טיול השחרור הגדול של אמיתי ארגמן בדרום אמריקה הסתיים ב-6 באוקטובר 2023. באותו היום הוא חזר לבית משפחתו באור-יהודה, אחרי מסע של שבעה חודשים. פחות מיממה אחר כך, כשהוא עדיין לא התאושש מהג'ט לג, פרצה המלחמה. שבעה חודשים קודם לכן הוא השתחרר מהצבא אחרי שירות קבע כלוחם במגלן, שבועיים אחר כך יצא אל הטיול הגדול. כשהמלחמה פרצה הוא בכלל לא היה משובץ ביחידת מילואים.
אבל ב-7 באוקטובר, כשהבין שמשהו קורה בדרום, הוא קפץ יחד עם הצוות שלו מהסדיר לבסיס של לוחמי המילואים של היחידה. אמיתי הוכשר במהלך השירות הסדיר כ"לוחם מפעיל רחפן", או "רחפניסט" בלשון הלוחמים. זאת הסיבה שכבר בתחילת המלחמה הוא נפרד מחבריו לסדיר ושובץ ביחידה אחרת, שיבוץ שמאוחר יותר יתברר שעיצב את גורלו לכל החיים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
ימים ספורים לפני התמרון הקרקעי ברצועת עזה, אמיתי שובץ כרחפניסט הצמוד של רס"ן (במיל') משה לייטר ז"ל, מפקד פלוגת הסיור של גדוד 697. "מצאתי את עצמי נכנס ללחימה עם אנשים שאני כמעט לא מכיר", הוא משחזר. "הייתי אז בן 22 וכל שאר החפ"ק היו מילואימניקים מבוגרים, חלק מהם מעל גיל 40. זה היה מאוד מוזר".
מה היה מוזר?
"הוצמדתי אליהם רק שלושה ימים לפני הכניסה לעזה. זאת הייתה הכניסה הראשונה של הצבא לתוך הרצועה, לא באמת ידענו מה מחכה לנו שם. היה הרבה לחץ, ובגלל זה אנשים היו מאוד ענייניים".
השבועיים וחצי הראשונים לתמרון היו לא פשוטים. "להילחם זה קשה באופן כללי, וכשזה עם אנשים שאתה לא מכיר זה עוד פחות קל. הזכרתי לעצמי כל הזמן שחשוב להגן על המדינה. אחותי גרה בשדרות עם בעלה ושלושה אחיינים שלי, במשך שנים ירו עליהם מבית-חאנון – ואנחנו קיבלנו משימה להיכנס לשם. זה חלק ממה שחיזק אותי".
ב-10 בנובמבר 2023, בזמן שביצעו סריקות במבנים בבית-חאנון, הופעל מטען נפץ רב-עוצמה על חוליית הפיקוד הקדמית של הפלוגה. ארבעה לוחמים נהרגו במקום – המ"פ משה לייטר, רס"ם (במיל') יוסי הרשקוביץ, רס"ר (במיל') מתן מאיר ורס"ר (במיל') סרגיי שמרקין זכרם לברכה. חמישה לוחמים נפצעו באורח קשה ורגליהם נקטעו מפגיעת המטען.
חודש וארבעה ימים בדיוק אחרי שחזר מהטיול הגדול בדרום אמריקה, שתי רגליו של אמיתי ארגמן נקטעו. "באר"ן (אירוע רב-נפגעים – ע"א) הצליחו להבין שאני הפצוע הכי קשה, אז פינו אותי ראשון. בהתחלה למעבר ארז, ומשם במסוק לאיכילוב", הוא מספר.
במשך 12 יום היה אמיתי מורדם ומונשם. חוץ מקטיעת שתי הרגליים, הוא נפגע גם בעיניים, נשברה לו חוליה בעמוד השדרה, וחלק מכף ידו הימנית נקטע.
מהנקודה הזו, החל מסע השיקום.
במשך שלושה חודשים אושפז אמיתי בבית החולים, חודשיים מהם בטיפול נמרץ. "בכל הזמן הזה אני עדיין לא יכול אפילו לשבת, אני כל הזמן בשכיבה. אפילו להתהפך מהגב לבטן אני לא יכול לבד, וצריך את עזרת הרופאים שיהפכו אותי", הוא משחזר. "אחרי שלושה חודשים עברתי לשיקום בתל השומר, שם הייתי עוד שמונה חודשים".
כמעט שנה אתה גר בבתי חולים?
"עקרונית, כן. למרות שבזמן השיקום יוצאים הביתה בסופ"שים".
בסוף אותם 11 חודשים בשיקום, אמיתי החליט לטוס לארה"ב, כדי לנסות להיעזר במי שנחשב לאחד המומחים בעולם להתאמת פרוטזות. "זה בן אדם שראה את כל הקטועים של הצבא האמריקאי בשנים האחרונות. עברו אצלו איזה 2,500 קטועים רק מהמלחמה באפגניסטן. הוא אמר לי שלא ראה מישהו שקטוע בשתי הרגליים מעל הברך, עם גדמים קצרים כמו שלי, שמצליח ללכת סדור".
מה בעצם המשמעות של אורך הגדם?
"הדבר הכי חשוב בקטיעה זה מה אורך הגדם שנשאר. זה 'חוק המנוף' הבסיסי שלומדים בפיזיקה בבית ספר יסודי – כל סנטימטר של אורך המנוף משפיע על היכולת שלו לשאת משקל בהמשך.
"יש כאלה, גם מהמלחמה הזאת, שנקטעו להם שתי הרגליים מעל הברך, אבל בגלל שהיו גדמים ארוכים היה קל יותר לעבוד איתם. אצלי גדם אחד הוא באורך 19 סנטימטר והשני 14 סנטימטר. מי שמבין בהליכה ומנוף ואיך זה עובד, מבין שאלה הבדלים עצומים".
במשך חודשיים וחצי אמיתי עבד צמוד עם המומחה בבית החולים של הצבא האמריקאי. "אתה מגיע אליו כל יום. בהתחלה הוא עושה מדידות והתאמה, אחר כך הוא בונה פרוטזות, ואז יש את החלק המרכזי של ללמוד איך ללכת מחדש עם ברכיים חשמליות".
הברכיים שלך חשמליות?
"כן. יש הרבה פרוטזות עם ברכיים חשמליות שפועלות על סוללה. לי יש ברכיים מסוג מיוחד, אלו ברכיים עם מנוע שאני נעזר בו כדי להזיז אותן. אני דוחף את המנוע עם הגדם, וצריך הרבה מאוד למידה וסבלנות כדי להצליח להפעיל את זה.
"אני אומר על עצמי שתמיד הייתי מניאק עם עצמי כל השיקום, אבל בסוף ככה השגתי תוצאות", הוא אומר בחיוך.
למה היית מניאק עם עצמך?
הוא צוחק. "כי כל הדיבורים על גיבורים וזה, בסוף אלה דברים שיש רק בסרטים. החיים לא באמת נראים ככה, ואני מניח שכל אחד יודע את זה בסוף. כדי להצליח בשיקום צריך להבין שזה תהליך מאוד, מאוד איטי, שהרבה פעמים אתה לא רואה בו שום תוצאות במשך הרבה זמן. זה עניין של מחויבות, ואני התעקשתי להמשיך ולא לעזוב עד שאגיע לרמה שאפשר להמשיך את זה מהבית. המטרה שלי היא לא חלילה להרים לעצמי, אלא להראות שאפשר, שיש חיים אחרי הפציעה, ושלא צריך כל הזמן לחשוב שנגמרו החיים. זה ממש לא ככה.
"כל הדיבורים על גיבורים וזה, בסוף אלה דברים שיש רק בסרטים. החיים לא באמת נראים ככה. כדי להצליח בשיקום צריך להבין שזה תהליך מאוד איטי, זה עניין של מחויבות"
"מאז שנפצעתי אמרתי לעצמי 'אני עושה כל מה שאני יכול, בלי לעצור, בבת אחת, עד שאני הולך הכי טוב שאני יכול'. יש הרבה רגעים באמצע שבא לך לוותר, זה מאוד מפתה. אתה יכול לומר 'זה גדול עליי, אני מוותר על הליכה, נשבר לי מבית החולים, אני הולך הביתה'".
ואז מה החלופה, כיסא גלגלים?
"כן, הכיסא תמיד שם. אני גם אגיד לך תכלס, הרבה פעמים הכיסא הרבה יותר נוח מהפרוטזות, זאת האמת. אבל אתה רוצה ללכת, כי בני אדם הם יצורים שהולכים, ואתה הלכת פעם ואתה לא רוצה לראות את כל העולם מגובה נמוך. ואם אתה הולך, זאת כבר קפיצת מדרגה משמעותית מכיסא. יש אנשים שאין להם שום יכולת טכנית ושום סיכוי פיזיולוגי ללכת, אבל מי שיש לו זה מאבק מאוד גדול להגיע למקסימום פוטנציאל ההליכה שלך".
עכשיו כבר קל לך ללכת עם הפרוטזות?
"לא, מאוד קשה ללכת עם זה. אבל בכל פעם שאני יוצא מהבית אני משתדל להיות עם הפרוטזות".
מאז שחזר ארצה הוא משקיע את רוב האנרגיה באימוני טניס, ספורט שמעולם לא עסק בו עד שנפצע. "תמיד מאוד אהבתי ספורט, אחרי הפציעה הרגשתי שהגוף שלי לא שווה כלום וחשבתי איזה ספורט אני יכול לעשות. ניסיתי כל מיני ענפים, והכי אהבתי טניס. התחברתי למאמן שלי, אדם יקר, נמרוד ביכלר, שאימן גם את נועם גרשוני (טייס שנפצע במלחמת לבנון השנייה וזכה במדליית זהב במשחקים הפראלימפיים ב-2012 – ע"א)".
הטניס ממלא את רוב הזמן של אמיתי, עשרה אימונים בשבוע, כל אחד שעתיים. "העבודה העיקרית שלי זה הטניס. במאי אני טס לתחרות הראשונה שלי בחו"ל. בשאר הזמן אני מוזמן איכשהו להרבה אירועים. היום, לדוגמה, הייתי באירוע בחולון, דיברתי מול ראש העירייה; ואז היו לי צילומים לקראת המכביה, ואחר כך אימון כושר. ימים עמוסים. אה, אני גם הולך לפסיכולוג פעם בשבוע".
לצד המטרה להביא הישגים בטניס, לאמיתי יש מטרה חשובה לא פחות – להחזיר את האופטימיות והשמחה למדינה. "אחרי שנפצעתי הבנתי שאני כבר לא יכול לעזור בשדה הקרב. אבל עם כל המצב עכשיו, אפשר לתרום בעוד הרבה צורות, חוץ משדה הקרב, למרות שזאת בסוף התרומה העיקרית. המטרה שלי זה לעורר שמחה באנשים, להראות שגם אחרי שנפצענו יש חיים, והיום יש לי חיים. אני רוצה גם להראות לפצועים את הדרך שעשיתי ומה שעבד לי. אלה לא בהכרח תמיד מוטיבציה ורצון, אתה צריך להיות מאוד-מאוד מחויב לתהליך. אבל השיקום היום זה כבר חלק מאוד קטן מהחיים שלי.
"מבחינתי, הדבר הכי חשוב בשיקום זה לא אם אתה מצליח או לא מצליח ללכת. שיקום זה לראות את עצמך שוב כבן אדם שהוא מעבר לחייל פצוע, לראות מעבר לטרגדיה שקרתה לך. זה חשוב במיוחד בפציעה כל כך מוחשית כמו שקרתה לי. אבל אני הרבה מעבר לחייל פצוע, ואני רוצה בראש שלי לעבור הלאה".
אילו תגובות אתה מקבל?
"אנשים כל הזמן רוצים רק לשמוע על הפציעה, אבל הרוב המוחלט של הפצועים לא רוצים להיות ראש הממשלה ולא להיות ידוענים. אנחנו רק רוצים לחזור לחיים שלנו, לזכור שהיינו הרבה לפני זה ושנהיה הרבה אחרי זה".
בינתיים הוא מקבל לא מעט תגובות מאנשים ברחוב. "הרבה פונים אליי, אומרים 'תודה רבה', 'כל הכבוד', 'אוהבים אותך, גיבור'. בהתחלה זה מאוד הביך אותי. עדיין יש בזה משהו מביך, אבל גם משהו נעים".
משהו נעים?
"כן, אבל זה באמת יותר מביך. מצד שני, אחד הדברים שהיה לי הכי כיף זה שפעם אחת הייתי עם שתי פרוטזות ושמתי מכנס ארוך. הלכתי לאט, ומישהו שעמד מאחוריי ממש כעס עליי שאני מעכב אותו. וואו, איך שמחתי, בוא'נה, מטורף!"
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
