1. חוה. את חוה המקסימה הכרתי בסדנת כתיבה שעשינו לאלמנות חרבות ברזל. היא אישה מיוחדת עם כל כך הרבה כוחות. את בתה הצעירה ילדה כשבוע לפני פרוץ המלחמה, ובשמחת תורה מצאה עצמה לבד עם שלושה קטנטנים, לאחר שבעלה יצא להגן על מדינתנו. כחודש לאחר מכן נפצע אחיה הצעיר בעזה, וחוה השקיעה מזמנה כדי לדאוג לו. עבר עוד חודש, ובמהלך חנוכה בעלה האהוב, רס"ר (מיל') ארי זנילמן ז"ל, נפל בקרב בעזה והותיר אותה שבורה ומרוסקת. ממש במקרה, פגשתי במצפה רמון את מי שהיה הצמד של ארי באותה תקרית קשה. הוא ניגש אליי אחרי הופעה. קוראים לי אורי, הציג את עצמו, ואני סוחב תיק לא פשוט של פציעה במלחמה, של חברים שאיבדתי ובהם ארי שהיה צמוד אליי. אני מתמודד עם הכל באמצעות ריצה. רצתי מרתונים לפני הפציעה ואני שואף להצליח שוב. אורי הסביר לי שלאבד את הצמד מבחינתו זה כישלון אישי. הוא חש שלא עמד באחריות שלו. תבינו עם מה מתמודדים הישראלים הגיבורים האלה. כמה משקל יש עליהם, כמה כאב.
חוה נותרה לבד, אבל גם היא רצה מרתונים, רק מסוג אחר. היא פשוט לא מוותרת. מהר מאוד דרשה מעצמה לחזור לשגרת חייה, לסיום הסבבים של לימודי הרפואה. בזמן שחבריה לספסל הלימודים כבר החלו ללמוד למבחני הגמר, חוה עוד השלימה סבבים שפיספסה בעקבות חופשת הלידה ונפילת בעלה.
בשבוע שעבר זה הפך רשמי: היא קיבלה תואר דוקטור בטקס הענקת התארים. רופאה בישראל. הלוואי וירבו כמותה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. תומר. גם את תומר זיסר הכרתי בסדנת הכתיבה הזו. בחורה מקסימה ומוכשרת. תומר איבדה את בעלה, רס”ן עילי זיסר ז"ל, לוחם סיירת מטכ"ל. הוא נפל בקרב גבורה ב-7 באוקטובר. עילי היה לוחם נערץ ביחידה. צנוע, מתוק וגאון בשחמט. אגב, יום אחרי הסדנה קיבלתי הודעה בפייסבוק. הייתה זו סבתה של תומר, שרצתה להגיד תודה וסיפרה שהיא עצמה ניצולת טבח מעלה עקרבים. היא הייתה ילדה ששרדה לבדה את הפיגוע הנורא ב-1954, שבו נרצחו מול עיניה הוריה ואחיה באוטובוס דמים. צמרמורת.
תומר היא אלמנת חרבות ברזל ויש לה פודקאסט חדש, שקוראים לו, שימו לב לשם - "ובחרת בחיים". אני חושב שלא צריך להוסיף על זה דבר.
אני באמת ממליץ לכם להקשיב לפודקאסט של תומר, שייקח אתכם למסע של אלמנה צעירה ואמיצה שמייצגת את הדור הזה ששילם מחיר כה יקר, ואנחנו חייבים לו כל כך הרבה. בפרק הראשון תומר משוחחת עם אביטל דקל חן, שבעלה החטוף שב מעזה לאחר 498 ימים. שתי נשים חזקות, מקסימות והכי ישראליות שיש.
3. הריטריט. בשדה בועז שבגוש עציון שום דבר לא חזר להיות כשהיה. מאז 7 באוקטובר נמצאים מרבית הגברים ביישוב הקטן והמקסים הזה בצבא, מתמרנים בעזה ובלבנון ובכל מקום שקוראים להם. מדובר ביישוב שממש התרוקן מגבריו, ואין למעשה אפשרות להחזיק עורף של תמיכה יישובית אמיתית, כי באמת כולם מגויסים. בשבוע שעבר, בזכות אנשים טובים, הצלחנו להיות חלק מריטריט מיוחד שנערך לנשות היישוב. לאחרונה גיליתי את עולם הריטריטים וכמה הוא חשוב. יש בישראל כל כך הרבה קבוצות שמתמודדות עם מציאות חדשה: משפחות שכולות, פצועים, לוחמים מתמודדי פוסט-טראומה, בנות זוג של פצועים, משפחות חטופים ועוד. מלאי הצער בארץ הזו גדול. ויש משהו נשגב בקבוצה של אנשים עם התמודדות דומה שמאפשרת להם איזו הפוגה קצרה מהכאב היומיומי. איזו מנוחה. אני מאמין שישראל תצא מהמלחמה הזו בשבועות או בחודשים הקרובים, אבל אז יגיע זמן העיבוד.
4. מתן. לפני כמה ימים מתן ברנס שלח לי הודעה. חנוך, מחר שנה לרצח ההורים שלי, כתב, אשמח שתזכיר אותם אצלך. מתן גם הוציא שיר לזכרם. כבר כשהגעתי אליו לשבעה ראיתי כמה המוזיקה מחזקת אותו. איך באמצעותה הוא מביע רגש. מביע כאב. מספר על אבא ואמא, נועה וניר ברנס, שהיו ואינם.
נועה וניר ברנס ז"ל מקיבוץ אורטל נהרגו מפגיעה ישירה של רקטה ברכבם בגולן. אני מרגיש שמאז 7 באוקטובר, בגלל גודש אסונות בלתי נתפס, הרבה מקרים קצת הולכים לאיבוד. פצועים נשכחים, משפחות שכולות מרגישות שקולן לא נשמע. כאילו המדינה קטנה מלהכיל את עומק הצער ששטף את רחובותיה. לפעמים יש הרגשה כי אין בית שאין בו מת. מתן ושני אחיו הקטנים איבדו את הוריהם ברגע אחד, ואני מבקש מכם לחפש ביוטיוב את השיר “מתי” שכתב מתן לזכר אבא ואמא. אנא הקדישו 3:22 דקות כדי להאזין לו. כדי להיות עם מתן. כדי לזכור את הוריו המקסימים.
רק בישראל זה יכול לקרות: הוזמנתי לעשות סטנד–אפ למשפחות חטופים חללים. עמדתי מולם וביקשתי אישור להצחיק. הקהל מחא כפיים, ויצאנו לדרך. צחקנו, בכינו והתפללנו יחד שכבר יבואו הימים האחרים
5. ההופעה. יש דברים שלא יכולים לקרות לקומיקאי שחי בחו"ל. אחד מהם זו בקשה לבוא להופיע למשפחות של חטופים חללים. לבוא לעשות סטנד-אפ לאנשים שעברו את הזוועה הקשה מכל: בן משפחתם נחטף ונרצח בשבי. הרע מכל. אני עומד פה מולכם, אמרתי לקהל שאת רובו זיהיתי מהמאבק להשבת החטופים, ומבקש קודם כל אישור. אני באופן אישי מאמין בכל לב שצריך לצחוק כדי לשרוד. שלא משנה כמה קשה, ההומור תמיד היה משהו ששמר עלינו, היהודים. ההומור תמיד היה סוג של הצלה, נשקו של האנדרדוג. אבל אני שואל בכנות: האם גם אתם חושבים ככה? הקהל מחא כפיים ויצאנו לדרך. צחקנו ובכינו והתפללנו יחד שכבר יבואו הימים האחרים.
וכמו תמיד בימים הטרופים שבהם אנו חיים, בזמן שאני כותב שורות אלה עוד אין חדשות מדוחא. ליבו של העם שבור ומתגעגע. האומה שלנו רוצה בכל ליבה לראות את הבנים שבים. האם גם מנהיגיה רוצים זאת בכל ליבם? אני בוחר להאמין שכן. בוחר להאמין שיהיו בשורות טובות. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.07.25
