1. דווקא בגלל שאין מחלוקת על כך שאלה ימים היסטוריים ומרגשים, אני רוצה להתחיל עם אלון אהל. היום (שישי) הוא יהיה 630 ימים במנהרה. הוא גם כבר זמן רב לבד לגמרי, אחרי שכל מי שהיה עימו שוחרר. בריאותו רופפת. הוא עלול להיפגע בראייתו והוא רוצה הביתה. לאבא ואמא. הוא רוצה לראות את השמש. לנגן על פסנתר. הוא כל כך קרוב וכל כך רחוק. גם עמרי מירן מתגעגע הביתה. בנותיו בגיל החמוד ביותר שיש. גדלות כל כך יפה, והוא מפסיד אותן. לא שם איתן בצעד הראשון, במילה הראשונה. וגם הן תוהות איפה אבא. איזה מין גורל זה להיות חי מת, להעביר את חייך תחת האדמה?
יש 20 ישראלים חיים שמוחזקים בעזה. גם את המתים צריך להשיב לקבורה. גם בתוך האופוריה המוצדקת מהמערכה באיראן צריך להזכיר כל העת, להנהגה ולעצמנו: לא נחזור להיות מי שהיינו כל עוד הם שם. לא נוכל לחגוג את ההישגים הגדולים באמת כל עוד האחים שלנו מוחזקים בצרה ובשביה. צריכות להיות לנו דחיפות ובהילות. הם צריכים לחזור הביתה. זה פשוט לא יכול להסתיים אחרת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. ואחרי שאמרנו את זה: לצד הכאב והאבידות הנוראיות, אם מסתכלים על המערכה הזו דרך העובדה שישראל תקפה את הגרעין ואמריקה הצטרפה - איזה יופי! יש עוד שאלות לגבי האופן שבו האירוע הסתיים, יש תהיות וחמיצות מסוימת, אבל יש גם גאווה גדולה. איזה הישג יוצא דופן למערכת הביטחון, לטייסים ולאמ"ן שקמו מעפר והזכירו לנו מה הם מסוגלים לעשות. איזה הישג מדיני מדהים לרון דרמר, שמעטים מכירים אותו אבל הוא מכיר את אמריקה, ואיזה הישג אדיר והיסטורי לראש הממשלה, שהלך אול-אין בלי פחד ובעזרת ה' גם הצליח.
אלא שכמו תמיד במדינת ישראל קורה עכשיו דבר משונה וצפוי, ומתחיל להתפתח עוד ויכוח סרק. ברשותכם, ננסה לפרק אותו עוד בחיתוליו: מצד אחד יש קבוצה שאומרת הנה, זה ביבי. הפצצת הגרעין האיראני זה ביבי. זה הישג שלו. זה מי שהוא. זו המורשת שלו. זה בזכותו. מהצד השני יש קבוצה שאומרת: ממש לא. ביבי זה טבח 7 באוקטובר. ביבי זו ההפקרה האיומה של ילדינו בעוטף. ביבי אלה החטופים והמלחמה הלא-נגמרת בעזה.
אבל במקרה הזה זה קל. מי שקורא מדור זה יודע שפירקנו כבר סוגיות הרבה פחות שקופות. הרי כל אדם בר-דעת עם מעט יושרה מבין: ביבי הוא גם וגם. הוא גם אשם ואחראי עיקרי לטבח, והוא גם אחראי עיקרי להפצצת הגרעין. מי שהיה ראש הממשלה בזמן האסון הנורא נושא באחריות לאותו אסון, זה באשמתו; ומי שהיה ראש הממשלה בזמן ההישג ההיסטורי נושא באחריות להישג, זה בזכותו. זה עד כדי כך פשוט.
1 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו עם טייסי F-15. לפעמים העימות הכי יצרי הוא דווקא בין האנשים הכי קרובים
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
3. יש מושג שנקרא נרקיסיזם של הבדלים קלי ערך (במקור: The Narcissism of Small Differences). מי שדיבר עליו היה זיגמונד פרויד, שהסביר באמצעותו את הנטייה המוזרה של אנשים או קבוצות שקרובות מאוד זו לזו – מבחינה תרבותית, אתנית, דתית או אידיאולוגית – להדגיש דווקא הבדלים זעירים ושוליים, להתאבסס עליהם ולפתח סביבם עימותים קשים. מה בעצם ההבדל בין סונים לשיעים? ולהבדיל, מי בכלל היה יכול בזמן אמת להבחין בפערים בין מתנגדים לחסידים?
לפעמים העימות הכי יצרי הוא דווקא בין האנשים הכי קרובים, כי במידה מסוימת הם זקוקים לעימות כדי לחדד את ההבדלים שבכל זאת יש ביניהם. סכסוכי שכנים הם תמיד הסוערים ביותר, אבל על מה רבים שם? על המרזב? על החניה? גם בפוליטיקה, המריבה בין שני חברי הכנסת מאותה מפלגה האחד עם השני תהיה יותר יצרית מזו המובנת מאליה שיש להם עם חברי כנסת מהצד האחר של הספקטרום האידיאולוגי.
4. לכן הם מתעקשים. שני הצדדים מתעקשים. הם באותה סירה, הגרעין איים עליהם באותה מידה - אבל הם לא מסוגלים להיות ביחד ברגע. ליהנות. הם חייבים לחדד לעצמם כל הזמן את ההבדלים ביניהם.
"לא, אתה לא מבין, הטבח זה מה שקורה כשלא משתפים אותו. הטבח זה דיפ-סטייט". "לא, אתה לא מבין, ההישג של פיצוץ הגרעין זה בזכות הקִּדמה והשכל והוא בכלל מקדם חרדים בלי ליבה, ההישג זה של הטייסים והוא היה נגדם".
מדובר בהבלים. באמת הבלים גמורים. בנימין נתניהו ייזכר כמי שבזמנו היה הטבח, וכמי שקם מעפר והביא לחיסול הגרעין. מי שלא מסוגל להחזיק את הדברים ביחד, לא מבין את העולם. את מורכבותו.
5. אבל הנה מה שעצוב בעיניי: האנשים האלה משני הצדדים, שדקה אחרי אירוע שמשנה הכל מתחילים להתווכח על ביבי, מפסידים את העיקר - את ההזדמנות להיות פה ברגע היסטורי. שלוש דקות אחרי שטראמפ הפציץ את פורדו, בראש של אמא שלו הוא הפציץ את פורדו, פתחה חבורה מסוימת במרשתת במסע הלקאה ושיימינג לכל מי שאמר משהו שהתברר כלא נכון. הם עבדו מסודר וללא הרף כדי להביא מן העבר עוד ועוד טענות של פרשנים שהתבדו. הבטתי בזה ותהיתי: מה בעצם המניע שלהם? כלומר, מה הבהילות שהם מרגישים ברגע כל כך דגול, במקום לשמוח בו, להתחשבן עם איזה סינק של מישהו שחשב שלא תהיה תקיפה?
היו גם כאלה מהצד השני שלא הצליחו לשמוח. היו שם חמיצות, ניסיון למזער. גם במקרה הזה היה ברור שפחות משהם שמחים שקרה משהו טוב לישראל, הם מתבאסים שזה יכול לעזור לקבוצה השנייה. אבל ניצלתם מגרעין, חברים, קרה משהו ממש טוב. אז מה זה משנה בכלל מה יגידו על כך הסקרים?
נס גדול היה לנו. לכולנו. אלה ימים היסטוריים. אחרי השפלת 7 באוקטובר אפשר להרגיש קצת נחת. קמנו מעפר. ועכשיו צריך להחזיר את החטופים.
שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
