"למה בעצם אתם לא מתחתנים?" היא שואלת אותי, והרוח של הים פורעת את תלתליה השחורים והיפים. אני כל כך מופתעת מהשאלה שלה, שאני שוכבת על החול ולא יודעת מה לענות. החברות הוותיקות שלי בחיים לא היו שואלות אותי משהו כזה, הן מכירות אותי כל כך הרבה שנים שאני בשבילן בערך כמו תיק עור אהוב שלוקחים כל בוקר לעבודה - עובדה מוגמרת שאין טעם לפשפש בה יותר. אף אחת מהן בחיים לא תעלה על דעתה לשאול אותי למה רן ואני לא מתחתנים, ומה הגובה המדויק שלי, או למה בחרתי לקרוא לבת שלי בשם הישראלי הסאחי ביותר, מאיה, כשכל ההיריון חלמתי על שם מקורי כמו עיינה או לילי. הן יודעות היטב שמה שכל מה ששכחת לשאול בהתחלה, אין טעם לשאול 23 שנה אחר כך.
ר' היא חברה חדשה שלי, חברה שהכרתי בעקבות 7 באוקטובר. רן ואני באנו לראיין אותה אחרי שרצחו לה את אחותה הקטנה והאהובה עליה מכל ואת הגיס שלה, בטבח בקיבוץ. היא אמנם הייתה מרוסקת לגמרי, אבל אפילו הבכי לא הצליח להסתיר את החדות והפראיות של עיניה הכחולות שהביטו ישר לתוכי. זה לקח חמש דקות עד שהתאהבתי בה לגמרי, ובאמת היה בה כל מה שאני אוהבת בנשים - היא הייתה חכמה כמו גורו, דיברה כמו משוררת, ובעיקר הייתה לה אנרגיה כזו של חופש מוחלט, של אישה שתמיד תישאר פרא לגמרי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
מהר מאוד גם שילבנו את הבעלים שלנו בתוך החברות הזו, ואני שמחתי לגלות שבעלה איש נפלא ומלא רגישות. וזו הסיבה שאנחנו פה היום, ארבעתנו, כי החלטנו לנצל את השבת השמשית הזו כדי לעשות פיקניק זוגות על שפת הים. בדרך כלל אני שונאת דאבל-דייטים, לצאת לבלות עם עוד זוג של חברים נשואים. נתחיל בזה שב-90 אחוז מהמקרים הדייט הכפול הופך לאולימפיאדת זוגות. אתם יושבים שם מול נויה ורועי וכאילו מדברים על יוון ועל המתבגרים המעצבנים שלכם, אבל מתחת לפני השטח, במעמקי הנהר המטונף והשחור של הסאבטקסט, אתם בעצם מתחרים למי מכם יש זוגיות יותר טובה ומי מהזוגות שנמצאים פה יותר מאוהב ומיני. באיזשהו שלב של הערב אני תמיד נגעלת מעצמי כשאני מגלה שאיכשהו, קצת לפני כוס היין השנייה, שמתי יד על הירך של בן הזוג שלי ועכשיו אני מלטפת אותה בחושניות כאילו שזה עתה נפגשנו. "למה את עושה את זה?" אני חושבת, "הרי רק לפני שנייה, בבית, הוא היה שקוף לך כמו תלתל אבק, לא העלית על דעתך לתת לו יד או לנשק אותו ליד הקומקום. אז עכשיו פתאום הוא לוהט? עכשיו בא לך למזמז אותו רק כי יש אנשים שמסתכלים ובוחנים?"
רק שעם ר' ובעלה זה שונה. הם שייכים לסוג האנשים הנדיר הזה שהוא כן באמת, ואפשר לדבר איתם על הכל, הם לעולם לא ינסו להעמיד פנים שהם הורים מושלמים או להסתיר מכם שהם עוברים תקופה זוגית קשה כרגע. לא כמוני, ששוכבת עכשיו ומתלבטת איך נכון לענות. האישה שהייתי פעם הייתה מתחרה עכשיו באולימפיאדת הזוגות, אומרת משהו כמו "אני ורן בוחרים האחד בשני כל בוקר מחדש בלי חתונה, זה שומר על התשוקה ועל הסכנה". אבל מזמן אני כבר לא רוצה להתחרות באיש, להפך; אני בוחרת כל בוקר להפסיד, ואפילו נהנית להפסיד. עם כל זוג אחר הייתי כנראה נותנת איזו תשובה מצחיקה וקלילה, או עושה את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, פשוט בועטת את הכדור בחזרה אליה ושואלת "ומה איתכם? ספרו לי על החתונה שלכם". אני אלופת העולם בלהקשיב לאחרים ובעצם לא לומר כלום על עצמי, זה נוח לי, זה מוגן, זה מאפשר לי להשאיר את כל מה שמסוכן מאחורי החומה שכל כך חשוב לי להסתגר מאחוריה.
ר' תולה בי את עיניה הכחולות שרואות הכל, ומול המבט הזה שלה אני מחליטה לעשות על החיים ועל המוות ולהגיד משהו אמיתי. "תמיד האמנתי שאם כבר להתחתן", אני אומרת, "אז רק בשיא המאוהבות שלכם, ממש על ההתחלה, נגיד חצי שנה שנה אחרי שהכרתם. אם רן היה מציע לי חצי שנה אחרי שהכרנו, איך הייתי שמחה לעמוד מתחת לחופה בעיוורון הזה של ההתאהבות, לשים את השיר שלנו ברמקולים, להסתכל לו עמוק בעיניים ולחשוב כמה סקסי, שווה וכריזמטי הגבר שלי ואיזה כיף שהוא עומד להיות רק שלי מעכשיו. אבל ככה? כשאנחנו זוג של 14 שנה? אני לא אוהבת חתונות של זוגות ותיקים".
"אבל למה?" ר' שואלת. היא פסיכותרפיסטית במקצוע שלה, ולא סתם, מטפלת מחוננת, ואני יודעת שהשאלה הזו היא לא סתם, היא באה עם בטנה כפולה ודפנות נסתרים. "לא יודעת", אני אומרת, "משהו ברעיון שרן ואני נתחתן באיזה בית קפה בהוד-השרון אחרי שאנחנו ביחד 14 שנה. לחשוב איך נגיע לחתונה באוטו שלנו, מהבית המלוכלך שלנו עם הכוסות בכיור, אחרי שישנו בלילה ביחד ואני צעקתי עליו שהוא נוחר. מה יהיה רומנטי בזה? מה יעלה לי דמעות בעיניים?" ושוב אני שולחת מבט לרן, לראות אם הוא נעלב מהדרך שבה תיארתי אותנו. בניגוד אליי, שמאז גיל המעבר בערך נהנית להפסיד ולהתנהג כמו לוזרית בצורה כמעט סאדו-מזוכיסטית, לרן יש עדיין גאווה. מאוד חשוב לו לצבוע אותנו בצבעים יפים, לשמור על האיקוניות של הזוגיות שלנו ממש כמו ששמר עליה בהתחלה.
בניגוד אליי, שמאז גיל המעבר בערך נהנית להפסיד ולהתנהג כמו לוזרית בצורה כמעט סאדו–מזוכיסטית, לרן יש עדיין גאווה. מאוד חשוב לו לצבוע אותנו בצבעים יפים, לשמור על האיקוניות של הזוגיות שלנו
"תמשיכי", רן אומר לי בשקט, "אני ממש לא נעלב וגם מסכים איתך", ובכל זאת אני מהססת, כי אני לא יודעת איך להסביר כמה אני לא אוהבת לקבל הזמנות מזוגות של עשרים שנה, שהחליטו לעשות את הטקס הזה שנקרא "חידוש נדרים". הייתי פעם בחתונה מחודשת כזאת. החתן והכלה, שניהם בני 60 פלוס, הגיעו לחופה יד ביד עם הנכדה הקטנה והבלונדינית שלהם. הכלה לבשה גלבייה אדומה מתנפנפת ונעלי עקב מכסף, והחתן החליט לשים קצוץ ופשוט בא עם הג'ינס שבו הוא כנראה פותח סתימה בכיור. וזה היה מרגש, הם קראו זה לזה את הנדרים, היא סיפרה איך גם אחרי עשרים שנה הוא עדיין הגבר הכי יפה בעולם בעיניה. ואני, ביץ' שכמותי, עמדתי בשיא החום על הדשא ולא האמנתי למילה אחת שלהם. כלומר, האמנתי שהם אוהבים, אבל לא שהם מאוהבים, כי איך זה יכול להיות? בשלב הזה היא כבר רואה אותו כמו כתם אפור וחביב שמדשדש ליד המקרר ואין לו תווי פנים בכלל. הם קראו לזה חידוש נדרים, אבל לי זה הרגיש יותר כמו ניסיון לחדש בכוח משהו שלעולם לא יתחדש יותר, לזייף איזו התלהבות מלהחזיק ידיים או להסתכל עמוק האחד בעיניים של השני כשהשעה אחת בצהריים ביום חמסין רומנטי בערך כמו דלי זפת בוער, ואת כבר יודעת בדיוק כמה שערות יש לו בנחיר הימני.
"זה כנראה משהו ילדותי אצלי", אני אומרת עכשיו, "אם זו לא אהבה טרייה ובוערת של התחלה, זה לא מספיק טוב בשבילי. יש בי משהו שלא מחזיק מאהבות ותיקות ורואה בהן משהו נעים אבל לא מסעיר". ואיך שאני מסיימת את המשפט, אני מבינה שעשיתי טעות, כלומר שהסתכנתי. אני יודעת שר' ובעלה עדיין מאוד מיניים, אוהבים ורומנטיים האחד עם השני, רואים את זה בדרך שבה היא מחבקת אותו והוא מסתכל עליה כשהיא יוצאת מהים כמו איזו שחקנית קולנוע איטלקייה בבגד ים שחור. הם באמת אחד הזוגות הכי טובים שהכרתי. אם הם יחדשו נדרים בטח לא תישאר עין אחת יבשה בקהל, אז מה פתאום אני חושפת מולם שאני כבר לא מרגישה שאם רן ואני נתחתן זה יהיה רומנטי, שאני מפחדת שאני אקום במצב רוח רע ואולי נתעצבן בדרך על הפקקים ואני לא אצליח להסתכל עליו מדבר אליי מילות אהבה ולהרגיש?
בסוף ר' ובעלה הולכים, יש להם התחייבות אחרת. ואולי פשוט לא כיף לאף אחד להיות איתי עכשיו, אני חושבת. אני שוכבת בחפיר החול שלי ליד רן והמגבת שלו, שכמובן נשארה נקייה, וישרה ושונאת את עצמי ביסודיות כמו שמזמן לא שנאתי את עצמי. אני מרגישה שחשפתי יותר מדי, שנתתי לאנשים שאני אוהבת אבל עדיין לא ממש מכירה איזה קלף סודי שהייתי צריכה לשמור קרוב לחזה.
"בגלל זה עדיף להישאר לבד בבית", אני חושבת, "בבית אין כאבים כי אין אנשים אחרים". "תפסיקי", רן אומר ושולח יד להוריד את האצבעות שלי שנשלחות לאוזן. אני תמיד מגרדת באוזן שמאל כשאני בלחץ או בחרדה, ולאחרונה אני עושה את זה כל כך הרבה שכבר יש לי שם פצע אדום ודמוי עקיצה. "אף אחד לא רוצה לפגוע בך, אף אחד לא שופט אותך על מה שאמרת, בטח לא אני. גם אני לא אוהב חידושי נדרים". "אבל לא אמרתי בעצם שאין לנו בעירה, תשוקה ורומנטיות באהבה שלנו יותר?" אני שואלת, "לא אכפת לי מה אמרת", הוא אומר, "כי זה פשוט לא נכון. אני יודע שאני נמשך אלייך מאוד, ואת יודעת מה - אני יודע בוודאות שאת גם מאוד נמשכת אליי, את פשוט לא זוכרת את זה עכשיו. וזה בסדר, מותר לך לשכוח כי את בדיכאון, מותר לך לא להצליח להרגיש רגשות טובים כרגע".
זה כל כך לא מתאים לרן שאני מרימה את הראש ומסתכלת עליו. כבר הרבה מאוד שנים שהוא נחשב כעצבני וכרגיש יותר מבין שנינו. בהתחלה שלנו הוא היה נעלב ממני לא מעט, בטח אם הייתי מדברת לא לעניין מול חברים, היה לו חשוב מאוד "שנחזיק ידיים מול כל העולם ונשדר חוזק". ופתאום, הוא שוכב לידי ומקבל אותי במין רכות שלא הכרתי. מכיל אותי בלי להילחם בי ובלי להיעלב ממני. הוא אפילו מעז לעשות את הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם - להמשיך להאמין בנו שאנחנו אוהבים ושייכים, להחזיק בשביל שנינו את הביטחון שנשאר ביחד לנצח גם כשאני בועטת בזוגיות שלנו הצידה כמו בדלי מפלסטיק.
בהתחלה שלנו הוא היה נעלב ממני לא מעט, בטח אם הייתי מדברת לא לעניין מול חברים, היה לו חשוב מאוד "שנחזיק ידיים מול כל העולם ונשדר חוזק". ופתאום, הוא שוכב לידי ומקבל אותי במין רכות שלא הכרתי
"למה אני ככה?" אני מופתעת לגלות שאני בוכה ממש, "פעם חשבתי שאני ממש חכמה, שאני מעניינת ושווה. היום אני מרגישה לא רק חכמה, אלא טיפשה ממש. אני מרגישה שאני לא יודעת יותר כלום. וזה הופך אותי למשעממת, לא מבינה למה הם בכלל באו לפגוש אותי, אין בי שום דבר שאפשר לאהוב". "יש בך כל כך הרבה דברים שאפשר לאהוב", רן אומר, "את רוצה שאני אזכיר לך מה הם?" ואז הוא פשוט שוכב שם לצידי, ומונה לי את כל הסיבות לאהוב אותי האחת אחרי השנייה. בשקט, בסבלנות שאפילו לא ידעתי שהוא מסוגל אליה. האיש שלי, האדום, הרתחן, זה שתמיד קצת התגריתי מהווריד שלו במצח שתמיד היה קופץ ברגעים לא צפויים. הייתי משוכנעת שאני כבר מכירה אותו בעל פה, שהוא לא מסוגל להפתיע אותי, אנחנו עד כדי כך היינו מקובעים בתפקידים הישנים שלנו בעיניי, ופתאום הוא מפתח פיצ'ר חדש באפליקציה הישנה שחשבתי שאני כל כך מכירה. "הוא התרכך, הוא למד לקבל ולעטוף אותי כשאני צריכה", אני חושבת, "לא ציפיתי לזה, לא חשבתי שזה עוד אפשרי, שהקשר שלנו בכלל מסוגל להשתנות".
וזה מוזר, במיוחד בגלל שזה בא דווקא אחרי הנאום הקטן שלי על אהבות ישנות וכמה הן תמיד עוררו בי סוג של התנגדות. ובאמת, תמיד האמנתי שזוגות של המון שנים ביחד לא מסוגלים להשתנות, אם הם נשארים ביחד, זה סימן שהם פשוט למדו להסתדר עם מה שיש. לחיות בלי קצוות ובלי ריגושים, כמו שחלוקי נחל מקבלים את הצורה שלהם אחרי יובלות שהמים זורמים עליהם. ועכשיו אני נזכרת שזה לא רק היום, זה כבר כמה שבועות שהיחס של רן אליי שונה ממה שהיה בעבר. הוא עדין יותר, עוטף יותר, כאילו שאני לא רק האישה שלו, אני גם הילדה הקטנה שלו. זו שהוא שואל מה שלום הפצע שלה ברגל כל ערב, ואחרי זה מלטף לה את הראש ומברר איזו חביתה בא לה. בהתחלה חשבתי שזה אומר שהוא בדרך לעזוב אותי, שהוא כבר לא מאמין שיש אפשרות שעוד תצא ממני האישה הבוערת והמעניינת של פעם, אז הוא פשוט הרים ידיים וויתר עליי. "זה ממש לא מה שקורה", הוא אומר עכשיו, "זה פשוט שפתאום הזוגיות שלנו לבשה צורה חדשה, אני בעצמי לא יודע איך זה קרה, וזה גם לא קרה בבת אחת. אני רגוע יותר איתך, וגם אוהב אותך יותר עמוק. אני כבר לא מפחד שתלכי כמו פעם, אבל זה לא עושה אותי אדיש".
פתאום, בחמש בבוקר, כשהיד שלו נחה על הרגל שלי, הרגשתי שוב הכל. ואני לא מדברת רק על נעימות של זוג ותיק. אני מדברת על תשוקה אליו, על התפעלות אמיתית. לא ידעתי שזה יכול לקרות בכלל
חולפים כמה ימים עם הקבלה החדשה והמוזרה הזו, שלא ציפיתי להרגיש והגיעה לי בהפתעה על שפת הים. אני שוב רואה מה שטוב בינינו, מה ששייך וקרוב, ואז, כמה ימים אחרי זה, קורה לי נס. זה קורה כשאני מתעוררת באמצע הלילה מסיבה לא ברורה ופתאום מרגישה את היד של רן מונחת על הירך שלי. תמיד אהבתי את מגע היד של רן, זה היה ככה מההתחלה, היא הצליחה להיות לי גם רכה וגם מחוספסת בו-זמנית, ובוקע ממנה חום בטמפרטורה מושלמת בשבילי. בכל פעם שהייתי נותנת לו יד הייתי מתפעלת מכמה שהיד שלו מתאימה לי כמו בהנדסה אלוהית, לא ידעתי שיכולה להיות בעולם יד שהאצבעות שלה פשוט יחליקו בשלמות ובלי טיפת רווח או היסוס לתוך אלו שלי. אבל שכחתי מזה בתקופה האחרונה. זה העניין, שכחתי שיש לו את היד הזאת, ולא היה לי בה שום צורך. שכחתי גם את הפה שלו, ואת כל הגוף, פשוט התבודדתי לי בתוך הביצורים של הגוף הפרטי שלי וזכרתי בכאב רק את מה שהיה ואיננו, ולא מה שמונח פה לצידי. ופתאום, בחמש בבוקר, כשהיד שלו נחה על הרגל שלי, הרגשתי שוב הכל. ואני לא מדברת רק על נעימות של זוג ותיק. אני מדברת על תשוקה אליו, על התפעלות אמיתית מהגבריות ומהריח ומכפות הגדולות האלו שלו. לא ידעתי שזה יכול לקרות בכלל, באמת שהאמנתי שברגע שעוברות יותר מעשר שנים זו חזרה על אותם דברים ושום דבר לא יתחדש יותר. מסתבר שלא, שאפשר להרגיש שאת שוב מתאהבת גם באיש שכבר ראית מכל זווית אפשרית, כולל שוכב על הרצפה עם גב תפוס וגונח "איפה הוולטרן". אין לי מושג איך זה קרה, רק נשבעת שזה מה שהיה, אולי זה הנס שקורה כשאת מפסיקה לבקש את העבר ופשוט נכנעת לדנ"א החדש הזה של הקשר שעבר עוד מסך והשתנה. "נעים לי כל כך, יש לך מגע מהמם", אני אומרת לו והוא אפילו לא עונה וממשיך להצטנף בשמיכה. ובכל זאת, כשאני עוצמת עיניים, זה הזיכרון האחרון שלי, והוא שולח אותי לשינה מתוקה כמו בתא קטן של אונייה, בירח דבש.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
