בדיוק ביום ההולדת שלה, ב-19 ביוני, תעלה רז הרשקו על המזרן באליפות העולם בג'ודו בבודפשט, ותנסה להביא את הזהב הבא שלה. הרשקו, שכבר עונדת על חגורת החליפה שלה עשרות מדליות ותארים, בהם אלופת אירופה, סגנית האלופה האולימפית, ומחזיקת מדליית ארד באליפות העולם, היא הספורטאית המעוטרת ביותר בישראל היום. מסקרן מאוד לשמוע ממנה איך מחזיקים כזה משקל משמעותי על הנפש, וממשיכים לעמוד בציפיות גם של עצמך וגם של הסביבה. הרשקו מסבירה ברוגע את מה שכל ספורטאי הישגי יודע: שהפן הנפשי חשוב לא פחות מהפן הגופני.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"להיות בספורט הישגי אולימפי זה לקום בכל בוקר בציפייה מעצמך להיות יותר טוב מהיום שלפני, לזכות בעוד מדליה, לייצג את המדינה בעוד יותר כבוד, אבל אפשר להשיג את זה רק אם לצד התשוקה למה שאני עושה והעבודה הטכנית והגופנית של כוח וזריזות ומהירות, אני זוכרת גם לדבר עם עצמי ולעשות דמיון מודרך לפני הקרב ולהיכנס לאיזון שרק יעזור לי להשתפר. יש ימים של חוסר חשק, כשאני רוצה לישון עוד שעה במקום לצאת לאימון, אבל גם בהם אני זוכרת שלקום בשש וחצי בבוקר שישה ימים בשבוע, זה קשה, אבל זכות מטורפת לעסוק בתחום שאני הכי אוהבת, ואז, כשיש לי את הסיבה, זה עוזר לי לתת מעצמי ולהיות הכי טובה שאני יכולה".
הסיבה, מבחינת הרשקו, היא לא רק אישית, היא גם לאומית. חשוב לה להדגיש שהיא מייצגת גם מדינה, ולא רק את עצמה. בטח בתקופת המלחמה, שבה היא מרגישה שינוי ביחס לישראל.
"אנשים שלפני המלחמה היו בסדר וחייכו ואמרו שלום, עכשיו אפילו לא מסתכלים לנו בעיניים, לא מוכנים לשבת לידנו באוטובוס. יש לגיטימציה להגיד שלא אוהבים אותנו. ומצד שני, אני מקבלת המון הודעות חיזוק, למשל מחברים מברזיל, הונגריה, צרפת, ואני מנסה לזכור גם את זה ולייצג אותנו עם הכי הרבה כבוד שיש, כדי שגם מי שפחות איתנו עכשיו, יראו שהם טועים לגבינו. מה שחשוב, זה שאנחנו ניאחז באחדות, בסוף הביחד זה מה שמחזק אותנו ועוזר לנו להיות עם ראש מעל המים".
את אחד השיעורים העמוקים בערבות הדדית קיבלה ממירב גונן, אמא של רומי שנחטפה וחזרה מהשבי, וגם מאגם גולדשטיין־אלמוג שחזרה מהמנהרות, והרשקו האזינה להרצאה שלה.
"במהלך גיבושון למשחקים האולימפיים בפריז אגם הגיעה לדבר איתנו, וכל כך התרגשתי. גם אם היא הייתה עומדת על הבמה חצי שעה ולא אומרת מילה, הייתי מתרגשת. קיבלתי ממנה כל כך הרבה כוחות. הדברים שלה ממש חקוקים לי בראש. מירב גונן, אמא של רומי, שעמדה איתנו חמש דקות לפני שעלינו למטוס למשחקים האולימפיים בפריז ואמרה לנו, 'כשאתם יוצאים לייצג אותנו עכשיו ונלחמים בכל זירה שהיא, שימו לכם בראש שאתם מדברים בשם האנשים שלא יכולים לדבר כרגע'. וזה פשוט חרות לי בראש. מאז 7 באוקטובר כל קרב הוא מבחינתי הזדמנות לתת את האקסטרה בשביל המדינה ובשביל כל מי שנלחמים כדי שאני אוכל לנסוע ולייצג את ישראל בכל זירה בחו"ל".
אז בדיוק בשביל זה היא חזרה לא מזמן ממחנה אימונים בספרד לקראת הטורניר הקרוב בהונגריה, ובדיוק בשביל זה היא מנהלת שישה ימים בשבוע סדר יום קשוח של אימונים פיזיים ומנטליים, לצד לימודים שהתחילה.
איך נראה יום שגרתי שלך בתקופת אימונים אינטנסיבית?
"קמה בשש וחצי, מכניסה משהו קטן לפה, שותה קפה ויוצאת לווינגייט לאימון שמתחיל בתשע. אני שם ברבע לשמונה כדי לעשות חימום וחיזוק וחבישה ולהגיע לאימון הכי מוכנה. האימון הוא בערך שעתיים, לפעמים פחות, עושים מתיחות, פגישות עם תזונאי, פסיכולוג ואנשי מקצוע וצוות נוספים. לפעמים אני ממשיכה ללימודים במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט לתואר ראשון בחינוך גופני והוראה, ואז אוכלת צהריים ונחה קצת כדי לתת לגוף להתאושש ולבנות את עצמו".
את השנ"צ היא עושה בבית, בנתניה, עיר ילדותה, שם היא מתגוררת, עדיין בבית ההורים שלה. "אצלי הכל קל"ב", היא מעדכנת. "אחרי המנוחה אני חוזרת שוב לווינגייט לאימון מתיחות, ואז יש לי כמה שעות שבהן אני יכולה לעשות מה שאני רוצה", שומעים את החיוך שבקולה, "ארוחת ערב כמו שצריך, חברים, ספר, מטיילים בים, ואז הולכים לישון ואז הכל חוזר על עצמו, ככה שישה ימים", היא מתארת סדר יום שעשוי להיראות סיזיפי, אבל לא בעיניה.
את שואלת את עצמך לפעמים "טוב, מתי כל הרוטינה הזאת תיגמר ואתחיל לחיות"?
"לא שואלת כי אני בתוך זה ואני אוהבת את זה. אחרי מדליית הכסף בפריז שאלו אותי אם יש לי דילמה לגבי ההמשך, ולא הייתה לי. אני יודעת שיש לי עוד מה לתת ותשוקה ורצון לעשות דברים שעוד לא עשיתי. יש יריבות שעוד לא ניצחתי, יש תחרויות שעוד לא לקחתי. אבל אני לא חושבת רחוק מדי, אלא בצעדים קטנים, עד התחרות הקרובה, אחרת נאבד את עצמנו בדרך".
5 צפייה בגלריה
הרשקו מנצחת בחצי הגמר האולימפי. ''שאלו אותי אם יש לי דילמה לגבי ההמשך, לא הייתה לי''
(צילום: Luke Hales, GettyImages)
אז כפי שאפשר להבין, היא לא רק פטריוטית ופייטרית וממושמעת ומתנסחת נפלא, היא גם מאוד נאמנה לעצמה ולחלומות שלה, וגם יודעת להציב גבולות בפני מראיינת שמנסה לדחוק אותה לחבלים.
רגע, את גרה עם ההורים? לא עם בת הזוג שלך, גאיה בר אור, שגם היא ג'ודוקא.
"על הזוגיות שלי אני לא מדברת יותר מדי", היא מיד עושה לי איפון. "אנחנו פעם אצלי ופעם אצלה".
איך מנהלים זוגיות של שתי ספורטאיות מאוד שאפתניות?
"מה שחשוב בזוגיות, בלי קשר אם זו זוגיות עם אישה או גבר, זו תקשורת. ברגע שיש תקשורת, הבנה והכלה - הכל הרבה יותר קל. גם כשקשה, זה קשה שהוא קצת יותר קל".
וזה יותר קל כי שתיכן מאותו תחום?
"אני לא יודעת. בסופו של דבר ספורט הישגי זה תחום תובעני, אז זה כן מקל שאנחנו מבינות זו את זו. כשצריך ספייס אנחנו יודעות לתת אותו, ולכל אחת יש את העולם שלה והדרך להגשים את עצמה, ואנחנו גם מנסות למצוא את הדרכים הנכונות לנו".
היא בת 27, ואומרת שמעולם לא יצאה מהארון כי מעולם לא הסתתרה בתוכו, נולדה להוריה בפרק ב' והיא בתם המשותפת היחידה, יש לה עוד אחים משני הצדדים, והמשפחה שלה היא כתף תומכת מאוד בקריירה שלה. מי שזוכר את קריאות השמחה של אמא לילך אחרי הזכייה באולימפיאדת פריז שבה צפו ביחד כל בני המשפחה, מבין את הכוח הזה.
"מגיל צעיר נתנו לי כוח ומרחב להיות מי שאני כדי להגשים את החלומות שלי איך שאני רוצה. גם עכשיו, הבית הוא המקום הבטוח הזה לבוא אליו אחרי שלא הולך באימון או בתחרות, ואם אני צריכה משהו - הם שם בשבילי".
והם היו שם בשבילה גם כילדה, כשהייתה טום בוי, כשלא מצאה את מקומה בבית הספר, לא מצאה את החברים הנכונים עד שמצאה את הג'ודו, שהציל אותה.
"אין אחד במשפחה שלנו שלא היה בחוג הג'ודו בנתניה של דוד שלי, שני הרשקו, שהיום הוא גם המאמן האישי שלי וגם מאמן הנבחרת הלאומית. אותי רשמו לחוג הזה בגיל ארבע, ואני לא אהבתי את החוג, הלכתי לשם כי אמא שלחה אותי, עזבתי והלכתי לחוגים אחרים ולצופים ואז שוב חזרתי, ופתאום, בכיתה ו' בערך, התחלתי להתאהב בג'ודו. הוא פשוט נתן לי פינה, מקום מפלט ועוגן בשנים שבהן הייתי טום בוי עם שביל באמצע ומשקפיים ושיחקתי כדורגל עם הבנים וקראו לי בשמות גנאי, ופתאום מצאתי תחום שבו אני יכולה להיות אני, במאה אחוז, בלי שיגידו לי תשתני, תעשי דברים שהם לא את. בג'ודו פתאום קיבלו אותי כמו שאני, אמרו לי: מה שאת זה הכי טוב".
וזה בהחלט משהו שהיא זוכרת בכל פעם שהיא מדברת עם צעירות וצעירים על דימוי גוף וביטחון עצמי והזכות והחובה להיות את עצמך. בימים אלה היא אף משתפת פעולה עם "המרכז לדימוי גוף חיובי" בישראל שייסדה הדוגמנית הבינלאומית מעין קרת, ובמסגרתו תיקח חלק בפעילויות בבתי ספר וארגונים שתכליתם ללמד כיצד לשפר את דימוי הגוף ולנווט בצורה מאוזנת ובטוחה אל מול לחצים חברתיים וסביבתיים.
"המסר שאני מעבירה בסדנאות והרצאות, או לילדים שפונים באינסטגרם ושואלים שאלות, זהה למה שהעבירו לי בילדותי, וגם אם זה קשה להבנה זה מחלחל: תהיו מי שאתם. גם אם אומרים לכם להשתנות, לכו בעקבות הלב שלכם ותיעזרו באנשים שאוהבים אתכם כדי להמשיך ולהיות מי שאתם".
הרבה פעמים, היא מודה, היא מדברת אל עצמה כדי להגביר את החוסן המנטלי, לפני תחרויות עושה גם דמיון מודרך ורואה בעיני רוחה צעד אחר צעד מה הולך לקרות בקרב, "וכשאני יודעת בדמיון מה יהיה, קשה יותר להפתיע אותי", היא מסבירה. גם אמא שלה, לילך, סיפרה שבשבוע שקדם לזכייה של רז, שהיא דמיינה צעד אחרי צעד איך החלום מתממש.
מה עובר בראש ברגעים שלפני קרב חשוב?
"לפני קרב אני אומרת לעצמי, 'רז, את כבר פה, את עושה את מה שאת אוהבת. מה נשאר לך? להילחם? לכי תילחמי'. בכל פעם שאני בסטרס, אני אומרת לעצמי, 'לכי תילחמי, תשימי את הלב, בכל שנייה של הקרב תילחמי, אל תפסיקי גם אם הוא יימשך שעות'. בינתיים זה עובד לי", אפשר לשמוע את החיוך בקולה.
מה היה הקרב הכי קשה בקריירה שלך, ולמה?
"וואו. בחיים לא שאלו אותי שאלה כזאת. זו שאלה טובה. אין קרב אחד כזה, כל קרב הכי קשה בפני עצמו, כל יריבה היא קשה. היו לי המון קרבות קשים, בין אם זה הגמר האולימפי, או כל הגמרים באליפות אירופה. המון".
אז מה עוזר לך להתמיד? לנצח את עצמך ואת המתחרות?
"פשוט כיף לי. אני נהנית", היא אומרת בפשטות של ילד שמוצא אוצרות בחול. ג'ודו הוא ספורט כל כך אינדיבידואלי, ומהרגע שאני עולה על המזרן הכל תלוי בי, אבל בלי הנבחרת והצוות שלי והמאמנים שלי, לא הייתי יכולה להיות מי שאני, וזה מטורף שיש לי גם את זה וגם את זה".
אנחנו כמובן רואים רק את ההצלחות, הנפת הידיים על הפודיום, שירת התקווה, ההתעטפות בדגל, המשפחה המאושרת, אבל בספורט הישגי כמו ג'ודו יש כמובן הרבה מאוד פציעות, אכזבות, שיברונות לב וכאבים. עם כל אלה הרשקו, וכל מי שבוחרים בדרך החיים המאתגרת הזו, מתמודדת כחלק מהיומיום. "בג'ודו לפחות 85 אחוז מהקריירה זה כישלונות, אז עם הזמן לומדים איך להתנהג בהפסד או בכישלון. כשהייתי יותר צעירה זה היה לשבור את הכלים ולהגיד 'למי יש כוח, אני רוצה לפרוש, אני גרועה'. אבל ככל שמתנסים בתחרויות ובאימונים, ונכשלים וקמים, מבינים שכל כישלון רק גורם לי להפוך להיות טובה יותר. אנשים מאוד מתביישים, אבל חשוב להקיף את עצמנו באנשי מקצוע. יש לי פסיכולוג ספורט ומאמנים וחברות לנבחרת, וכולם עוזרים לי להרים את הראש ולהגיד 'רז, אוקיי, הפסדת, לא הצלחת, עכשיו בואי נעשה הכל כדי שהטעות לא תמשיך'. המאמן שלי משווה את זה לעם היהודי, לכך שלא משנה כמה פעמים ניפול, תמיד נקום, לא משנה כמה ירצו שלא נתקיים, אנחנו נשארים איתנים ונלחמים מול כולם. אנחנו פה כדי להישאר. וגם בג'ודו, לא משנה כמה נופלים, כדי להצליח צריך לקום בכל פעם מחדש".
מי שזיהתה אצל הרשקו את הלוקאל־פטריוטיות הנחושה הזו היא חברת שיכון ובינוי נדל"ן שתומכת בספורטאית המצטיינת מזה תקופה, וכעת גייסה אותה לצד הזמר קובי אוז לקידום פרויקט המגורים OLAM - נווה איילון באור־יהודה. הרשקו מספרת שנהנתה לצלם את הקמפיין גם בגלל הנוכחות של אוז על הסט: "הייתה בינינו כימיה טובה, הוא חמוד וקורע מצחוק".
5 צפייה בגלריה
הרשקו עם אבישי קימלדורף, מנכ"ל שיכון ובינוי נדל"ן וסמנכ"ל השיווק, דן מויאל | צילום: מיכה לובטון
כשהיא לא מתאמנת או מורידה יריבות באיפונים, היא אוהבת לבשל, ומפנקת את בני הבית והחברים באוכל שלה. לפעמים ממתכונים שהיא מוצאת באינסטגרם, לפעמים היא מנסה לשחזר מנות שאכלה במסעדה. "הבישול מרגיע אותי ברמות. ומה שעוד מרגיע אותי זה להיות עם חברים, ללכת לים ולקרוא ספרים".
אנחנו לקראת שבוע הספר, תני לנו המלצות.
"אני אוהבת ספרים רומנטיים ודרמטיים, אבל יותר מהכל - הארי פוטר. נראה לי שקראתי את הסדרה שבע פעמים".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.06.25
