טקסי קלונקס: אם צמד המילים הזה נשמע לכם כמו סתירה, כנראה שזה בדיוק העניין. ד"ר עומרי בן עזרא התחיל לעשות משהו שרוב האנשים בכלל לא חשבו שאפשר לעשות: לקחת קלונקס כמו שלוקחים חומר פסיכדלי. לא במובן של ההשפעה, אלא במובן של המסגרת. עם הכנה, כוונה, ליווי, נשימות ושיחה. כי מבחינתו, השאלה היא לא רק מה התרופה עושה למוח שלנו - אלא גם מה אנחנו עושים איתה. וזו שאלה הרבה יותר גדולה מקלונקס. אם בעולם הפסיכדלי אנחנו כבר יודעים שסט וסטינג יכולים לשנות לחלוטין את החוויה, למה אנחנו כמעט אף פעם לא שואלים את אותן שאלות על תרופות פסיכיאטריות? למה נדמה לנו שכדור הוא רק חומר כימי, ושכל מה שמסביבו בכלל לא משנה? ואולי דווקא שם מסתתר חלק מהסיפור? בפרק הזה אנחנו מדברים על טקסי קלונקס, על הגבול המטושטש בין תרופות לסמים, על סט וסטינג מחוץ לעולם הפסיכדלי, ועל שאלה אחת שממשיכה להעסיק אותי גם הרבה אחרי שהשיחה נגמרה: האם יכול להיות שהדרך שבה אנחנו לוקחים תרופה משנה גם את מה שהיא עושה לנו?