1. השבוע שלי התחיל לא טוב. מצאתי את עצמי במאבק מול כל מיני גורמים שמקשים את החיים על מילואימניקים. הפעם זו הייתה אוניברסיטה, שהיה צריך להפעיל עליה לחץ ציבורי כדי שלטקס סיום לימודי רפואה יוזמנו גם סטודנטים שבגלל מאות ימי מילואים עדיין לא סיימו ללמוד (למרות שזה לא לפי הפרוטוקול, הציפייה היא שהם יבינו לבד שזה המקום להתגמש). והיה גם גוף ציבורי שהפסיק את העסקתו של לוחם שהיה 400 ימים בעזה ובסוריה, ואנשיו הסבירו לי שאין פה עבירה על החוק, כי הבן אדם הועסק שעתית. זה במקום להבין שמה שבאמת מגיע לגיבורים האלה זה שטיח אדום ויחס שהוא הרבה מעבר לפורמליות של מה שמגיע להם בחוק, כי מה שהם עשו וראו הוא הרבה מעבר למה שניתן בכלל להבין.
הבשורה הטובה: כשאתה מסביר להם לאט, הם מבינים מהר. ועם עקשנות בריאה, דברים מסתדרים בסוף.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. גם זה היה בראשית השבוע: אירועי השביתה למען החטופים שהסתיימו בעצרת ענק מרגשת. במסגרת התפקיד שנטלתי על עצמי לצמצום המחלוקת, אומר כי אני לא מאמין שאנשים שהשתתפו בשביתה ביום ראשון לא מסוגלים להבין את הטיעון נגד השביתה. אני פשוט לא מאמין שאי-אפשר להשתתף במחאה ובמקביל להבין את הטיעון שאומר שהלחץ הזה מחליש את הצד שלנו במשא ומתן. לא חייבים לקבל את הטיעון, כמובן, אבל אי-אפשר להיות בר-דעת ולא להבין אותו.
מהצד השני אומר כי אני לא מאמין לאנשים שהתנגדו לשביתה שהם אינם מסוגלים להבין אותה ולהיות אמפתיים אליה. אני לא מאמין שאדם לא יכול להבין את הצורך הפנימי העמוק לעשות פעולות שגם אם הן אינן מועילות - הן מביעות סולידריות. אני לא מאמין לאנשים שמסבירים בהיגיון שמחאה פוגעת באינטרס של החטופים, ולצד זה הם לא מסוגלים להבין את הסיבות שבגללן רבים כל כך מרגישים חובה לצאת מהבית ולהשמיע זעקה.
יש פה שני צדדים שנמצאים במחלוקת שבעיניי יכולה להתקיים. יש פה השקפות שונות, אבל אין תהום פעורה בין הצדדים. לא צריכה להיות. הרי כולם רוצים את החטופים בבית. זו מטרה משותפת לשני הצדדים.
המלצתי, אם כן, בתור רוקח של אחדות, היא כזו: זה המרשם - אם אתה חושב ששביתה מחזקת את חמאס, תזכור את מה שאמרו כמעט כל החטופים: כשהם ראו שם בעזה את העצרות למענם, הם התחזקו. זה נתן להם תקווה. אם אתה חושב שלהתנגד לשביתה זה להפקיר את החטופים, תקרא בבקשה את דוח וינוגרד בנושא ותבין את הרציונל. ודבר אחד בכל מקרה ראוי לשני הצדדים: להטיל ספק באפשרות שכל האמת נמצאת אצלך.
יש פה שני צדדים שנמצאים במחלוקת שבעיניי יכולה להתקיים. יש פה השקפות שונות, אבל אין תהום פעורה בין הצדדים. לא צריכה להיות
3. נשנה אווירה ברשותכם: אי שם בעמק הירדן, תור לקופה באחת מרשתות השיווק. לפניי אני רואה את ירדן ביבס, עומד עם אחותו ואמו. אני מביט בו וליבי יוצא אליו. כמו כל ישראלי שחי בארץ הזו, התמונות קופצות לי לראש. הסרטון שלו מדמם על אופנוע כשנחטף לעזה. הסרטונים הבלתי ייאמנו של אשתו האהובה וילדיו המדהימים בעזה מוקפים חיות אדם. רגעי החזרה השקטים שלו לישראל. והנה הוא מולי. ממשיך קדימה. איכשהו. האם זה אפשרי? תמיד תהיתי איך ניצולי השואה שעלו לפה אחרי שאיבדו את משפחותיהם והמשיכו הלאה, לבד. יש לנו היום ניצולים משלנו.
לאחר היסוס, אני פונה אליו. שואל אם אפשר לחבק. הוא עונה שכן. עוד אנשים ניגשים. סלפי הוא לא אוהב לעשות, אבל מתייחס באהבה לפונים. אני ממליץ לו על שחייה בכנרת, הוא מספר לי שלא יכול לשחות כי עשה קעקוע חדש. אני לא שואל מה יש בקעקוע.
כל הרוע שבעולם דרס את האיש הזה אבל הוא עומד פה מולי. חי. הוא כאן. ומה שאני מרגיש שוב זה את חוסר האונים שכולנו מרגישים מול האחים שלנו שנחטפו, שאיבדו את היקרים להם, שנפצעו. הרי אין לנו באמת איך לעזור.
יש רק דבר אחד שיכול אולי מעט לנחם: לקבל על עצמנו לחיות לצד הדבר הזה בפרופורציה הנכונה. בכוונת הלב. לנסות להיות קצת יותר טובים. דבר נורא קרה לנו, ואם הוא ישנה אותנו קצת לטובה, תהיה זו נחמה.
4. הלאה. אני יוצא החוצה. אדם מבוגר בכיסא גלגלים קורא לי. אני אומר לעצמי, נו שוין, זה לא שיש לו איזה סיפור גבורה, אבל בסדר, בוא נראה מה הוא רוצה לספר. מפה לשם, גיבור. עוד גיבור, כמו אלה שארצנו מלאה בהם. אליהו כסלו שמו. מרמות. קטוע שני רגליים (בגלל המכנסיים הארוכים לא ראיתי בהתחלה). נפצע בלבנון בשנות ה-80. חקלאי ישראלי שמגדל מנגו ובעצם מפתח את המנגו עבור חקלאים אחרים. מספר לי שהכיר את אבא שלי. אני שואל אותו איך זה להיות קטוע רגליים כ-40 שנה, והוא משיב: אני מסתכל על מה שיש, לא על מה שאין. קצר. חזק. מחזק.
אני שואל את אליהו כסלו, שנפצע בלבנון, איך זה להיות קטוע רגליים כ–40 שנה, והוא משיב: אני מסתכל על מה שיש, לא על מה שאין. קצר. חזק. מחזק
5. אסיים בחדשות טובות. אפרת הצטרפה השבוע לטיסה מיוחדת של ארגון "נפש בנפש". היא נחתה ביום רביעי עם מעל 220 עולים ועולות חדשים מארה"ב וקנדה בישראל. עד סוף אוגוסט מתוכננים להגיע 1,046 עולים חדשים – הנתון הגבוה ביותר לחודש בודד מאז נוסד הארגון ב-2002.
מאז 7 באוקטובר 2023 עלו לישראל מעל 7,000 עולים חדשים מארה"ב וקנדה. יותר ממחצית מהעולים במטוס שבו הייתה אפרת הם ילדים ובני נוער מגיל כמה חודשים ועד גיל 17. 102 מתוכם צפויים להצטרף למערכת החינוך, עם פתיחת שנת הלימודים הקרובה.
על הטיסה היו גם 45 משפחות, עשרה צעירים וצעירות (מעל גיל 18) ושלושה גמלאים. הצעירה מבין העולים היא פעוטה בת תשעה חודשים והמבוגר בן 72. בין העולים היו 24 רופאים ובעלי מקצועות פרא-רפואיים שיתגברו את מערכת הבריאות, זאת במסגרת התוכנית הלאומית לעליית רופאים. עם ישראל חי. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.08.25
