1. לפני כמה ימים צפיתי בתוכנית השבועית של ביל מאהר ב-HBO. כמו תמיד, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, כשהגיע לדבר עם אחד מאורחיו על ישראל הוא תמך בנו. הוא דיבר על חמאס שפתח במתקפה רצחנית וברברית ולא הותיר לישראל ברירה אלא להילחם, והסביר שבכל רגע הם יכולים לעצור את כל התוהו הזה, אם ישיבו את האזרחים שהם מחזיקים אצלם מתחת לאדמה. זה תמיד נחמד לראות מישהו מגן על המדינה שלך בתוכנית בחו"ל, אלא שאז קרה דבר משונה: כתשובה למאהר, האורח ציטט דברים שאהוד אולמרט אמר בראיון באחת הרשתות בחו"ל, דברים שמהם עולה שישראל סתם הורגת בכיף שלה חפים מפשע, או משהו כזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
אני לא יודע מה מצבו הנפשי של אולמרט בימים האלה, אין לי מושג מה בדיוק עובר עליו כשהוא מוציא בראיונות בחו"ל את דיבת הארץ כשבתחתית המסך יש טייטל שמספר כי הוא ראש הממשלה לשעבר של מדינת ישראל (העובדה שישב בכלא לא מוזכרת כמובן בראיונות האלה). אבל אני כן רוצה לומר שזו חוויה קשה מאוד כישראלי לראות מגיש תומך-ישראל שאתה אוהב מקשיב להשמצות כאלה, מתערער קצת ומעלה לפתע ספקות שמא הוא בעצם לא מבין את התמונה.
אהוד, אם אתה קורא במקרה את הטור הזה (בעבר אני יודע שקראת), אני מקווה שתוכל לקרוא את הדברים בנפש חפצה ולא תראה בהם איזו מתקפה מרושעת עליך או משהו כזה. היית ראש ממשלה שלנו. לא במקרה מאבטח של המדינה עדיין מסתובב איתך. למי שהיה ראש ממשלה יש זכויות שנשארות עימו לכל החיים.
אבל יש גם חובות.
2. 20 חיילים נהרגו בחודש האחרון במבצע מרכבות גדעון. בין כתיבת שורות אלה באמצע השבוע לפרסומן בסופו אולי יקרו דברים גדולים. אולי נתבשר בבשורות טובות. על עסקת חטופים, על הסכמי נורמליזציה.
אבל הצער, כמה זמן עוד נוכל להחזיק את הצער הזה? יש איזה סרטון שהסעיר אותי: רואים בו את גפני יושב בוועדה בכנסת ויוצא נגד המלחמה. אחד הפרשנים באולפן הסביר שגפני נזכר לדבר נגד המלחמה בכל פעם שהוא רוצה לאיים על נתניהו בנושא חוק הגיוס. עכשיו תראו, גם אני רוצה שהמלחמה בעזה תסתיים, אבל בא לי לשאול את גפני, האם הוא היה בהלוויה של אחד ממאות החיילים שנהרגו בתמרון? אני משתוקק לדעת, האם יצא לו לבקר בשבעה של מישהו מאלפי הנופלים במדינה מוכת הצער שלנו? האם יצא לו לבקר פעם פצועי מלחמה? האם דיבר בגובה העיניים עם ישראלי בן 20 שאיבד יד או רגל במלחמה כדי לשמוע ממנו מה הוא מרגיש, מה הוא חווה?
לפעמים כשאני שואל לוחמים שכבר 21 חודשים נמצאים בלחימה כמה חברים הם איבדו, לוקח להם זמן לחשב. הם ממש צריכים דקה לספור את כל מי שהיו ואינם. ואני תוהה, האם גפני מכיר נופלים? אני לא חושב שהוא איש רע, אבל אני נגנב מהאטימות.
גפני נזכר במלחמה רק כשלא נותנים לו תקציב לישיבות. ואני מסתכל על עצמי, כדוגמה בלבד: במלחמה הזו נפלו שמונה חיילים מהיישוב שאני גר בו. שתי בנות של בני דודים שלי איבדו את בעליהן בהיותן בהיריון. פגשתי חיילים ומפקדים בשטחי כינוס ימים ספורים לפני שנפלו. והאמת המרה היא, שכמעט כל ישראלי מכיר אישית לפחות משפחה אחת של חייל שנפל במערכה.
האם גם גפני מכיר?
אני תוהה, האם יצא לגפני לבקר בשבעה של מישהו מאלפי הנופלים במדינה? האם הוא דיבר בגובה העיניים עם ישראלי בן 20 שאיבד יד או רגל במלחמה, כדי לשמוע ממנו מה הוא חווה?
3. במושב מטע, לא רחוק מבית-שמש, אני פוגש ישראלים גיבורים שעברו לבית מאזן בשם "בית בטבע". אלה חבר'ה שיצאו למלחמה ומשהו עמוק אצלם נשבר. הביקור מטלטל אותי. לראות בחור שהוביל לוחמים כקצין בחטיבת חי"ר יושב עם אוזניות כדי למנוע רעשים, מדבר בלחש ובקושי יוצר קשר עין, זו חוויה כואבת. הם מספרים לי בגילוי לב שפחות מבקרים אותם. יותר קל, במירכאות או שלא, לבוא למחלקת שיקום ולדבר עם מישהו על הפציעה שלו, להבין מאיפה הכדור נכנס ומה קרה למחבל. אבל זה דבר אחר לגמרי, כבד ומורכב בהרבה, לראות מולך אדם שפציעתו שקופה ולשמוע שחייו התפרקו. מאדם מתפקד ונורמטיבי, הוא הפך לצל של מה שהיה. הוא לא מסוגל לעבוד, הוא לא מתפקד בבית ומה שעצוב זה גם שרובם, במידה כזו או אחרת, הרחיקו את עצמם מאהוביהם. הם לא רצו ולא ידעו לבקש עזרה. הם כעסו ואיש לא הבין למה. הם נהיו קצרים. אני יושב איתם במעגל. לא רק גברים, יש גם נשים עם פוסט-טראומה במלחמה הזו. והם מספרים לי שהילדים שלהם גדלים בלעדיהם.
הם אומרים משפט קשה: אולי אם הילדים שלנו היו יתומים היו מכירים בקושי שלהם, אבל יש להם אבא, רק שאין להם אותו באמת. הם לבד.
1 צפייה בגלריה
"בית בטבע" במושב מטע. כשנצא מהצד השני של המלחמה הזו נבין כמה פוסט-טראומטיים יש בינינו
(צילום: צוות "בית בטבע")
4. ב"בית בטבע" עושים עבורם כל מה שאפשר. אמבטיות קרח, אופניים, שיעורי יצירה, מפגשים טיפוליים. קשה להשיג פעילויות. אני רואה גם על עצמי: אני בקשר עם המון פצועי חרבות ברזל, אבל פצועים שקופים של פוסט-טראומה פחות יוצא לי לבקר. חייבים להבין שזו תופעה שתלך ותתגבר בישראל. כשנצא מהצד השני של המלחמה הזו נבין כמה פוסט-טראומטיים יש בינינו. מה אתם חושבים, שאפשר לשלוח ילדים למלחמה של כמעט שנתיים, לקרבות יומיומיים עם מחבלים, ולחשוב שכלום לא ישתנה בנפשם? בין היתר אני פוגש שם אדם שהיה קשור בארגון הלוויות. 137 גופות של ישראלים הוא אסף ביומיים שאחרי 7 באוקטובר. והוא צל אדם. התחיל לשתות. להתרחק. עכשיו הוא מנסה להחזיר לעצמו את הנשימה.
5. הם מספרים לי שבסיאטל יש בית לחיילים מתמודדי פוסט-טראומה שהמטופלים בו על מדים. הם מקנאים בהם. אולי אם היינו על מדים, הם אומרים, היו מסתכלים עלינו יותר.
אני שואל אותם מה חשוב להם. מה המסר שלהם. והם אומרים בפשטות: שלא ישכחו אותנו. שלא נהיה לבד.
שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.25
