"זה כמו ראיון עבודה", אמרה לי חברה שסיימה את התהליך לפני שנה ועדיין נראית כאילו מערבל בטון פגש בה בסמטה לא אפלה, כי הגנרטור ששכרו עדיין מאיר לה את החזית של הבית בהמתנה שבעלה יזדכה עליו. הוא אגב אמר שיעשה את זה בהקדם, וזה בזִכרית מדוברת: אף פעם.
"ואם ההנגשה שלנו תבאס אותה?", אני נזכרת בכל הרגעים שבהם הרגשתי שהנכות של הבן שלנו מרחיקה אנשים. "מה מבאס בנכות?", היא שאלה, ולפני שהספיקה לסיים את השאלה הבינה כמה מבאסת יצאה, אז הוצאתי אותה מזה – אני רגילה שאנשים מסתבכים לידי ומכירים בפער שבין מצבור הכוונות הטובות שלהם לתוצר חסר הטאקט שיצא להם מהפה. "נכות היא לא אטרקטיבית, היא גם לא שער על מגזין עיצוב, אלא אם אתם בחודש המודעות לצרכים מיוחדים ובניתם טירה נגישה על הרי האלפים", אמרתי.
לקריאת הטורים הקודמים:
איך בכלל מוצאים אדריכל?
האודישנים לליהוק מערכת היחסים החדשה בחיינו הזוגיים התחילו קצת אחרי שרכשנו קרקע במושב וסימנו וי על שלושה מתוך 30 מיליון שלבים ביורוקרטיים. זאת למעשה הנקודה שבה מתחילים לעכל את מה שעשינו, אותו כאב בטן תמידי שמלווה כל צעד, ואיכשהו זה גם בדיוק השלב לפתוח את מערכת היחסים – לתת לזרים גמורים להציץ פנימה, לשמוע את כל הפנטזיות הכי פרועות, להגיד שאין שום סיכוי שיתממשו, להדליק אתכם על מרקמים שלא דמיינתם, חיפויים שלא חלמתם ואי כפול שיוציא את בעלי מאזור הנוחות, כי אי יש אחד ומה פתאום שניים?
המטפל הזוגי לשנים הקרובות לא למד דקה בפקולטה לפסיכולוגיה, אבל כמות הריבים הזוגיים שחווה גרמו לו כמעט לכרטס לכיוון אחד במנזר בודהיסטי – או במילים אחרות, הכירו את האדריכל. או האדריכלית. או גם וגם.
"איך בכלל מוצאים אדריכל?", שאלתי סקרנית את בן זוגי שהתרכז במעבר העשירי לשנה זו בין ספקי אינטרנט, כמו מבהיר בכל הזדמנות שהוא והחלטיות הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו ושיהיה לי בהצלחה עם גון הפרקט.
"אין לי מושג", הוא ענה.
יופי, נקודת מוצא מעולה.
מתברר שלמצוא אדריכל זה כמו למצוא חתן, ולמצוא כזה שמבין נגישות ו/או מוכן לאתגר שהצבתי, שכולל שתי מילים כמעט מנוגדות – נגישות ועיצוב – זה כמו למצוא חתן בערב הפרשת חלה.
צלילה בין אתרים, רשתות חברתיות ובינג'
לפני תשע שנים בערך, כשהראל שלי היה פעוט ועולם העזרים המיוחדים לילדים מיוחדים נכנס לביתי ושבר את לבי, החלטתי שאני אהפוך כל מה שרק אפשר לאופנתי על גבול הנחשק. בהתחלה זה הגיע ממקום מעט הזוי להסוואה, וזה לא הזוי שהורה מיוחד רוצה להסוות ערימת מבטים יומיומיים לכיוון כיסא הגלגלים של הילד שלו. זה דווקא נורמלי, זה פשוט מעט הזוי לרצות להסוות כיסא גלגלים. גם היום, כמעט עשור אחרי, אני עוד מוצאת את עצמי נתקעת עליו. בוהה. מנסה להבין איך הגיע לחיי בלי הזמנה.
אבל בימים ההם, כשהתחלתי להדביק זו לזו חתיכות מהלב השבור שלי שהפכו אותו לסדוק תמידית ושלם בדרכו החדשה, אלה היו נגיעות אופנתיות הכרחיות, כמו חתימה אישית שלנו. כך אבזרנו את גלגלי כיסא הגלגלים בהדפס של להבות ובאורות שנדלקו בזמן שהכיסא בתנועה. הילד הושפע אז מסמי הכבאי, ואמו פשוט רצתה לשרוף את כל העולם. על הסדים הודפסו חלקי לגו במדפסת תלת-ממד, הקביים המינימליסטיים הוזמנו מחו"ל, וההליכון זכה לגוון כחול במהדורה מוגבלת שנהפך לסגול במקומות סגורים.
גם בימים שלא הייתי מסוגלת לדבר מילולית את הנכות של הראל, דיברתי אותה ויזואלית ולא התפשרתי על הנראות, כי אם כבר מסתכלים ובוהים, אז שיהיה על מה להסתכל.
אם זאת הגישה שלנו בנוגע להראל כמעט מיומו הראשון בעולם, כלומר הגישה שלי ובעלי מתמחה בלגבות, כי הוא יודע מה טוב לו וגם ככה לא מבחין בין כחול לסגול, אז הבית שלנו חייב להיות כזה. אבל איך מוצאים מישהו כזה? אפילו צ'אט לא הצליח לאתר, הכי הרבה שלו היה למצוא לי אדריכל נכה במנהטן, ואני בעד מנהטן והכול, אבל איכשהו שבילי המושב שלנו לא מרגישים כמו טיימס סקוור.
התמסרתי לעבודת המחקר הזאת כמו שהמרצה שלי לסטטיסטיקה רק ייחלה שאתמסר לעבודת המחקר שלה. צללתי בין אתרים, רשתות חברתיות, תמונות ובינג' ממסטל חושים של "הבתים היפים בישראל" שלא כולם היו יפים בעיניי או בתים בעיניי, אבל בשלב הזה אם הייתה ב"ארץ-עיר" קטגוריה של משרדי אדריכלים, הייתי מנצחת בפער.
כמעט 12 שנים מאז נולד בכורי המיוחד, שהפך אותי בו זמנית גם לאמא וגם לאמא מיוחדת, אני לא מתפשרת ומכניסה רק את מי שרוצה להיות שותף לסיפור הצלחה
בכל יום הייתי שולחת לבעלי המושלם והסבלני באדם לינקים שהוא לא פתח כלל וצילומי מסך טלוויזיה, בעודי מתמכרת לתוכנית נוטפת תוכן שיווקי בגלל הקרניז שאני חייבת, השטיח שאני חייבת או הווילון שאני חייבת. והמקסימום שלו היה להשיב לי: "קלטי מתחת לטלוויזיה! הנה הגרב שחיפשתי". וכך לקו הסיום שלי-שלנו הגיעו שלושה שהם בעצם ארבעה, ואיתם קבענו פגישות היכרות.
מסע בלי מוצ'ילה
שירי ואלירן היו הראשונים שנפגשנו איתם, אבל לא סוגרים עם אולם החתונה הראשון שראיתם. וזה אידיוטי. טיפ: אם מצאתם את שאהבה נפשכם שרוצה לשבת באוגוסט בעגלת קפה ולפרוס גרמושקה על שולחן פיקניק ושעושים הכול כולל הכול – שזה אומר גם החוץ וגם הפנים – אז למה להמשיך להיפגש? כי זה הפומו שמנהל אותנו וכי האנושות אוהבת לסדר דברים בשלשות, גם אדריכלים.
כמו בתקופת שידוכים המשכנו ונפגשנו ונשאלנו שוב ושוב אם אנחנו רוצים כפרי או מודרני, ובסופו של חודש הבנו שאנחנו בוחרים בשירי ואלירן, בעלי סטודיו האדריכלות NAGI HALEVI, ובכפרי שהוא גם מודרני וגם נגיש.
ובנימה רצינית שאולי תושיע זוגות במצבנו, הדינמיקה של זוג מול זוג וההפריה האינסופית כמעט של ארבעה מוחות הן איזון מדויק עבורנו בתקופה נטולת איזון במיקרו ובמקרו. מהיום הראשון הרגשנו שפרויקט חיינו הוא פרויקט חייהם: עם אפס אגו ורצון אמיתי ללמוד הם הסכימו להכניס לרביעייה שלנו צלע חמישית בדמות יועצת נגישות מוסמכת, כי הנגשה זה הרבה מעבר למשקופים רחבים. ומחכות לכם שורות ארוכות שבהן אפרוס בפתיחות גמורה את כל הקשיים והתסכולים בגלל שטחים מתים שנועדו עבור ילד חי. כל כך חי, כנגד כל הסיכויים.
חבר טוב, שהוא עצמו אבא לילדים עם צרכים מיוחדים ואיש נוטף אנרגיה מכילה וכמויות של סטייל, אמר לי השבוע שהוא בוחר את אנשי המקצוע שמלווים אותו ואת הילדים שלו רק אם הם מתאימים להיות שותפים למסע חייו. באופן אוטומטי האוזן שלי, רוויית הקלישאות, כמעט סיננה, אבל למזלי האמירה הזאת הצליחה לחדור כשנשמעה כל כך לא מתיימרת ובעיקר פשוטה – הורות מיוחדת נופלת כמעט תמיד למחוזות הריצוי וההסתפקות. אנחנו מבינים את הקשיים שאנחנו מגיעים איתם, ולכן מקבלים את מי שמוכן להירתם גם אם הוא לא תמיד נחמד או מתאים לנו ברמה הכימית-אנושית. וזה לא צריך להיות ככה.
כמעט 12 שנים מאז נולד בכורי המיוחד, שהפך אותי בו זמנית גם לאמא וגם לאמא מיוחדת, אני לא מתפשרת ובוחרת להשאיר מחוץ לנבכי המסע הזה את מי שיכול לטעות ולראות היתפסות לחלון בלגי כקפריזה עיצובית, ומכניסה רק את מי שרוצה להיות שותף לסיפור הצלחה שבו נהפוך כל אבן וידית, עד שילד אחד יצליח לפתוח את החלון הבלגי שלו בעצמו.
נועה הראל-הנדיןצילום: אלה מילתנועה הראל-הנדין - בעלת ויוצרת בלוג האמהות "חיים של אמא" ומנהלת הקהילות שלו. קריאייטורית, יזמית, מרצה, תסריטאית, יוצרת ומגישת פודקאסט "הנבחרות" על אימהוּת מיוחדת
