הזינוק של ספיר ברמן לפסגה, עם מעמד של שופטת בינלאומית שקובעת תקדים היסטורי עבור קהילת הלהט"ב העולמית, מגיע לפעמים על חשבון האנשים הכי קרובים אליה. בשבוע שעבר היא טסה לשפוט משחק בין נבחרות ליכטנשטיין וקזחסטן. ההתרגשות לרגל השיבוץ היוקרתי הייתה בשיאה, התזמון האישי היה פחות מוצלח.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"ויתרתי על יום ההולדת של אשתי כדי לטוס", אומרת ברמן בראיון בלעדי על זוגתה לחיים, בר אווסקר יצחק, "ואשתי באה ואמרה לי 'קודם כל הקריירה שלך, אותי אפשר לחגוג כל השנה'".
תמיכה מדהימה.
"תמיכה שאני באמת מוקירה יום-יום. היא מתעניינת במשחקים שלי, ואם חזרתי אחרי משחק פחות טוב, היא מבינה לליבי ומנתחת אותו איתי ביחד. היא חלק אינטגרלי מהחיים הספורטיביים שלי, היא זו שמעירה אותי בחמש לפנות בוקר, 'יאללה-יאללה, קומי לאימון. אז מה אם גשם?'"
6 צפייה בגלריה
ספיר ברמן ביום חתונתה עם זוגתה בר אווסקר יצחק. ''היא זו שמעירה אותי לאימון ב-5 בבוקר''
(צילום: מאיה אמדו)
היא מצטרפת אלייך לאימונים?
"אמרתי לה, בואי איתי. היא ענתה, 'נראה לך?'"
בר: "אני לא עושה ספורט כמו ספיר, רק דואגת להעיר אותה".
הן הכירו לפני ארבע שנים, כשבר, שעומדת בראש עמותה להעצמה טרנסית, ניסתה ליצור קשר עם ברמן. "ספיר יצאה מהארון", מספרת בר, "וכל הצוות שלי התחרפן: 'תביאי אותה! שתבוא להתנדב אצלנו!' שלחתי לה הודעה דרך האינסטגרם של פרויקט גילה. היא כמובן לא ענתה לי, זה היה בדיוק בשיא שלה".
לי היא לא ענתה שלוש שנים.
בר: "היא לא עונה בכלל. אנשים חושבים שהיא סנובית, אבל היא פשוט נולדה ב-1800. היא לא רואה טלוויזיה, אין לנו בבית אייפדים, היא באמת ילדה שאוהבת לשחק בכדור".
ספיר: "תקשיב, אני הולכת בבית ומקפיצה כדור. אני באמת ילדה של שנות ה-90. עוד לא נכנסה לי הטכנולוגיה לראש. הכי אמיתי, אני אוהבת לבשל ולהיות במטבח".
ולשחק כדורגל בבית.
ספיר: "מבחינתי כל עמוד בבית הופך לקורה, הצד השני זה השער, ויאללה, בועטים".
רגע בר, לא סיימת את הסיפור. היא לא ענתה לך באינסטגרם, ואז?
בר: "אחרי שבוע כתבתי בקבוצת הוואטסאפ של העמותה: 'אין מה לעשות, ניסיתי להשיג אותה. לא עונה'. איך שאני שולחת, הרמתי את העיניים וראיתי אותה ברחוב. כאילו משמיים. הצגתי את עצמי והיא אמרה לי, 'אדבר איתך בסוף העונה'".
ספיר: "כמו שאני אומרת לכולם, 'בסוף העונה'".
"לקחתי בחשבון שהנראות שלי תהיה כזו שיכולים ללעוג לה, ולקחתי בחשבון שיהיו רגעים מאוד לא נעימים בחדר ההלבשה, על כר הדשא ובהתמודדויות מול הקהל, אבל מה שעמד לנגד עיניי היה החשיבות של הדבר הזה ולהראות קודם כל לעצמי, ולחברה ולחברה הלהט"בית, שלהיות אישה טרנסית זה לא 'מהפך'"
בר: "לא הבנתי אז בכדורגל. אמרתי לה, 'תקשיבי נשמה, מה זו עונה? בסוף האביב? (צוחקת) מתי לדבר איתך?' אמרתי לה שאנחנו עושות ארוחה לקהילה ואם היא רוצה היא מוזמנת. היא לא הגיעה, ואחרי כמה שבועות היא שלחה לי הודעה, 'מה עם הארוחה?'"
ספיר: "הייתי רעבה, מה אני אעשה".
ומה קרה "בסוף העונה"?
בר: "נפגשנו אחרי חודש, וישר התאהבות מטורפת וחיבור באוכל, במוזיקה, במשפחתיות, בזה ששתינו מהצפון - אני ממגדל-העמק וספיר מהקריות ושירתה בצבא בחימוש במגדל העמק".
אגב משפחתיות, איך אתן רואות את המשפחה שלכן בשנים הקרובות?
ספיר: "אנחנו רוצות להקים בית בריא וערכי בישראל, עם לפחות שלושה ילדים".
תרצו שהילדים שלכן יהיו שופטים או שופטות?
ספיר: "אני מעדיפה שהילדים שלנו יהיו טניסאים".
מה המסר שלך לנערות צעירות שרוצות להיות שופטות?
ספיר: "זה לא משנה איזה עיסוק ספורטיבי מעניין אותך, אם זה שופטת, טניסאית או שחקנית כדורגל. זה לא משנה, שימי בגדים וצאי לרוץ, או צאי לשפוט. תרגישי חלק מהמשחק. אנחנו צריכות אותך, אנחנו צריכות נשים, נערות וילדות בספורט. זה חשוב לחברה, וזו מטרה עליונה מבחינתי".
ספיר ברמן הפכה לתופעה ספורטיבית שתופסת כותרות ברחבי העולם. באמצע החודש שעבר היא שפטה בין צפון אירלנד למונטנגרו במסגרת אליפות אירופה לנערות, והפכה לטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם ששפטה משחק כדורגל בינלאומי.
הדרך לשם, היא מספרת, הייתה הכל חוץ ממובנת מאליה. "בגיל חמש נכנס לי ג'וק להיות שחקנית בליגת-העל", היא סיפרה השבוע בוועידת "האנשים של המדינה" של "ידיעות אחרונות". "הייתי ילדה שמחה, כיפית, שנהנית מהחיים ועושה שטויות. מוקפת בחברים, אוהבת להיות בחוץ. התאמנתי ארבע פעמים בשבוע, משחק בשבת, אימונים אישיים, תמיכה מההורים - ידעתי רק כדורגל. כשהחלטתי לפרוש ממשחק הרגשתי שעולמי חרב עליי, שלא טוב לי, והחלטתי להישאר בכדורגל כשופטת".
ואז, לפני ההתאמה המגדרית, החלום שלך לשפוט בליגת-העל פתאום בהישג יד.
"פתאום הבנתי שאני צריכה לוותר על החלום כי אני רוצה להזדהות כאישה ולצאת מהארון כאישה, והבנתי שהעולמות האלה לא הולכים יחד. החלטתי לצאת מהארון ולוותר על עולם הכדורגל, אבל להפתעתי קיבלתי הרבה תמיכה מההורים שלי ומהמשפחה השנייה שלי, איגוד השופטים. אמרתי, 'וואו, לקבל אישה טרנסית במקום כל כך גברי. שאפו ענק לאיגוד'".
ספיר ברמן בוועידת "האנשים של המדינה"
(צילום: סנטרל הפקות)
לאיגוד ולמדינה. שופט הכדורגל אברהם קליין שפט במונדיאל, זה גם החלום שלך?
"החלום שלי הוא לשפוט במונדיאל הנשים, לקחת חלק במשחקים הכי חשובים באירופה, ולשפוט בארץ משחקים חמים ולהתפתח כמה שיותר. נתנו לי ביטחון להיות מי שאני, אז למה בשנת 2025 חברי וחברות הקהילה הגאה והטרנסית לא יכולים ליהנות ממי שהם באמת? זו עבודה של כולנו כחברה, זה עלינו. כולנו שווים".
איך התמודדת עם הקשיים של הליך ההתאמה המגדרי במקביל לקריירת השיפוט?
"כשהתחלתי בתהליך לקחתי בחשבון שיהיו כל מיני קשיים מנטליים ופיזיים שאצטרך להתמודד איתם, ובאיגוד השופטים לא עשו לי הנחות. היה מבחן כושר שלא עברתי ונכשלתי, במשך שנה שלמה שפטתי בליגה השנייה, והיום אני מכירה תודה על זה שלא ויתרו לי. חקרתי, למדתי, התאמצתי להבין מה קורה לגוף שלי ואיך להוציא את המיטב ממי שאני. היום אני קוטפת את הפירות וזו זכות ענקית".
"טראמפ רוצה שנסיט מבט כחברה מהדברים האמיתיים שקורים, מבעלי הון ומפוליטיקות שמתרחשות מאחורי גבנו, כמו המדדים שצונחים, ומגבלות המכסות שהוא הטיל. הוא התחיל עם הקהילה הטרנסית, עוד רגע זה יופנה לאנשים שחורים, אחר כך כלפי נשים ובסוף זה יגיע אלינו, היהודים"
היה לך חשוב שאנשים יהיו חלק מהתהליך שלך. למה בעצם? כמה זה היה קשה?
"כשראיתי שאיגוד השופטים תומך ומקבל, היה לי ברור מהרגע הראשון שאת ההתאמה המגדרית אעשה על כר הדשא. לא אצא לחופשה של חודש או שנה, ולא אחכה לתהליך שרק אחריו אחזור. לקחתי בחשבון שהנראות שלי תהיה כזו שיכולים ללעוג לה, ולקחתי בחשבון שיהיו רגעים מאוד לא נעימים בחדר ההלבשה, על כר הדשא ובהתמודדויות מול הקהל, אבל מה שעמד לנגד עיניי היה החשיבות של הדבר הזה ולהראות קודם כל לעצמי, ולחברה ולחברה הלהט"בית, שלהיות אישה טרנסית זה לא 'מהפך'. זה לא 'הפכת לבת'. זה לא קורה בן לילה, זה לא שיקוי שלוקחים. זה תהליך. ובתהליך הזה הייתה לי הזכות להראות אותו על הדשא, ואני חושבת שעשיתי פה שירות גדול לקהילה הטרנסית ולעצמי".
מה אנשים לא מבינים בתהליך?
"אתה יודע, הרבה פעמים אמרו לי, 'הפכת לבת'. מה, קמתי בבוקר ואני בת? לא, לא, אני חמש שנים בתהליך וכנראה עד סוף החיים שלי".
וברמה הפיזית, כמה זה היה קשה לשלב קריירת ספורט עם התאמה מגדרית?
"אישה טרנסית שהיא לא ספורטאית לא צריכה להתמודד עם האלמנטים האלה, ומבחינתי היה לי סוג של דד-ליין מקצועי שעד שיגיע אני רוצה להראות יכולות. ואם זה לא ילך יחד, לא אעשה מעצמי צחוק. אז התאמצתי להבין מה קורה לי בגוף, התייעצתי עם פסיכולוגים, תזונאים, פיזיותרפיסטים ומאמני כושר מכל הארץ. עם מי לא התייעצתי, באמת. רצתי המון, עשיתי הרבה עבודה בחדר כושר, ועדיין נשארתי במקום".
מה אמרו לך?
"לאף אחד לא הייתה תשובה, אף אחד לא חקר את זה. אני מהיחידות בעולם שהיו במצב הזה. אז מתוך המקום הזה, שיקפתי הכל לאיגוד השופטים, והתגובה המדהימה שקיבלתי הייתה: 'אנחנו איתך. ברגע שאת תביני, תסבירי לנו מה קורה'. והנה, היום אנחנו מבינים היטב שזה תהליך".
היו רגעים שבהם חששת שלא תגיעי לטופ שבו את נמצאת היום?
"כן, בטח. אחרי מבחני כושר שנכשלתי בהם, היו רגעים שאמרתי, 'דחיל רבאק, מה קורה?' כאילו, מה זה הגוף הזה? אני מכירה אותו מהרגע שנולדתי, איך פתאום הוא בוגד בי ככה. היה במשחק אחד בליגת-העל רגע שבו לא רצתי לעבר הכדור כמו שאני יודעת, ואמרתי לעצמי בלב, 'ספיר, זה לא עסק ככה. את לא יכולה לעבוד על עצמך, ככה אי-אפשר להמשיך'".
נשמע מתסכל.
"היה לי קשה להיות כנה עם עצמי ככה, ולהביא את עצמי למודעות שיש בעצם מצב שזה לא הולך ביחד".
זוכרת את הרגע שבו הרגשת את הסוויץ' והבנת שאת בדרך למעלה?
"לפני שנה בדיוק. לא אשכח את היום הזה. אני יוצאת לאימון ומרגישה שהריאות שלי נפתחות. אני מרגישה שאני לוקחת אוויר ופתאום משהו משתחרר. זה יכול להיות מנטלי או קוגנטיבי, או סתם יום שבו אכלתי כמו שצריך והכל היה לי מושלם, אבל ברגע הזה אמרתי לעצמי 'וואו, אני יכולה לעשות אימון של גברים. אני יכולה לעמוד בקצב הזה'".
מה השתנה מהרגע הזה?
"פתאום הכל השתנה. התחלתי לרוץ כמו איילה, התאהבתי בגוף שלי מחדש. אני אוהבת את הגוף שלי, הורדתי שמונה קילוגרמים מתוך האהבה אליו, והפכתי אותם לשריר. התחברתי לעצמי. אני מרגישה מצוין על המגרש, ואתה יודע, כשדברים כאלה מתחברים, אני באמת מאמינה שזה מנטלי ואז פתאום אתה יכול לשייט. הרגשתי שאני פורחת".
6 צפייה בגלריה
ספיר ברמן ב-2021 עם קפטן בית"ר ירושלים דאז, עידן ורד. ''הראיתי לעולם ובעיקר לעצמי את מי שאני''
(צילום: עוז מועלם)
השופטת ספיר ברמן טובה יותר אחרי ההתאמה המגדרית?
"לפני ההתאמה המגדרית, כשהייתי על המגרש הרגשתי שיש גבולות, שאני לא יכולה להביא את עצמי לידי ביטוי. אפילו באיגוד השופטים טענו שאני 'לא מספיק ערסית על המגרש', שאני לא אסרטיבית מספיק, לא מראה את היכולות ואת האישיות הגברית שלי. כשיצאתי מהארון הראיתי לעולם ובעיקר לעצמי את מי שאני, אז הרבה דלתות נפתחות. היום באיגוד השופטים אומרים לי, 'מאיפה האסרטיביות הזו הגיעה?' אמרתי להם, זה תמיד היה, רק לא הראיתי את זה. פחדתי להראות אסרטיביות נשית, זה היה מחסום מבחינתי. וכשניפצתי את תקרת הזכוכית הזאת, קודם כל בשביל עצמי, אז השמיים הם הגבול".
מול אלה שמעצימים את הקהילה הטרנסית, כמו ברמן, ניצבים קולות שמרניים שמרשים לעצמם לבזות את חברי הקהילה הגאה. אחד מהם הוא נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ, שחתם לאחר כניסתו המחודשת לבית הלבן על צו נשיאותי שאוסר על ספורטאיות טרנסג'נדריות להשתתף בתחרויות ספורט נשים. מעשית, הצו קובע כי ספורטאיות טרנסג'נדריות לא יוכלו להשתתף באולימפיאדת לוס-אנג'לס 2028.
"הדיבור של טראמפ על הקהילה הטרנסית והרטוריקה שבה הוא כל כך משמיץ אותה באים ממקום של שיסוי בחברה ויצירת פחד", אומרת ברמן. "הוא לוקח את האוכלוסייה הכי מוחלשת בחברה, בקושי שמונה אחוז ממנה, ומשליך אותה כגורם לכל כך הרבה דברים לא טובים. למה הוא נתפס דווקא עליה?"
למה לדעתך?
"הוא מחפש את הספינים האלה. הוא רוצה שנסיט מבט כחברה מהדברים האמיתיים שקורים, מבעלי הון ומפוליטיקות שמתרחשות מאחורי גבנו, כמו המדדים שצונחים, ומגבלות המכסות שהוא הטיל. הוא התחיל עם הקהילה הטרנסית, עוד רגע זה יופנה לאנשים שחורים, אחר כך כלפי נשים ובסוף זה יגיע אלינו, היהודים. צר לי, אבל אנחנו חייבים לקחת את המושכות ולהיות מאוחדים נגד הדבר הזה, כי קל להסית נגד אוכלוסייה מוחלשת וקל להסיח את הדעת מהכוחות האמיתיים שמאיימים על כולנו, במקום לחשוב על הכן, על הביחד והחיובי, על היתרונות שיש בגיוון".
מתי נגיע לשלב שכדורגלנים לא יפחדו לצאת מהארון?
"וואו, איזו שאלה. אני חושבת שזה מתחיל מהבסיס, מהרגע ששחקן או שחקנית מתחילים לשחק כדורגל. שם, בחדרי ההלבשה, בשיח של המאמנים ובאופן שמקבלים את האחר על המגרש. בהפחתת ההתבטאויות הסקסיסטיות של המאמנים. מבחינתנו, עולם הספורט לא יכול להכיל אותנו. עצם זה שיש התבטאויות כמו 'יא הומו', 'יא קוקסינל', 'מה זה, אתה בוכה כמו ילדה', אלו אמירות שגורמות לנו מהרגע הראשון להגיד שספורט זה לא בשבילנו. את זה הייתי רוצה לשנות. להיכנס עכשיו למועדון כדורגל ולשאול, 'אוקיי, קדימה, מי פה הומו?' זה לא יעזור ולא יעשה שינוי אמיתי שמתחיל מלמטה, מהבסיס. והבסיס זה הרגע שבו אתה מצטרף לאגודת ספורט".
אגב שינוי, מנכ"ל איגוד השופטים עו"ד יריב טפר אמר לי שהוא חושב שהרוח הגבית הכי משמעותית שקיבלת הייתה התג הבינלאומי שלך כשופטת.
"קודם כל, יריב זה אבא. אתה יודע, כשסיפרתי לו בפעם הראשונה, הייתה שיחה של חצי שעה שאחריה הוא הסתכל עליי בעיניים דומעות ואמר, 'מה אני עושה עם זה, ספיר? את כמו הבן שלי'. אמרתי לו, יריב, הכל נשאר אותו דבר, רק שאני אישה".
ועם כל הכבוד אליו, ההורים שלך קיבלו את זה מדהים.
"כל יום אני הולכת עם אמא שלי על כתף ימין, אבא שלי על כתף שמאל, ואשתי והם איתי בלב. אתה מבין כמה ביטחון יש לי בעולם?"
מהצד השני, היו תגובות שאיכזבו אותך? מבקרים שירדו נמוך ועכשיו את מרגישה שסתמת להם פיות?
"האמת שלא, אני לא בן אדם כזה. במשך 26 שנה התעכבתי על מה שמעכב אותי. כל כך התעכבתי על הדברים הלא-טובים, שהיום אדם יכול להגיד לי דברים נוראיים ואחרי חצי שנה אשכח מה הוא אמר. בערוץ הספורט החטפתם לספיר של פעם, היו ימים שקרעתם אותי בביקורות, וזה אחלה, זה בסדר, זו תקשורת וככה זה צריך להתנהל. אבל אם הייתי מקשיבה לכם, לא הייתי היום במקום שבו אני נמצאת. הקשבתי להורים שלי, לאשתי ולוועדה המקצועית. להם אני מייחסת את ההתקדמות שלי".
והיום את מוכנה להגיד שאת השופטת הכי טובה בארץ?
"אני חושב שאני עושה עונה טובה, וזו באמת רק ההתחלה. גיל 30 אצל שופט זה כמו גיל 17-16 לכדורגלן. לא היית לוקח עכשיו את אוסקר גלוך ומסכם לו את הקריירה, אז מבחינתי זו רק ההתחלה ואני מקווה לשיבוצים הבאים, לקבל משחקים בחו"ל ובארץ, אולי אשפוט בארץ משחק אליפות. לא יודעת, הלוואי".
בר אווסקר יצחק, בת הזוג של ברמן ("עוד מעט ארבע שנים"), כבר חיה את שגרת היום שלה לא רק כשהיא מעירה אותה בבוקר, אלא גם כשהן מתיישבות בערב מול הטלוויזיה. במקום סדרת דרמה או קומדיה לסיום היום, ברמן מעדיפה לצפות בדברים אחרים. "יש סדרה מצוינת בימי שלישי ורביעי, קוראים לה ליגת האלופות", אומרת ברמן. "ובימי שישי יש בכלל סדרה מדהימה, הליגה הלאומית בכדורגל".
בר: "אבא של ספיר מביא חומוס של הביוקר ואנחנו יושבות ורואות".
לפי התמיכה של בר, לגמרי זכית.
ספיר: "חד-משמעית. בר היא החיים שלי. ברגע שהכרתי אותה, היא אמרה לי 'ברצלונה, ריאל מדריד'. זה הדבר היחיד שהיא ידעה על כדורגל. היום היא יודעת את כל 17 החוקים, כל המאמנים והשחקנים. תשאל אותה מי משחק איפה. היא מתעניינת, זה חשוב לה".
בר: "תשאל, כל שאלה על החוקה, אני עונה לך".
קחי שאלה אחרת: מי מבשלת יותר טוב? רק האמת.
בר: "מבשלות ביחד, אבל האמת שספיר יותר בשלנית".
והעדפה מוזיקלית בבית?
ספיר: "אני שומעת מוזיקה מזרחית ישנה. חיים משה, זוהר ארגוב, יואב יצחק, לידור יוספי. אתה יודע, מוזיקה של פעם".
בואי נעזוב את פעם ונדבר על העתיד. היום את מסוגלת לשפוט במשחק ליגת האלופות לנשים?
ספיר: "אני עוד לא שם. ברצלונה, ריאל מדריד, ארסנל, צ'לסי, מנצ'סטר סיטי... תקשיב, זה קצבים אחרים. הנשים שם משחקות בקצב מטורף. וכן, זה החלום. לשפוט במשחקים האלה".
יש לך שופטת מודל לחיקוי?
"סטפני פראפר הצרפתייה. יצא לי לפגוש אותה בכנס באתונה והיא הייתה כל כך נחמדה, סיפרתי לה את סיפור חיי והיא התרשמה מאוד. היא מצליחה לעבור את מבחני הכושר של הגברים בפיפ"א, שזו יחידת עילית. המבחנים שם זה באמת קומנדו".
מקצועית, מאז שנכנסה טכנולוגיית ה-VAR לכדורגל, יש תחושה שהרבה פעמים השופטים הפכו לטכנאי VAR, חוששים לקבל החלטות בלעדיו, תלויים בו, והעצמאות שלהם פחתה. איך את רואה את זה?
"קודם כל אני בעד, הטכנולוגיה צריכה להיכנס לכדורגל וזה מסייע וגורם למשחקים להסתיים ללא טעויות על המגרש. אחוז המשחקים ללא טעויות הוא גבוה. זה חשוב. מצד שני, שופטים לא יכולים לחשוב שה-VAR יציל אותם. צריך לקבל החלטה, אל תחכו ל-VAR ואל תחכו שמישהו יציל אתכם. אתם השופטים, אתם מקבלים את ההחלטה ואתם תצטרכו להתמודד איתה אם היא נכונה או לא. אני חושבת שבישראל השופטים מקבלים את ההחלטות, ואם רואים שהם טעו ב-VAR, הם מתקנים".
מה האוהד הממוצע לא מבין על הקשיים של השופטים?
ספיר: "צריך לתווך יותר בין המשולש הזה: הכדורגל, האוהדים והשופטים, שיבינו כמה אנחנו עובדים קשה וכמה אנחנו לוקחים את ההחלטות הלא-טובות שלנו הביתה. אשתי נגמרת מזה. אם טעיתי במשחק ביום שבת, היא יודעת שכל השבוע זה יישב עליי".
בר: "אז היא יושבת ורואה את המשחק שוב".
ספיר: "האגו לא נפגע, אבל אני רוצה לקבל את ההחלטה הנכונה בעצמי, בלי התערבות. אז תחשוב שלפני כמה שנים הטעויות היו נשארות על המגרש כי לא היה VAR. וואו, לא יודעת איך הייתי יכולה להכיל את זה".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
