1. 20 שנה אחרי ההתנתקות, אני נוסע על מסדרון נצרים. הכביש שננטש נסלל מחדש. חשבנו שננעל את שערי עזה מאחורינו ונשכח איפה שמנו את המפתח, אבל השערים קרסו עלינו והמוני נוח'בות עברו דרכם כדי לשחוט, לרצוח ולאנוס את כל מי שנקרה בדרכם.
ועכשיו, בשעה שצוותי המשא ומתן בקטאר, ובעת שראש הממשלה ופמלייתו בבית הלבן אצל טראמפ, גדוד יוצאי גדס"ר צנחנים 6646 בעזה. כרגיל. הם שם בסבב חמישי אחרי שעזבו הכל ויצאו להילחם ב-7 באוקטובר, אחר כך שוב גויסו, ואז שוב, ואז קו בלבנון ובסוריה וכעת עוד פעם בעזה. ישראלים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, אנשי הייטק, חינוך, שכירים ועצמאים - שבשנתיים האחרונות היו יותר מ-300 ימים במלחמה. ואתה רואה את זה בעיניים שלהם, במבט: גופם חרוש קרבות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
אני נכנס לעזה עם חברי יאיר שרקי מתוך תפילה שבקרוב הכוחות ייסוגו לאחור כחלק מעסקת חטופים. אולי זה קרה בין כתיבת שורות אלה לקריאתן. אם זה קרה, זה קרה בזכותם. בזכות צוות תימור, למשל, שהיו 20 ונותרו עשרה. אוהד, המ"כ שקיבל אחריות על הצוות, מספר לי על שני חברים שנפלו ושמונה שנפצעו. אחד משותק. אחד קטוע רגל. והם, הנותרים? הם ממשיכים לבוא. מחזיקים האחד את השני. היו להם כל הסיבות בעולם להתפזר. אבל הם מתעקשים להמשיך. אני רואה את התשישות על פניהם, את המשא הכבד. אבל גם את הכוחות.
בכניסה לעזה, רגע לפני שפותחים לנו את השער המאולתר – ההוא שההתנתקות הייתה אמורה לנעול לעד – רץ יהודי מבוגר לעברנו ומבקש שנחכה. הוא מוציא פיתות עם שניצלים ומחלק לשיירה. אני מסתכל על השעון. 11 בבוקר. בעזה, מסתבר, זה כבר צהריים. כמה שעות לאחר מכן, כשיצאנו מהרצועה, החליפו את איש השניצלים חמישה חרדים צעירים. הם מחלקים שתייה קרה לכוחות שיוצאים. בהתחלה אני כועס: אולי במקום לחלק שתייה, אני חושב לעצמי, תשקלו להיכנס לעזה בעצמכם? אבל אני מדבר איתם. הם לא יודעים עברית. אני מבין שהם באו מחו"ל ומבקשים להביע תמיכה. גם זה משהו בעיניי, בטח בימים כאלה.
גם ביציאה וגם בחזרה אנחנו רואים את בתי קיבוץ בארי. חלקם עוד מפויחים ומנותצים. סא"ל א' שמלווה אותנו מספר על ימי הלחימה הראשונים. הוא הבין את גודל האירוע ועלה עם חייליו לבארי. ביום ראשון הם עדיין נתקלו במחבלים בשדות הסמוכים לבארי. כל השטח היה מלא ציוד של הקיבוץ, מוצרי חשמל ומה לא. בוזזים שלקחו כל מה שראו והשליכו בדרך. בשבת ההיא הוא ראה שתי גופות ליד מיגונית. הוא פתח את הדלת ושם נגלה לעיניו מחזה שלא יעזוב אותו עד אחרית ימיו: עשרות גופות של מבלים שנסו מהנובה היו שם. כמו קבר אחים. יחד עם אנשי הצלה, הוא העמיס את הגופות בדממה לעגלת הרכב שלו כדי להביאן לטהרה.
2 צפייה בגלריה
חנוך דאום בהאמר עם המג"ד סא"ל א'. אתה רואה את זה בעיניים שלהם: גופם חרוש קרבות
(צילום: דובר צה"ל)
2. מאז הוא שם. בלחימה. 500 יום בערך. סא"ל א' הוא המג"ד. במקצועו הוא ארכיאולוג. ישראלי ערכי ומיוחד. הוא מספר לי שבבתים רבים בעזה מצא כדים מעזה הקדומה, מבתי כנסת עתיקים שהיו שם. הוא מפגיש אותי עם ד"ר דביר, רופא ילדים מסורוקה. יש לד"ר ארבעה ילדים. ב-7 באוקטובר הוא היה בקנדה, ראה בחדשות מה קורה ובא לישראל. מאז היה מאות ימים במילואים כרופא שיוצא לתמרן עם הלוחמים. הציל עשרות חיילים בידיו. משפחתו הגיעה גם היא לישראל בהמשך. הוא לא היה יכול לעמוד מנגד.
אנחנו נוסעים על מסדרון נצרים ורואים פה ושם משאיות סיוע שעומדות בצד הדרך. תקולות כנראה. אני מציץ בארגזים שעליהן, הם מלאים כל טוב. הסיוע ההומניטרי הוא אבן נגף במלחמה הזו. הבנים והבנות שלנו נלחמים בחמאס בלילה, וביום בעל כורחם מאבטחים שיירות של סיוע שמגיעות לידיהם. כישלון מדיני נורא.
3. עזה שבורה. רצוצה. חרבה. ואין בליבי בדל של עצב על כך. ליבי שייך לחטופים במנהרותיה של עיר הדמים הזו, לא לעזתים. לו היו אנשי חמאס משחררים את אחינו, לא הייתה נחרבת עירם. לפעמים בחיים הדברים פשוטים מאוד, מצטמצמים לרעים וטובים. חמאס הם הרעים וזה גורלם של הרעים. זה גורלם של מי שמבקש לשחוט ולפגוע בילדינו ובנשותינו. אני מקווה שאת ההרס שיש שם יזכרו מבקשי רעתנו כשישקלו לפשוט על בתינו שוב. אנחנו עוברים בסמוך למקום שבו צולם הסרטון המפורסם של הטרקטור שמפיל את הגדר בבוקר השבת ההיא. היום האזור נראה אחרת. אתה מביט על יישובי העוטף ורואה שטח נקי. פרימטר שנחצץ בדמים. מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
נהוראי בן ה-29 מסיע אותנו בהאמר. הוא גדל בנוה דקלים ופונה משם, לפני 20 שנה. ילד בן תשע. חייל אחר בפלוגה גר בנצר חזני. בילדותם הם נפגשו בחוג שחייה בבריכה במלון חוף הדקלים שליד נוה דקלים. עכשיו הם פה שוב, ביחד. הגיליון הזה עוסק ב-20 שנה להתנתקות. ואני חושב עליהם, שהוצאו מבית ילדותם ונקראים עכשיו לחזור לחורבותיו של המקום שבו גדלו.
נהוראי בן ה–29 מסיע אותנו בהאמר. הוא גדל בנוה דקלים ופונה משם כשהיה בן תשע. חייל אחר בפלוגה גר בנצר חזני. בילדותם הם נפגשו בחוג שחייה בבריכה במלון חוף הדקלים שליד נוה דקלים. עכשיו הם פה שוב, ביחד. שניהם הוצאו מבית ילדותם, ונקראים עכשיו לחזור לחורבותיו של המקום שבו גדלו
4. אחד הלוחמים מהפלוגה ניגש אליי.
חנוך, הוא אומר לי, אני יודע שאתה קרוב משפחה של גבריאל שני ז"ל שנפל בקרב גבורה בעזה. הוא היה חבר שלי. בתקרית שבה נהרג היה שלב שחששנו שהוא נחטף. ברגע הזה היה צריך לפרוץ למבנה שורץ מחבלים. מי שהוביל זאת היה יובל ניר ז"ל. במלחמה הזו קורים המון דברים ואין זמן להתעכב על כולם, אבל מה שהוא עשה לגמרי מצדיק עיטור עוז. יובל עזב אישה, איילה, וחמישה ילדים. הוא לימד אותנו כל מה שאנחנו יודעים על לוחמה ואומץ, וברגע האמת, כשהבנו שגבריאל נלכד לבד בקומה עם מחבלים, בחוסר ידיעה אם הוא חי או מת, יובל הוכיח את כל מה שטען לו באימונים. הוא לא היסס, ומיד התנדב להוביל את ראש הטור לתוך דירת המחבלים לטובת הסיכוי הקטן שיספיק להציל את אחיו לנשק - גבריאל. היה ברור לכולם שעמידה בראש הטור לתוך בית מחבלים מעמידה את המוביל בסיכון הגדול ביותר לאבד את חייו, ועדיין – יובל לא היסס לרגע, ואף עשה זאת בחיוך. בעלייה לבית המחבלים, נזרק רימון לעבר הכוח. יובל נהרג בעודו סופג את ההדף בגופו החסון כאשר חתר להוביל בחזית ולהגן על חבריו, וכך הציל את שלושת הלוחמים הבאים בטור.
חבר'ה אחרים באוהל ליד ביקשו ממני להזכיר חבר נוסף שנפל לאחרונה. תזכיר לעם בישראל, חנוך, כך הם מבקשים, את החבר שלנו שאיבדנו לפני קצת יותר מחודש, אלון פרקס ז"ל, היה אחד מאיתנו. תספר לעם שלנו שהיה בו, באלון, משהו שהאיר כל חדר, תספר שהוא היה תמיד שם – עוזר, תומך, נותן בלי לצפות לתמורה. תספר שהיה איש של אמת, של עומק, של נשמה טהורה. תספר שהוא היה חבר, אח, לוחם ומנהיג.
עשר דקות לפני שפרקס נהרג צילמתי אותו, מספר לי אחד מחבריו בגדוד. סתם במקרה. הוא חייך למצלמה. זו תמונתו האחרונה.
5. אני מנסה לחשוב מה עובר על הילדים האלה. כמה עוד נוכל להעמיס עליהם. לדרוש מהם. חלקם מספרים לי שהסבלנות של המעסיקים שלהם פוחתת לאיטה. לא מפטרים אותם כי אסור, אבל עושים פרצופים. שואלים למה שוב, אם יש ברירה אחרת.
צריך להבין: גם אם נצא מעזה כעת, החבר'ה האלה ימשיכו לעשות כ-70 עד 120 ימי מילואים בשנה לפחות. הצבא צריך אותם כדי להיפרס על הגבולות, ואם לא נדע להכיר ולהוקיר את מה שהם עושים, הם יקרסו. בואו נאמר שחוק גיוס שלא אמור לגייס אפילו חרדי אחד זה לא מה שיעזור להם להתמודד עם הנטל.
6. אנחנו נכנסים לבקשתי לעמדת רחפנים. זה אוהל עם מיזוג מאולתר שלא ממש עובד. על המסכים אתה רואה את העזתים. הם יודעים בדיוק איפה אסור להם לעבור. אדם עם מריצה מתקרב לשם. זה חשוד. ככה מעבירים חומרי לחימה. המצלמה עוקבת אחריו, אבל הוא מסתובב. הוא נמצא במקום שבו מותר לו כרגע להיות. אם יחצה את הקו, יסתכן בנפשו.
אנחנו נוסעים למה שפעם הייתה שכונת זייתון, הציר גובל בשכונות הדרומיות של העיר עזה. גם לפני וגם אחרי ההתנתקות, המקום הזה היה קן טרור. מרחוק אנחנו רואים בתים עומדים. הצבא לא מתמרן שם. חוסר האונים הזה מאמלל את הנפש. להיות כל כך קרובים אבל כל כך רחוקים מהאחים שלנו. האם נזכה בקרוב לראותם שוב?
בדרך החוצה מעזה אני רואה דבר שבכל זאת משמח אותי: השדות. השדות של בארי. הם שוב פורחים. עומדים שם בגאווה. מלבלבים.
החיטה צומחת שוב.
