"מי שחווה קהילה לא רוצה לחזור לאחור"
מי? קהילת בית החינוך האנתרופוסופי-יער "בית המעיין".
טריטוריה: קיבוץ חוקוק.
כמה? הקהילה הוקמה לפני כ-20 שנה על ידי 30 משפחות שעברו לקיבוץ, וכיום מונה 120 משפחות מכל יישובי המועצה האזורית עמק הירדן והסביבה. בית הספר והגן מונים כ-180 ילדים.
לפני 20 שנה הרגיש צבי ניר, המכונה ויקה, שאין באזור מערכת חינוך שעונה על ציפיותיו באשר לחינוכם של שני בניו הקטנים, היום בני 21 ו-19. "התאחדנו, כ-30 משפחות", הוא מספר, "חלקנו גרנו בגליל, וחיפשנו מקום להגשים את החלום. רצינו לגור במקום בסגנון הקיבוץ של פעם, שמדגיש היבטים של אקולוגיה וחינוך. היה לנו ברור שברגע שתהיה מערכת חינוך טובה, היא תביא אנשים טובים".
"בית המעיין" הוא מוסד לחינוך אנתרופוסופי-יער, כלומר גישת חינוך הוליסטית, המשלבת לימוד בכיתה ושהות בטבע, ומלווה את התהליכים שהילדים עוברים דרך "עבודה עם הידיים, הראש והלב".
בתמונה: שורה עליונה - צבי (ויקה) ניר, רעות תמיר, דניאלה גולדברט, דנה טמיר, ענבל אלוש קדל, ענבר רוטשילד ויאיר ברט. שורה שנייה - זיו תמיר, מיכאלה לב ארי, נהר שלום ברט. שורה שלישית - נינה גולברט, שגית סגל, סילביה אייזנר, עופי וסוף כהן גל, יערה ברקוביץ', בשמת וינר. שורה רביעית - אורי פלא לנג, ג'ון אלוש דקל, אוריין אייזנר, מילה ויזר גולברט. לא בתמונה: אליס מילר, חברה בקהילת ההורים.
הבחירה בחוקוק נבעה מהרבה מאוד מניעים, אבל התאימה גם למוטיבציות של היישוב. "היינו בדיוק חוליית הגיל החסרה שם. הצאצאים של ותיקי היישוב היו יותר צעירים מאיתנו, והמבוגרים התבגרו. אנחנו, לעומת זאת, חיפשנו מקום עם מבוגרים, שהילדים יכירו ויחוו את כל הגילים".
בתוך זמן קצר הבינו בחוקוק שהסטארט-אפ הצליח מעבר למשוער, והפסיקו לקבל חברים חדשים, שרצו להצטרף לגרעין המייסד של קהילת "בית המעיין". בית הספר, לעומת זאת, זכה לתמיכה ולשיתוף של המועצה האזורית עמק הירדן, והיום נחשב לעל-אזורי מבוקש במיוחד.
השנה נפתחה שם גם כיתת גן, ובקרוב יורחב בית הספר גם לתיכון - ויפעיל כיתות ט' עד י"ב במשכן חדש על שפת הכנרת. הביקוש נובע לא רק מתפיסת החינוך האלטרנטיבית, אלא גם ממודל הקהילתיות. "קהילה זה דבר מאוד מבוקש בימינו", אומר ויקה. "אנשים שחווים את זה כבר לא יכולים לחזור אחורה, לחיים 'מבודדים'. הם מבינים שקהילת פייסבוק היא לא קהילה אמיתית, והם רוצים קהילה 'בשר ודם'. בית ספר הוא הזדמנות ליצור קהילה כזו".
במה שונה בית ספר קהילתי?
"הוא בנוי כך שההורים הם שותפים מלאים. זה לא 'שגר ושכח'. הכוח המאחד בינינו הוא החינוך, ועל הבסיס הזה מתחילים שיתופי פעולה בין החברים, שחורגים בהרבה מגבולות בית הספר. הורים שהם אמני במה הקימו סביבו תיאטרון. משפחות אחרות הקימו הרכב מוזיקלי, ויש שגם הקימו עסק לפאנלים סולריים. הכול בזכות ודרך בית הספר, וזה היופי של הקהילה, כי אם ההורים לא היו פוגשים את ההורים האחרים, החיבורים האלה לא היו קורים".
בשמת וינר, אחת האמהות בבית הספר שהיא גם זוכת הריאליטי "הקינוח המושלם", מדברת על "בית המעיין", תוך אזכור הייחוס המשפחתי שלה. "נולדתי בדגניה", היא אומרת, "סבא שלי היה ממקימי תיכון 'בית ירח'. אני שייכת לקהילה של דגניה, יושבת בוועדים, אבל את הילדים שלי אני מחנכת ב'בית המעיין'.
"בשנים הראשונות הרימו כלפי גבה, כי זה היה מאוד לא מקובל. כולם בדגניה רגילים לשלוח את הילדים לגן ולבית ספר בתוך הקיבוץ, אבל פניתי למנהלת החינוך והסברתי לה שאני פשוט רוצה משהו אחר. הילדים שלי גדלים מתוך ידיעה שאפשר לבחור, אבל אפשר גם וגם, כי יש את החברים שלהם מהקיבוץ, ויש את החברים מ'בית המעיין'".
ענבר זיו רוטשילד: "כשחזרנו מהמזרח, אמרו לנו שכולם בישראל מבואסים על החיים שלהם. אבל זו לא החוויה שלי פה. זה היה קסם גדול לראות כיצד קבוצת הווטסאפ הקהילתית מתעוררת פתאום בשישי בצהריים. יום אחד מישהי כתבה 'הילד שלי מצא כמה שטרות של מאתיים, נשמח להחזיר', אמרתי לעצמי 'מי אתם, אנשים כה מתוקים ונהדרים?'"
בשנים האחרונות הצטרפו ל'בית המעיין' הורים מהאזור שבאו ללמוד על עצמם, כאנשים בוגרים, דרך העולם האנתרופוסופי, היער, הטבע. "החוויה החזקה שלהם ממשיכה הלאה. זה משרת לא רק את הילדים והחינוך שלהם, אלא מייצר אדוות נוספות מסביב. החיבור הזה מתחיל להניע גלגלים", מספרת יו"ר ועד ההורים, ענבל גרנות.
ענבר זיו רוטשילד ובעלה בן, חזרו ארצה לפני ארבעה חודשים אחרי מסע של שנה וחצי במזרח עם שני ילדים. "גרנו ביפו הרבה שנים", היא מספרת, "יש לנו שם דירה מושלמת, שאם אפשר להעביר אותה במנוף לחוקוק, זה היה מושלם".
ובכל זאת ויתרתם על העיר לטובת עמק הירדן.
"הקהילתיות מאוד משכה אותנו", היא מודה. "באנו אחרי שנה וחצי של נדודים, והקהילתיות הכי גדולה שלנו הייתה אנחנו, ארבעתנו. זה מאוד חיזק אותנו כיחידה משפחתית, אבל אחד הדברים המרכזיים שגרמו לנו לחזור, היה לגור במקום שבו נוכל להיות חלק מקהילה. כשחזרנו מהמזרח, אמרו לנו שכולם בישראל מבואסים על החיים שלהם. אבל זו לא החוויה שלי פה. זה היה קסם גדול לראות כיצד קבוצת הווטסאפ הקהילתית מתעוררת פתאום בשישי בצהריים. יום אחד מישהי כתבה 'הילד שלי מצא כמה שטרות של מאתיים, נשמח להחזיר', אמרתי לעצמי 'מי אתם, אנשים כה מתוקים ונהדרים?'"
יערה ברקוביץ', אם לארבעה, מעידה על חוויה דומה. "בפעם הראשונה שהגעתי לבית הספר כולם פשוט חייכו אליי. שאלתי 'מה קורה פה?' כולם כאילו בטריפ. אבל הם פשוט כאלה. התקבלתי כמו בחיבוק. זאת התחושה הנהדרת של קהילה".
איך הגיבו ביישוב שלך, אלמגור?
"בהתחלה הסתכלו בחוסר הבנה, כי הרי יש לי קהילה שם. אבל בהמשך כולנו הבנו שאפשר להשתתף ולהיות חלק מכל מיני קהילות, זו לא חייבת להיות רק קהילה אחת".
ענבל: "יש בקהילה הכל מהכול, רופאים, עורכי דין, אנשי חינוך, חקלאים, מטפלים, אנשי כספים. החברים והמשפחה שלי נמצאים במרכז הארץ, אבל הקשר בין המשפחות של ילדי בית הספר הפך להיות ברמה המשפחתית, כי אותם אני רואה יותר מההורים והאחים שלי".
בנות שבט הטראנס
מי? נשים מעל גיל 30 שרוצות להיחשף לעולם הטראנס, ובני זוגן.
מייסדת וטריטוריה: נינה זריהן, פרדס חנה.
כמה? יותר מ-30 אלף חברים בקהילה, שפועלת מאז 2016.
לפני עשר שנים עברה נינה זריהן טלטלה. היא הייתה אז יזמית נדל"ן ששבה לארץ אחרי שהות בת 12 שנה באירופה, גרושה ממוזיקאי טראנס ושקועה בעבודה סביב השעון. "עם הגירושים הבטחתי לעצמי להתרחק מעולם הטראנס. אבל אז היכרתי במקרה לגמרי את אבי כהן, המכונה 'האינדיאני', שגם הוא בענייני טראנס, והבנתי שאני לא יכולה לברוח. מכיוון שאני יזמית בנשמה החלטתי לחזור לתחום ממקום חדש ומאחד, שגם ירים אותי.
"כך הקמתי את 'בנות השבט', שהחלה כקבוצת פייסבוק קטנה, ובמהירות צברה כאלף חברים. רציתי לייעד אותה לאנשים שעוד לא הכירו את התחום, ולאט-לאט, דרך מפגשים אצלי, בקבוצות של 40 איש בשבוע, חיברתי בין האנשים ונוצרה קהילה. במקור המפגשים נועדו רק לבנות. אחר כך החלטנו להביא בני זוג, חברים. ככה נולדה הקבוצה הגדולה יותר, 'בנות השבט וחברים'".
בתמונה: נינה זריהן, גל אברהם, אתי פירסט, ורד אפרתי, רונית הראל, דנה מילר, נטלי סבג, אודליה מזוגי ואילנית עמר
המפגשים הראשונים של "בנות השבט" היו ערבי מרקים, אבל מהר מאוד הפוקוס עבר לאהבה האמיתית של נינה ואבי: ארגון אירועי טראנס. "היום אנחנו קהילת המבוגרים של עולם הטראנס", מדייק אבי. "אנחנו עושים מסיבות ונהנים, אבל גם תורמים ביחד לחברה. בדרך כלל הקהילות משקיעות ונותנות לעצמן, פה הקהילה יוצאת החוצה".
ביולוגית, אבי ונינה הם הורים לשניים, בני 4 ו-7, שהצטרפו לבנו של אבי מנישואים קודמים. באופן לא רשמי, הם מתפקדים כ"הורים" של כ-30 אלף איש, מגיל 77 ומטה. למפגש שקיימנו בדירתם הגיעו חברי קהילה מכל הארץ.
"הכרנו לפני יותר מעשר שנים", מספר גל המבורגר, אחד מחברי השבט. "נינה החליטה להפעיל קהילה, עם גיבושים, טיולים לבניאס וכל מיני. כולנו היינו עם תינוקות וילדים. היו שחיפשו תמיכה אחרי שהתגרשו. בדרך נוספו אנשים, אחרים נשרו, אבל זה הלך והתחזק. היום כולם מכירים את כולם, וכל אחד יודע אם האחר צריך עזרה, תמיכה, חיבוק".
כמו להמחיש את דבריו, מתברר שברגעים אלה ממש נינה יושבת לצידנו במרפסת לסייע לחברת שבט שמתמודדת עם ניכור הורי לילדיה, וחברת שבט אחרת שבעלה התאבד. נינה אפילו הלכה במקומה לזהות אותו. גם ניצול הטבח בקיבוץ נחל עוז, שהקבוצה עומדת לצידו, יושב איתה שם.
ורד היא "הסלקטורית של נינה". "יום אחד היא כתבה לי 'אני עושה מפגש נשים, בואי'. הייתי אז עם ילדים קטנים, בלי חברות, והיא אמרה לי: 'בואי, זה אנשים בגילנו שאוהבים טראנס'. באתי ונשארתי".
מה זה "סלקטורית"?
"אני שומרת שהמסיבות שלנו יישארו בשביל החברים שלנו. בסצנת הטראנס בארץ יש המון צעירים ולא לכולם זה מתאים. אני אחראית שייכנסו רק אנשים כמונו, בגילנו".
"מי שרוצה להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו עובר ריאיון או מיון", מדייקת נינה. "אני שואלת שאלות, עושה רנטגן למי שמבקשת להצטרף. חוקרת את הפרופיל, אילו פוסטים היא מעלה, מי החברים, מה היא לומדת. לא נקבל צעירות בנות 23, שהן בגיל הילדים שלנו. כולם פה אנשי עסקים, אמהות עובדות, אנשים נורמטיביים, שהאירועים שלנו, פעם בחודש, הם המקום שלהם להשתחרר".
ואז היא ממהרת להוסיף: "אני לא כאן רק בשביל לארגן מסיבות טראנס. העניין שלי הוא לאחד, לעשות קהילה לכולם, להיות עם כולם. אין מישהו שיבוא ויגיד שקשה לו ולא אמצא איך לעזור לו. זה בא לביטוי גם באירועים עצמם - פעם היו רוקדים רק מול הדי-ג'יי. זה עיצבן אותי. אני רוצה שכולם ירקדו ביחד".
נינה זריהן: "אני לא מרשה להכניס כל מה שקשור לפוליטיקה לקבוצה. דבר נוסף שאנחנו מקפידים עליו, הוא שכל אחד ייתן מרחב אישי לאחר. אם מישהו מפר את המרחב שלך, הוא מקבל שיחה שזה לא מתאים. כשהיה צריך, גם הוצאתי אנשים מהקבוצה"
ב-7 באוקטובר הרצון לעזור לזולת והאהבה לטראנס התחברו באופן טרגי. כל אחד מהיושבים במרפסת מספר על עשרות אנשים שהכיר, אישית או שטחית, שנרצחו. נינה ואבי היו גם הם במסיבה, אבל יצאו הביתה מוקדם וניצלו. כשחיפשו אנשים שיכולים לזהות הרוגים, הזעיקו את נינה לחמ"ל שהוקם במרכז הירידים. "חודשיים נינה נתנה את כל כולה", מספר אבי כי נינה משתנקת מדמעות לצידו.
"היא הלכה להלוויות, הלכה לנחם. כמעט התפרקה. אמרתי לה: 'תיצרי משהו, כדי לעזור לעצמך'. ככה נולד המיזם של בנות השבט לשורדי הנובה. בכל מוצאי שבת, מהשעה שש ועד חצות, הגיעו שלושים מטפלים לטפל ולשוחח עם שורדי הנובה. בפעם הראשונה זה הרגיש קצת כמו בית אבלים. אחרי חודשיים העזנו לשים מוזיקה בפעם הראשונה, צ'יל אאוט נמוך, וכולם עמדו ברחבה, 400 איש, ובכו".
"אנשים שהיו בנובה נפלו נפשית", מספר חבר השבט גולן. "אספנו כסף מכל החברים, ודאגנו לכך שיגיע אליהם אוכל כל שבוע. דאגנו לתחזק אותם. גם היום, אם מישהו מצליח לצאת מהבית אחרי שנתיים ובא לפרדס חנה, אנחנו דואגים שיהיה לו פה בית שמחכה לו ועוזרים לו להתרגל".
"זו קהילה שמבוססת על אהבה למוזיקת טראנס", מסבירה נינה. "בתוך שניות מכירים זה את זה, כי כולם הולכים לאותם פסטיבלים ורוקדים ביחד. אבל זה הרבה מעבר: יש מפגשים ביתיים, ויש מפגשים שבהם אנחנו יוצאים ביחד, יש מפגשי קמפינג שאליהם מגיעים בערך 400 איש. אנחנו טסים ביחד לפסטיבלים בחו"ל, ויש לנו קבוצת ווטסאפ מאוד פעילה, כך שאנחנו כל הזמן שומרים על קשר".
מה אסור בשבט?
"אני לא מרשה להכניס כל מה שקשור לפוליטיקה לקבוצה, אבל תכלס, 70 אחוז מחברי הקהילה הם רוחניים ולא עוסקים בזה. גם אני, עד 7 באוקטובר לא ראיתי טלוויזיה שנים, לא ידעתי מה זה חדשות. דבר נוסף שאנחנו מקפידים עליו הוא שכל אחד ייתן מרחב אישי לאחר. אם מישהו מפר את המרחב שלך, הוא מקבל שיחה שזה לא מתאים. כשהיה צריך, גם הוצאתי אנשים מהקבוצה".
האנשים שמתחפשים
מי? קהילת הקוספליי. שם הקהילה נובע מהלחם המילים - Costume Play - משחק תחפושות. מדובר בקבוצה של חובבי אנימה שמתחפשים בהתאם לדמויות האהובות עליהם.
כמה? הקהילה פעילה בישראל מאז 2005 ומונה אלפי חברים.
אם נתקלתם פתאום ברחוב בדיקטטור מהסרט הנושא שם זה של סשה ברון כהן, או בצעירה מאופרת שכמו נגזרה מתוך סרטון אנימה יפני - סביר להניח שפגשתם אחד מחברי קהילת קוספליי, האנשים שמתחפשים בכל ימות השנה.
זה טרנד מיובא מחו"ל, כמובן, שהתחיל לפני 15 שנה עם כ-500 חלוצים שהחלו להתחפש לדמויות האהובות עליהם מעולמות הפנטזיה, הקומיקס והאנימה.
בתמונה: עומדים - מור כהן (אלכסנדר הגדול מגרסת האנימה היפנית); יצחק אלבז (הדיקטטור מהסרט של סשה ברון כהן); רותם (Twilight Sparkle מ"מיי ליטל פוני"); ג'ניפר (ההולוגרמה של הזמרת היפנית האטסונה מיקו); מאי אפרתי (ז'וז'י לאנג מסדרת ספרים סינית); שובל אורן (Violet Evergarden מסדרה יפנית); יושבות - קורל סופר (מאו מאו מסדרת האנימה "יומני הרוקחת"); אירית לופרגטן (ארטוריה פן דגן, מתוך האגדה על המלך ארתור); וטל חזן (זואי מ־KPop Demon Hunters)
היום מונה הקהילה בישראל אלפי מבוגרים, שנפגשים בכנסים המתקיימים פעמיים או שלוש בשנה, ומשקיעים ימים ארוכים בין לבין בעיצוב התלבושות, מתן טיפים, החלפת בדים וחומרים, ושיתוף באתגרים של יצירת התלבושות בקבוצות ייעודיות.
"כשהתחלנו ב-2005, היכרנו את כולם", מספרת אירית לופרגטן, מחלוצות הז'אנר בארץ. "מאז הקהילה מאוד גדלה, ורבים מראשוניה פרשו, הפכו להורים ובעיקר המשיכו הלאה. אולי כי זה תחביב שגוזל הרבה זמן. אבל במקביל, כל הזמן מצטרפים חדשים, ואני כבר לא מכירה את הדור החדש".
אחד ה"חדשים" הוא יצחק אלבז, שלא שמע על קוספליי עד שהגיע במקרה לכנס לפני שנתיים, ולמרות שהתלבש בדמות הלא נכונה ("דמות של מארוול בכנס אנימה זה טאבו"), הקהילה קיבלה אותו בידיים פתוחות. "שאלו אם אפשר להצטלם איתי, וזה גרם לי להרגיש שייך. היום רוב החברים שלי הם מהקהילה, וגם אם פרשו או הפסיקו עם קוספליי, עדיין יש לי חברויות חיים שהחלו כאן".
הכוח החברתי של הקהילה מתבטא במישור הלוגיסטי ובתחושת השייכות. הכנה של תחפושת לערב אחד יכולה להימשך חודשים, כי חברי הקהילה מכינים כל תחפושת במו ידיהם, ולכן פעולות הסיוע ההדדי מחזקות את המעגל החברתי. במישור השני יש לקהילה כוח רב בחיזוק השייכות כלפי חוץ.
"אנשים חושבים שזה ילדותי, אולי אפילו מיותר ושלילי", אומרת קורל סופר, בת 24, פעילה מרכזית בקהילה. "מסתכלים על מי שיוצר תחפושות ומתלבש כדמות – כעל ווירדו, אאוטסיידר. אומרים לנו 'אתם מוזרים', אפילו 'אתם סוטים, כי אתם אוהבים אנימה'. אנשים לא מבינים שקוספליי זה כמו מכתב אהבה לסדרה שאני אוהבת. אני יכולה להעיד עליי ששם מצאתי חברים. לפני זה הייתי סתם ילדה מוזרה שלא התחברה לילדים שמסביב. ופה מצאתי אנשים כמוני, שחולקים איתי את אותה אהבה, שמבינים אותי ומכירים מעצמם את החוויה שלי".
יצחק: "אם תראי ברחוב גולש שהולך ברחוב עם גלשן, את לא תחשבי עליו מחשבות שליליות, נכון? אז למה שתחשבי שאדם שהולך מחופש ברחוב הוא מוזר ורצוי להתרחק ממנו? אנחנו בני אדם רגילים שעושים דברים רגילים, זה רק אחד התחביבים שלנו".
הקהילה גדלה כל העת בזכות דינמיקה של חבר מביא חבר. רותם, צעירת המשתתפים, מספרת שהגיעה דרך שובל אורן, שהייתה הבוסית שלה בחנות ספרים. עוד מאפיין של הקהילה. בעידן שבו כולם תקועים במסכים ובתרבות שטחית, האנשים שאוהבים להתחפש שואבים השראה מספרי מדע בדיוני ופנטסיה, בעיקר באנגלית, רובם לא תורגמו לעברית ואפילו לא מוכרים כאן.
שובל הכניסה לקהילה גם את מור, שבקרוב יהיה בעלה. "היכרנו לפני עשור בערך, דרך קבוצת הפייסבוק של הקהילה", הוא מספר. "שובל שאלה על טכניקה מסוימת, אני עניתי, ומאז אנחנו 'מדברים' ביחד כבר עשור. היא אחראית על העיצוב ואני על האביזרים".
מה חושבים על זה ההורים?
מאי אפרתי: "בפעם הראשונה שיצאתי מחופשת מהחדר היו פרצופים של 'למה שתכערי את עצמך ככה', כי קוספליי זה לא תמיד להתחפש לדמות הכי יפה, אלא לדמות שאני מתחברת אליה רגשית. עם הזמן ההורים למדו להעריך את היצירתיות שלי, את העובדה שאני תופרת ומכינה בעצמי את כל האביזרים. הם עדיין מתלוננים מדי פעם למה לא מספיק לי יום אחד, פורים, או האלווין".
"כשעשיתי תואר במדעי המחשב הייתה תחרות תחפושות במכללה, וחשבתי שכדאי לי להביא בהכי גדול שלי, כי הפרס הראשון היה טיסה זוגית לאירופה", מספר מור. "התחפשתי לדמות אנימה, וזכינו. לפעמים אנחנו לא מתחפשים רק כי אנחנו רוצים לתת צ'אנס לאנשים אחרים".
טל בחרה להגיע למפגש בדמותה של זואי מז'אנר ה-KPOP הקוריאני. יש לה בארון 30 תחפושות, והיא מגוונת. "בתקופה של 'משחקי הכס'", היא אומרת, "ערכו מלא אירועי קוספליי עם דמויות בהשראתה. אי-אפשר היה ללכת מחופש ברחוב בלי שיעצרו אותך. לעומת זאת, כשמתלבשים בז'אנר לא מוכר בארץ, זה לא מעורר עניין - התוצאה היא שאת טורחת על הכנת תלבושת מגניבה, עם גלימה וחרב, אבל אף אחד לא יודע מי הדמות ומה היא מייצגת".
קורל סופר: "אנשים חושבים שזה ילדותי, אולי אפילו מיותר ושלילי. מסתכלים על מי שיוצר תחפושות ומתלבש כדמות - כעל ווירדו, אאוטסיידר. אומרים לנו 'אתם מוזרים', אפילו 'אתם סוטים, כי אתם אוהבים אנימה'. אנשים לא מבינים שקוספליי זה כמו מכתב אהבה לסדרה שאני אוהבת"
הדמות המזוהה ביותר עם ג'ניפר, סייעת בגן ילדים מבת-ים, היא בכלל הולוגרמה של הזמרת היפנית האטסונה מיקו. מכל החבורה, ג'ניפר היא היחידה שמצליחה לתרגם את התחביב לכסף: "אני יוצרת תוכן, ויש לי 60 אלף עוקבים באינסטגרם ו-12 אלף בטיקטוק", היא אומרת.
"אני עובדת עם חברות בינלאומיות. הם שולחים לי מוצרים ומשלמים לי כדי להצטלם ולפרסם. זה יכול להיות משהו בתחפושת, או אפילו פאות". והכסף מאוד נחוץ, כי מדובר בתחביב יקר. "כל תחפושות יכולה לעלות אלפי שקלים, גם בגלל המכס בארץ".
מה הייתם רוצים שהציבור יידע עליכם?
רותם: "אם אתם רואים מישהו מחופש באוטובוס או ברחוב ואהבתם - אל תתנפלו עליו, אל תנשקו אותו, אל תצלמו אותו בלי לבקש. אפשר להחמיא, לשאול שאלות, אבל לא לגעת. בדרך כלל הוא יענה ויצטלם למענכם בשמחה".
קיבוץ על הגובה
טריטוריה? ארבעה מגדלים בני 380 דירות, פלוס סדרת בניינים נמוכים בני 722 דירות.
מי? דיירי מגדלי "גינדי". כ-2,342 משפחות שחברות במינימום 80 קבוצות וואטסאפ שמנהלות את הקהילה.
תל-אביב נתפסת כמעוז האינדיבידואליות ולכן קשה לכאורה להבין את הקשר שלה לקהילתיות, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר קבוצות בעיר הגדולה מקיימות מעגלי השתייכות שמציעים חיק קהילתי חמים לכל מי שמבקש להשתייך ולהיות מעורב. לכן אולי לא מפתיע לגלות שדיירי פרויקט המגורים ההיפר-אופנתי מגדלי גינדי מכנים את המתחם שלהם "קיבוץ על הגובה" או "קיבוץ עירוני".
ארבעת המגדלים ושורת הבניינים הנמוכים יותר מקיפים מוסדות ציבוריים ופארק קטן ומטופח, שמשמש כחצר של דיירי המתחם. "כשאני לוקחת אנשים שרוצים לשכור כאן דירה לסיבוב בין הדירות, אז כל דירה היא דירה - יותר קטנה או יותר גדולה. אבל ברגע שאני יורדת איתם לפארק, מראה להם איך הילד הולך לבד, לא חוצה כביש, וכולם משחקים עם כולם, זה מה שמוכר", מעידה קרן אדלן, מתווכת דירות שגם מתגוררת במתחם.
בתמונה: שורה אחורית - ד"ר אבי ערן, שמונה שנים במתחם. ד"ר יונית סטרולב, חמש שנים במתחם. אירה שרלין, שמונה שנים וחצי במתחם. שורה אמצעית - תירזה אלקיים, שמונה שנים במתחם. גיל ברנמילר, כשנה במתחם. שורה קדמית ־ נטלי יעקבסון, תשע שנים במתחם. עו"ד עינת שניידרמן, שלוש שנים במתחם, ובנה ארבל. קרן אדלן, שש שנים במתחם, ובנה ארי.
לקהילתיות הזו יש גם ערך כספי: "פעם השכירו פה ארבעה חדרים ב-6,000 שקל. היום המחיר עומד על 12-11 אלף שקל", היא אומרת. "הדירות במגדלים נבנו מראש מאוד קטנות, לעודד קהילתיות. התפיסה התכנונית הייתה דירות קטנות עם מרחבים משותפים גדולים".
עו"ד עינת שניידרמן בחרה להתגורר במתחם עם משפחתה אחרי שליחות בבלגרד, משם ייבאה את חגיגות ההאלווין. היא מפיקה בנשמתה, ומרגע שנרשמו שכנים רבים ליוזמה לחגוג את האירוע בפארק השכונתי, היא רתמה את מאות בתי האב במתחם ליוזמות קהילתיות רבות נוספות: חגיגות פורים, שוק איכרים, שוק אוכל שבו כל משפחה מכרה לשכנים את המאכל הביתי האהוב שלה, ובעוד כמה שבועות היא תקיים שם את מסיבת ההאלווין השנייה.
"עברנו פה הכול", אומרת הגננת תירזה אלקיים. "התחתנו, הבאנו ילדים, התגרשנו. מה שיפה בעיניי הוא שאת לא מרגישה לבד גם כשאת עוברת תהליכים בחיים. בכל שלב את יודעת שיש לך את השכנה שתמיד תהיה איתך, כי היא כבר חברה שלך. בגלל שהכול בתוך המתחם, הרבה יותר פשוט ונוח לבקש. הגנים מתחת לבית, הכלבים מתחת לבית, החתיכים מתחת לבית. הקניון, הג'ימבורי, השופינג. אפילו הגרוש שלי מתחת לבית", היא צוחקת.
"אחרי הגירושים עברתי שני רחובות מפה. אבל שם הכול הפריע לי. הדירה הייתה ישנה, הכביש ממש מתחת לחלון. מצאתי את עצמי מגיעה עם הילדים לגינדי כל יום. די מהר חזרתי וכבר לא אעזוב".
גם גיל ברנמילר, בעלים של סוכנות פרסום דיגיטלי, הלך וחזר. "נוצר פה משהו אחר, יש פה איכות אחרת של קהילתיות. גרתי בפלורנטין וגם שם יש קהילתיות, אבל היא שונה וחסרה. אין שם חום ומשפחתיות כמו פה".
אירה שרלין: "יש פה המון סלבים, אבל זה לא מורגש, כי כולם בגובה העיניים. אין שופוני. מי שרוצה להשוויץ עם המכונית או סמלי סטטוס, זה לא מקום בשבילו"
בפועל, הקהילתיות מתנהלת בעיקר באמצעות קבוצות הווטסאפ, וכאלה יש במתחם לפחות 80. את קהילות ההורים מנהלת אירה שרלין: "כשבאנו לגור פה הייתי בהיריון והקמתי קהילה קטנה בשם 'מעגל האמהות של גינדי'. התחלנו עם 30 אמהות, ועשינו מפגשים במועדון הדיירים. בקורונה בנינו בחוץ קפסולות לילדים מגיל אפס עד כיתה ז'. והיום אני מנהלת את כל קבוצות ההורים, אפס עד 3, ו-3 עד 18".
אירה מראיינת אישית כל חבר חדש בקבוצה, גם את הסלבים שהם הורים. "יש פה המון סלבים", היא אומרת, "אבל זה לא מורגש, כי כולם בגובה העיניים. אין שופוני. מי שרוצה להשוויץ עם המכונית או סמלי סטטוס, זה לא מקום בשבילו".
הקהילה מתגבשת בין ובתוך האירועים הלאומיים והגלובליים, וכך הקורונה והמלחמה הולידו שלל מור"קים. נטלי יעקבסון, מפתחת מערכות AI, מתגוררת במתחם כבר תשע שנים: "בקורונה הילדים שלי הכינו חלות ושניצלים למי שהיה בבידוד. במלחמה הם אספו כביסה לכבס לחיילים.
"אם בשתיים בלילה הילד צריך ורמוקס או סינטומיצין - אני כותבת בקבוצה ומקבלת בדלת בתוך ארבע שניות. אם החלטת לארח 16 איש ואת צריכה חניות - מי שלא נמצאים בבית תורמים את שלהם. מספיק שתגידי שאת בחו"ל וצריך לטפל בחתול ליומיים-שלושה ותוך שנייה תקבלי 20 טלפונים". יש גם קבוצות לילדים במתחם, את המרכזית שבהן מנהלת טליה בת ה-8, הבת של נטלי.
קרן: "לפעמים, את קוראת את ההודעות בקבוצות ולא מאמינה. בקבוצת 'למסירה יד 2', תמצאי דברים הזויים כמו: 'קיבלתי דייסון 14, מי רוצה דייסון 10 במתנה?' או: 'קיבלנו ספות חדשות, לא מתאים לנו הצבע, מי רוצה?' יש כאלה שמרהטים ככה את כל הבית".
מה קורה כשרבים?
ד"ר אבי ערן: "לא קורים דברים כאלה. אין אינטריגות".
ערן הוא רופא שיניים במקצועו, אבל בקהילה הוא סוג של מנטור, ועיסוקו הלא-רשמי הוא רכז קבוצות הווטסאפ של המתחם. זה אומר שהוא מקבל את כל הבקשות מכל הדיירים ויודע לאן להפנות.
לדבריו, הקהילתיות נשמרת למרות התמהיל הדמוגרפי המגוון. "שליש מהדיירים כאן הם משפחות עם ילדים, שליש צעירים ושליש חבר'ה מבוגרים שמכרו את הבית ובאו לכאן. להם יש חוג שחייה והרצאות, כמו בדיור מוגן. לצעירים יש את חדר היין והרופ-טופ בקומה 48 עם בריזה נהדרת והקרנות משותפות".
לפי ערן, קבוצות הווטסאפ הן הסיבה לתחושת הקהילתיות החזקה במגדלים, שאין במקומות אחרים. "פה את מרגישה שיש לך אח שאכפת לו ממך, וזה ייחודי. להשוואה, אחותי גרה ברמת אביב ובכלל לא מכירה את השכנים שלה".
