1. הטור הזה יעסוק בכביש הבקעה. תודו שהרבה זמן לא קראתם טור זיכרונות על כביש. המון זמן לא יצא לי לנסוע בו. מניח שגם לרובכם. אבל כל מי שגדל כמוני בצפון, נסע בו הרבה. לא היה כביש 6 כשהיינו ילדים. כביש הבקעה היה הדרך היחידה לירושלים. הכרנו כל פיתול בכביש הזה. זיהינו כל מקטע שעושה בחילה. הקאנו לכל אורכו.
זו אגב נקודה להתעכב עליה, לרוע מזלכם: כילד באייטיז היה מקובל להקיא בנסיעות. לפעמים אני תוהה אם הפסקנו להקיא כי התחזקנו עם השנים או שהמכוניות הפכו לפחות מערבבות מעיים. תבינו, זה לא היה נחשב דרמטי להקיא בנסיעה פעם. זה אפילו היה מחזה די שגרתי: ישבנו באוטו עם שקית, מחכים לרגע. זה היה מקובל שבשלב מסוים איזה ילד מקיא לשקית וזורקים אותה החוצה. היום זה נראה לי קצת מוזר וחולני, אבל זה מה שהיה. פעם אחת בלבד לא הקאתי במהלך הנסיעה מירושלים לגולן. זה היה אחרי שסבתא שלי אמרה לי שיש לה תרופה מיוחדת שאם אקח לא אקיא. היא הביאה לי כף עם מים וסוכר. בילשטה אותי. קצת חשדתי, אבל לא רציתי לאכזב אותה ולא הקאתי. הייתה לי בחילה משוגעת, אבל הרצון שלי שהתרופה של סבתא תעבוד גבר. הכל בראש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. מחילה על שיח ההקאות, תכף נתקדם, אבל הנה עוד משהו די קומי בנושא, זיכרון שמחזק אצלי את התחושה שבשנות ה-80 ילדים הקיאו בנסיעות ככה באהלן-אהלן. דור של קיא היה פה: יצאנו לטיול שנתי. נסענו ליישוב ליד בית הספר כדי לאסוף את מי שאמור היה להדריך אותנו, אבל לא היו אז פלאפונים ולא מצאו אותו. נסענו אז בטיולית כזו, בני דורי זוכרים במה מדובר: זה לא בדיוק אוטובוס, יותר כמו צינור עם גלגלים. והטיולית המעפנה הזו התחילה להסתובב בפיתולי היישוב לחפש את המדריך, עד שאחד הילדים הקיא. אמנם רק יצאנו לדרך, אבל טלטולי הטיולית היו כמו מתקן מוגזם בלונה פארק. אחרי שהילד הקיא שניים נגעלו מהקיא והקיאו גם, המורה נגעלה מהקיא של שניהם וגם הקיאה, ובתוך שלוש דקות 20 ילדים הקיאו בזה אחר זה כמו באיזה מערכון מוקצן של מונטי פייתון. זה היה אחד המחזות המוזרים שראיתי בחיי. אורגיית קיא שלא הייתה כדוגמתה.
3. הלאה. אז אחרי הרבה מאוד שנים שלא נסעתי בכביש הבקעה, חזרתי לשם השבוע. ונזכרתי שפעם בתחנה המרכזית בטבריה מישהו ביקש ממני 20 שקל כי הוא חייב להגיע לירושלים. קבצן כזה. נתתי. הוא עלה על האוטובוס איתנו. קו 963 האגדי. כשעצרנו במפגש הבקעה להפסקה, קניתי רק שתייה. לא רציתי לבזבז כסף. הוא, לעומת זאת, קנה גם שווארמה. הסתכלתי עליו אוכל מהכסף שלי ותהיתי אם עליי לשמוח או להרגיש נעקץ.
לא משנה. מה שקרה השבוע, זה שאפרת אמרה לי לקחת כבד מהמקרר בדרך לביקור החיילת שלנו, אבל לא הבנתי מאיזה מקרר, ובמקום לקחת את הכבד שאפרת ארזה כמו שצריך, לקחתי קערת בורגול שהייתה שם ויצאתי. אפרת הגיעה הביתה והבינה את הפיגור. מה שיפה זה שהיא אפילו לא כעסה. הצלחתי עם השנים להוריד כל כך את הציפיות שלה ממני, שאם אני מצליח ללכת וללעוס מסטיק באותו זמן היא מוחאת כפיים. בכל מקרה, הייתי צריך להיערך מחדש ולקנות אוכל. החלטתי לעצור במפגש הבקעה. לא הייתי שם שנים רבות, אבל זכרתי לטובה את המקום הזה. האוטובוסים לירושלים היו עוצרים שם להפסקה, וכנער זה היה נראה לי כמו נווה מדבר. כביש הבקעה הרי היה כביש ילדותנו ומפגש הבקעה היה הדיסנילנד שבדרך.
אגב, החום שם במכוניות נטולות המזגן שבהן נסענו היה בלתי נתפס. אני זוכר שאבא של חבר קנה מאוורר לאוטו. מה נאמר, לא היה כדבר הזה: אתה נוסע ב-45 מעלות, והמאוורר משמש כמפזר חום מדאורייתא. אני נזכר לפעמים בחום של כבישי הבקעה כשאני מדליק מזגן והילד שלי מבקש שאכוון אותו גם על הרגליים. יש לו הרי מצבים, אפשר שהקור יהיה על הראש ואפשר שיהיה על הרגליים. לנו בנסיעה לבקעה עפה לבה רותחת לפנים, אבל היום, הילדים מבקשים שתקרר אותם בחלקים.
אני נזכר לפעמים בחום של כביש הבקעה כשאני מדליק מזגן והילד שלי מבקש שאכוון אותו גם על הרגליים. לנו בנסיעה לבקעה עפה לבה רותחת לפנים, אבל היום, הילדים מבקשים שתקרר אותם בחלקים
4. אי-אפשר לומר שהזמן קפא מלכת בכביש, אבל נכנסתי למפגש הבקעה וזה כאילו שום דבר לא השתנה. העולם התקדם מאוד ב-40 השנה האחרונות, אנחנו בעידן של בינה מלאכותית, שום דבר אינו כשהיה - זולת מפגש הבקעה. שם שום דבר לא השתנה. ראיתי שם השבוע חתול שזכרתי מ-1991. זיהיתי את הסיר של החומוס. חששתי קצת, אבל לקחתי לי ולילדים צלחת וקניתי גם לחיילות. את מה שקרה אחר כך לא יכולתי לצפות: הם אכלו הכל בכיף ודווקא ביבי הוא זה שחטף את הקלקול קיבה. לך תבין.
5. אני לא יכול לסיים טור על כביש הבקעה בלי להזכיר גם את זה: חתונתם של אורי פל וקרן אבנעים הייתה אמורה להתקיים ב-5 ביוני, יום חמישי, 1997. היו לי חברים שאמורים היו להשתתף בחתונה במושב הזורעים. קרן היא בת גילי. יש תמונות שלה בשמלת כלה עם ראשוני האורחים, מחכה ליום השמח בחייה. אבל יום ששונה הפך ליום אסונה. שעות קשות וארוכות של מתח עברו על בני המשפחה כשהחתן לא הגיע. רק בבוקר המחרת התגלה מדוע: אורי פל, הוריו ועוד שני חברים שהיו ברכב נהרגו בתאונת דרכים בדרך אל החתונה. פעם חשבתי ש"שמתי לי פודרה" של אביתר בנאי נכתב על החתונה הזו. זה אמנם לא נכון היסטורית, אבל אני עדיין נזכר בחתונה שלא התרחשה, כל אימת שאני שומע את השיר. יהי זכרם ברוך. סעו בזהירות.
