיה להם כל שנה כבר לא יהיה כי אבא נפל במלחמה, זה כמו לסובב להם סכין בבטן.
4. הנקודה השנייה היא הטבות של ארגון "בהצדעה". מנשות מילואימניקים שאיבדו את בן זוגן במלחמה נשללות ההטבות האלה. יש להן הטבות חלופיות, אבל הן מספרות לי שההופעות שהן רוצות, הופעות שחשובות לפעמים לשיקום שלהן, הן דרך "בהצדעה" ולזה הן כבר לא זכאיות. ושוב הגענו לאותה נקודה: משפחה שקיבלה הטבות נחמדות בתחום התרבות והפנאי בזכות אב המשפחה שבמילואים, לא צריכה לאבד את ההטבות הללו לאחר שהוא נופל במלחמה. זה פשוט לא הגיוני בשום צורה. אני כותב זאת ואין בי כעס, מסיבה פשוטה: אני משוכנע שהדברים יטופלו. הדבר היחיד שצריך לשם כך זה להציף אותם למעלה. וזה מה שאני עושה.
5. אני מבקש לסיום לומר שזו שעתם היפה של האמנים בישראל. הרחק מאור הזרקורים, באזכרות קטנות, בימי הולדת לחללים, באירועי הנצחה, במחלקות שיקום ובבסיסים, הם מגיעים, לחזק ולשמח ולכבד. אני רואה אותם עם הגיטרה על הגב. יצא לי אישית בחודש האחרון להיות עם מירי מסיקה בשיבא ועם אביתר בנאי בסדנת הכתיבה, עם אסי כהן שהגיע בתור שאולי לשמח, עם דורון טלמון ועם רן דנקר, ואלה באמת דוגמאות רנדומליות שהיו באירועים שנכחתי בהם בשבועות האחרונים.
מאז 7 באוקטובר הם שם, מנסים להקל במעט את הכאב. לרפא את הלב הפצוע. הם לא שואלים מה הדעות של המשפחה שאליה הם באים, פשוט באים ונוטלים חלק בתהליך הריפוי של העם הכואב שלנו. שבת שלום.
