1. אז השבוע הכנסנו המון אוכל לרצועה, ובזה תמו עשרה ימים מתישים של ויכוח פנימי על הרעב בעזה. הנושאים פה מתחלפים מהר, אז למי שלא זוכר, לפני שחזרנו להכניס שיירות ארוכות של מזון לרצועה כולל הצנחת כל טוב מהשמיים - זה היה הנושא.
הנה כי כן עוד ויכוח שמצטרף לשורה ארוכה של ויכוחים שמנוהלים אמוציונלית, כאילו תהום פעורה בין הצדדים, בעוד האמת כמובן אחרת: למעט קיצוניים בשוליים, אין באמת בישראל אנשים ששמחים לראות ילדים רעבים, ואין באמת ישראלים שחושבים שלישראל יש מזימה מכוונת להרוג ברעב ילדים בעזה. כיוון שכך, הוויכוח הסוער הוא על ניואנסים. על דגשים. לא על מהות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. בסוף, רוב הישראלים מבינים את המורכבות של החיים והמלחמה הזו. ראשית, הם יודעים שעזה אינה מקשה אחת וייתכן שבחלק מהמקומות יש אוכל ובחלק אחר חסר. שנית, הם מבינים שחמאס מחולל תעמולת שקרים ענפה ללא הפסקה מאז ראשית המלחמה, ולכן בכל מקרה אי-אפשר לסמוך על ההצהרות שלו. שלישית, רוב הציבור גם יודע שכך או אחרת, הנזק ההסברתי אדיר ורק מסיבה זו ראוי היה לטפל במצב ובוודאי שהיה ראוי להיות ערוכים הסברתית קצת יותר טוב. ובכלל, על מה בעצם הייתה המריבה הגדולה, אם הציבור כולו, באופן כללי, היה שמח לראות את חמאס יורד מהשלטון, את החטופים חוזרים ואת העזתים אוכלים כמו בני אדם? זו הרי באמת הבחירה הראשונה של רובנו, אבל למה לדון במציאות בצורה מורכבת, אם אפשר להיכנס למדמנה ולהתווכח?
אז על מה בעצם הייתה המריבה הגדולה, אם הציבור כולו, אולי חוץ מהקיצוניים שבשוליים, היה שמח לראות את חמאס יורד מהשלטון, את החטופים חוזרים ואת העזתים אוכלים כמו בני אדם?
3. במשך כמה ימים הייתה לי איזו הצטברות באוזן וזה פגע לי קצת בשמיעה. בהתחלה זה היה מלחיץ לא לשמוע כשקוראים לי, אבל אחרי, נגיד, שלוש שניות, ממש התרגלתי. ומאז אני חוגג. הבעיה כבר טופלה פיקס, אבל אני עדיין לא עונה כשקוראים לי. לא לוקח שיחות נכנסות. יושב בכיף שלי בחדר ולא עושה דבר. זו לא עצלות, זו לא אפאתיות – אני פשוט חירש. אני שומע מעולה אמנם, אבל אני מגדיר את עצמי כחירש. רוצה שתתייחסו אליי ככזה, או אולי עדיף שפשוט לא תתייחסו.
הבעיה: זה עובד רק במעגל סנג'ורים פרטי. ברמה הלאומית קשה להשיג איזה שקט, איזו הדממה מכל שיח ההטרלות והצעקות הלאומי.
4. תם אהרון העלה לאינסטגרם לאחרונה קטע סטנד-אפ נפלא, ובעיניי גם חשוב, שבו הוא אומר לקהל שהוא לא ימין ולא שמאל, אלא שהוא צבוע. אחרי שהוא מגדיר את עצמו כצבוע, שזו פלטפורמה קומית מעולה והדרך הנכונה להגיד דברים בעלי משמעות (לרדת על עצמך), הוא מסביר שהוא נוסע בערך פעם בשבוע לאיציק, חמו. איציק בעשור השמיני לחייו וגר באשדוד. יש רק דרך אחת, תם מסביר, שהשהות אצל חמי במשך כמה שעות תעבור בשלום: אם לכמה שעות אני אוהב קצת את ביבי. אז וואלה, אני אוהב את ביבי כשאני שם והכל כיף. האווירה טובה וחמה. אין משהו שיפריע. ואז ביום ראשון אני מגיע לרדיו לשדר עם טל ברמן, ויש רק דרך אחת לעבור את שלוש וחצי השעות איתו בשלום, והיא קצת לשנוא את ביבי. אז אני שונא אותו קצת, וכל האווירה נהיית אחלה. החשש היחיד שלי, מסביר תם, הוא שיום אחד חמי איציק וטל ברמן ייפגשו, כי כשזה יקרה כל הקונסטרוקציה תקרוס.
עכשיו תראו, בשביל הקומדיה תם מגדיר את עצמו כצבוע, אבל אני יודע שהוא לא. יש בקטע שלו המון חוכמת הלב והמון עין טובה. בכל מפגש חברתי היום מגיעים לדבר על ביבי. הרי אין משהו אחר לדבר עליו. אין כבר סדרות בטלוויזיה שכולם רואים. הסדרה היחידה שכולם רואים היא ביבי. העניין הוא שהשיחות על ביבי לא מחדשות דבר ולא מזיזות איש מעמדתו. מה הן כן עושות? מייצרות רוח רעה שסוגרת את הלב וסותמת שיח מעמיק יותר. לבחור לא להשחית את כל הזמן שלנו עם אהובינו על ביבי כן או לא - זו בעיניי החלטה שיש בה גדולה וכוח. לא פחות. תהיו תם.
1 צפייה בגלריה
הצנחת סיוע הומניטרי באזור רפיח. הוויכוח הוא על ניואנסים, לא על מהות
(צילום: NurPhoto/Getty Images)
5. גם בתחילת השבוע החולף היו הודעות קשות, ומי יודע כמה כאלה יגיעו עד לירידת העיתון לדפוס. אנחנו מאבדים את הילדים הכי טובים, הכי גיבורים והכי יפים בעזה. זה פשוט שובר לב ברמות קשות.
מאז 7 באוקטובר 2023 הותרו לפרסום שמותיהם של כ-900 חללי המלחמה. גם החטופים עודם מוחזקים במנהרות ויחד איתם גם ליבנו מוחזק, לא שב לשמוח כל עוד הם שם. ומי שעוקב אחרי טור זה יודע שאני מזכיר פה הרבה את החטופים, כי זו בעיניי החובה של אנשים בעלי השפעה ציבורית, אבל אני גם מקפיד לא להאשים את הממשלה בכך שהמלחמה לא מסתיימת ושאין עסקה. בהחלט סביר שחמאס הוא שמסרב לכך. הוא שמקשיח עמדות. זה גם מה שהאמריקאים טוענים. הבעיה בעיניי היא שאחרי שנה וכמעט עשרה חודשים, ויותר משנה מאז שנתניהו הודיע שאנחנו על סיפו של "ניצחון מוחלט", חמאס עדיין במצב שבו הוא מקשיח עמדות, הסיוע ההומניטרי עדיין זורם למחסניו, והילדים שלנו ממשיכים ליפול על האדמה הארורה של עזה. משהו לא עובד. וזה פשוט שובר לב. כמעט 900 חיילים וחיילות שנפלו חלל זה מספר פשוט מזעזע וקשה להכלה.
משפחות רבות שולחות לי לינקים לעמודי זיכרון של בניהן. אני מסתכל בלילות בתמונות היפות שלהם, בסרטונים מחייהם הקצרים כל כך, וזה אולי יישמע מוזר, אבל אני מביט ולוחש לעבר פניהם שניבטות מהמסך, כאילו הם לרגע איתי בחדר, מקשיבים: תודה ששמרתם עלינו, ילדים אהובים. תודה שנלחמתם חודשים ארוכים ומרים בעזה. יהי זכרכם ברוך.
