"אני לא מאמינה שעשית לי את זה", אני אומרת לרן, מרגישה כבר את הצריבה של הדמעות. הוא לא אומר כלום, רק ממשיך ללכת קדימה על הטיילת. אין לי ספק, הוא חושב שאם יתעלם מהטנטרום שלי הוא פשוט ייעלם. והוא כנראה צודק, בכל מצב אחר הייתי בטח מתעשתת מהר. נזכרת שאני צריכה להתבייש בעצמי שאני עושה כזו דרמה ממה שקרה פה כרגע. מילדות מלמדים אותי שכדי לשרוד אני צריכה להיות אישה טובה, אישה קלילה ונעימה, שמבינה את הגבר שלה ותמיד תומכת בו. לא אחת מהמלכות הרעות האלו של דיסני שלא מפסיקות לצרוח ולדפוק סצנות רק כי מישהו העז להגיש להן יין בכוס הלא-נכונה. ואני יודעת, הסיבה שאני כועסת על רן בגללה עכשיו היא קטנונית, אישה טובה בחיים לא הייתה עושה סיפור מזה. ובעצם, אני של פעם לא הייתה עושה סיפור מזה. "זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בך", רן אמר פעם, "יש לך נשמה של גבר, כלום לא מזיז לך. את אף פעם לא תעירי לי על הנהיגה שלי, פשוט תשבי שם בשיא האדישות ותקשיבי למוזיקה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
ולרגע אחד, הזיכרון הזה של רן מתפעל ממני מכאיב לי. אני יודעת שאני עומדת להמית את בת זוג הכיפית ולהפוך לנרגנת המתלוננת שרבה איתו על שטויות. רק שאני לא מסוגלת לעצור בעצמי, התחושה הזו שהוא פגע בי דווקא כשאני במקום הכי שביר שלי יותר מדי גדולה. אז אני עוצרת במקום, פשוט נעמדת כמו נציב מלח בתור זרם האנשים הסואן שממלא את הטיילת. היום יום שישי חם ומלובן, וכתוצאה מזה כל עם ישראל על כלבי הטוי פודל שלו החליט להתייצב בטיילת הילטון. הים ביום שישי הוא מחנה כפייה גדול שכל מטרתו לייצר בכוח כיף, ובאמצע של כל זה עומדת אני, שלא מצליחה להרגיש טיפה של כיף כבר כל כך הרבה זמן.
"אבל למה עשית לי את זה?" אני אומרת לרן, ובטון שלי, אם הוא רק יקשיב, הוא יוכל לשמוע הכל. איך כבר חודשיים אני לא יוצאת מהבית, לא מסוגלת לזוז מהספה אפילו לא כדי להביא לעצמי כוס מים. זה התחיל בפצע ברגל, שקיבלתי אחרי שמעדתי על גזם עץ. הפצע הזה היה כמו תינוק מרושע, הוא דרש כל כך הרבה טיפול ותחזוקה, אז סיפרתי לעצמי שאני נשארת בבית כדי להחלים ממנו. רק שמהר מאוד, הפצע החיצוני הזה הפך לסוג של פצע פנימי.
אין לי מושג מה בדיוק מצליח להפיל אותי ככה. האם זה המצב של המדינה? העובדה שאני בת 50 פלוס ולא מרגישה רלוונטית? האם זה בגלל שמאיה התגייסה ואני כבר לא אותה אמא? כל מה שאני יודעת זה שפשוט מאסתי בכל, בקיום השגרתי הזה של לקום בבוקר, לצאת החוצה לרחוב, לנסות להשיג דברים. כי זו המהות האנושית - להשיג, לצוד, לתפוס, משהו שייתן לי תחושה שאני שווה משהו. רק שלי אין יותר אפילו גרם אחד של רצון להשיג דברים, אני רק מעוניינת לוותר על עוד ועוד דברים - אוכל, ספורט, אפילו על מקלחת, עד שאהפוך לכלום. "פשוט נפלתי מהעגלה", אמרתי לרן כשהוא שאל למה אני ככה, "ואני לא מצליחה לעלות עליה יותר".
אני לא יודעת מה קרה לי היום שסוף-סוף הסכמתי לצאת מהבית. זה התחיל בבוקר, כשרן אמר "הפצע שלך כבר כמעט החלים לחלוטין, אולי נלך לים?" הוא מכיר אותי טוב, יודע ששחייה בים זה הכפתור היחידי שמצליח לעשות לי ריסטארט. "אבל לא רחוק", אמרתי לו, חושבת שגדול עליי לנסוע לחוף המבודד יחסית ליד געש. "בסדר, נלך להילטון", רן אמר, "אולי לא יהיו יותר מדי אנשים".
נכנסנו לאוטו, רן שם את הפלייליסט שלו בפול ווליום ופתח את החלון. אני אפילו לא יודעת מה קרה שם, אבל במהלך הנסיעה כל הכבדות של הזמן האחרון הצליחה לנשור ממני. הרגשתי שמחה כמו שנהגתי להרגיש פעם, רק אני והוא, שרים ביחד עם הרולינג סטונז. זה דבר מדהים לגבי שמחה, מספיק רק זיק אחד קטן ממנה שנדלק, וזה הופך למדורה שלמה. ורן? הוא חזר להיות הוא בעיניי, וזה אחרי חודשים שבהם היה כתם מטושטש בזווית העין שלי שמסתובב בבית עם הדייסון. מכל הסיבות שבגללן אנשים רוצים זוגיות, הכי משמעותית בעיניי היא התחושה הזו שיש לך שותף לפשע, עוד כלב מוכה פשפשים אך עליז שרוצה רק לרוץ איתך ולא משנה לאן תגיעו. "שוב טוב לי", אמרתי לו והוא חייך.
אבל תקווה? תקווה היא גם חתיכת רגש מסוכן. כי ברגע שהיא מרימה את הראש שלה, היא מתחילה להרגיש כל יכולה, חסינה לנצח. ולכן הייתי שאננה שאני כבר לא אחזור יותר לדכדוך, גם כשבמשך 50 דקות הוא חיפש חניה ולא מצא. המשכתי לשיר גם כשהוא התחיל לקלל את שרת התחבורה, סימן ודאי לזה שהוא מתחיל לפתח מרה שחורה של פקקים. בסוף הוא נעמד מול שער מתכת קטן, החניון של מלון הילטון. "מה זה?" הוא אמר, "38 שקל לשעה?! על גופתי המתה". ואז עשה את הפעולה שגורמת לי לרצות לרצוח אותו כרגע. הוא סובב את ההגה, דפק יו-טרן מהחניון, ואמר "תסמכי עליי, יש לי רעיון מושלם מה לעשות".
זה לקח עוד חצי שעה של סיבובים עד שהוא ביצע את הרעיון המושלם שלו, חניה באיזה חניון של מלון זול וגרוע. "הנה", הוא אמר ונראה כל כך גאה בעצמו, "פה זה עולה רק 16 שקלים לשעה". ידעתי שזה לא מקמצנות, אבא של רן סבל מהתכונה הזו ולכן הוא בטראומה מכל מה שמריח מהחסכנות הכי קטנה. אחד מהסיפורים הכי חזקים שלו זה על איך בכל פעם שהיו לוקחים אותו לספארי, אבא שלו לא הסכים לשלם כרטיס כניסה בשבילו ולכן הוא נאלץ להתחבא בתא המטען של הרכב המשפחתי, מכוסה מתחת לקרטון ישן של מחשב IBM. כפועל יוצא מזה, בן הזוג שלי נדיב ברמה התאבדותית כמעט. אז לא, מה שגרם לו לגרור אותי לחניון הזה היה דבר אחר. האגו הארור שלו. רן לא מוכן ליפול לאף מלכודת תיירים של העיר הזו. בגלל זה היה לו חשוב למצוא דווקא את החניון שרק הוא מכיר כאיש שחי כל חייו בתל-אביב רבתי.
כשיצאתי מהאוטו גיליתי שהחוף שלי ממוקם כארבעה קילומטרים של הליכה בשמש מהחניה שהוא מצא לנו. ולא רק זה, כדי להגיע אליו אני אצטרך לחצות את כל הטיילת, שעמוסה היום כמו השוק הצף בבנגקוק. זה היה הסיוט האולטימטיבי עבור מי שכבר חודשיים יושב כמוני בבית ומפחד לפגוש אנשים שיזכירו לו את כל הסיבות שבגללן הוא מלקק פצעים. רק במדרגות שהובילו לים פגשנו משהו כמו זיליארד ישראלים נלהבים, אנשים אמיתיים שמסוגלים ליהנות ולחלץ מעצמם תשוקה לעשות דברים, מה שרק הזכיר לי שאני ההפך הגמור, מנהלת קיום שקט ודומם של דג מזן נחות שרובץ על קרקעית של אגם.
"הנה זאתי, נו, זאתי איך קוראים לה", צעקה עליי אישה עם שיער חציל קצוץ, "תגידי, לאן נעלמת? כבר לא רואים אותך בשום מקום". זה היה השלב שבו הגיעו הדמעות, לא רק בגלל שהיא הזכירה לי כמה אני "הז בין" בתעשייה. זה היה יותר בגלל הגסות שבה היא עמדה מולי וטענה שכבר לא רואים אותי. מציפה אצלי את התחושה שאין אדם אחד שיוכל לכבד את המשבר המפונק אך האמיתי שתקף אותי. גם ככה אני מתביישת נורא בזה שנפלתי ככה מהעגלה, בעובדה שאני אדם חלש שאין לו שום כוח להציל את עצמו, לקום ולעשות מעשה, יהיה זה להירשם לפילאטיס או לצאת למסע של פטריות הזיה במיקרודוזינג כמו חצי מהעיר הזו. האישה שעמדה וצרחה עליי שנעלמתי הזכירה לי שזה בדיוק מה שקרה, אני בחרתי לפוגג את עצמי.
גם ככה אני מתביישת נורא בזה שנפלתי ככה מהעגלה, בעובדה שאני אדם חלש שאין לו שום כוח לקום ולעשות מעשה, יהיה זה להירשם לפילאטיס או לצאת למסע של פטריות במיקרודוזינג כמו חצי מהעיר הזו
רק שמבן הזוג שלי כן ציפיתי לעדינות. הוא אמור היה לדעת עד כמה קלה לניפוץ ופריכה הייתה השמחה החדשה הזו שסוף-סוף הצלחתי להרגיש בדרך לפה. ולכן, ציפיתי ממנו להגיד "אז 38 שקל לשעת חניה, העיקר שאהובתי לא תסבול לדקה". ובכל זאת, יותר עניין אותו לדפוק את השיטה ולגרום לעצמו להרגיש כמו שועל אורבני ממולח שיודע להסתדר. זה כל כך מרגיז אותי שאני צורחת עליו עכשיו "אני חוזרת הביתה, לא מעניין אותי כלום".
תמיד בזתי לציפייה הזו שבן הזוג שלך יבין אותך בלי מילים. ולכן אני יודעת שרן לא אשם בהכרח. לא אמרתי לו כמה חשוב לי לשחות כמה שיותר מהר כדי לשמור על התחושה הטובה לפני שהיא מתפיידת לי. אפילו כשהוא ויתר על החניה הקרובה ודפק יו-טרן לא אמרתי לו "תפסיק, רק תן לי להגיע כבר". במקום זה ישבתי בשתיקה והרגשתי איך אני מתחילה לבעבע.
שנינו עומדים באמצע הטיילת ומסתכלים האחד על השני בחוסר האונים הזה שיש רק לזוג שלכוד באחיזת המוות של ריב שיצא מכל פרופורציה. "מה קורה לך?" רן אומר, "את יודעת שאם רק היית אומרת כמה חשוב לך שנגיע מהר, בחיים לא הייתי נוסע לחניון הזה". והאמת היא שאני יודעת. האיש הזה יביא לי אפרסק לבן בחורף אם רק אגיד שזה מה שישמח אותי. "אז למה הפעם לא אמרת לו?" אני חושבת. אולי כי כשאנחנו באמת עצובים, אנחנו הכי קרובים לגרסה הילדית שלנו. תראו אותי, במשך חודשים אני מזניחה את רצף הכביסות הקדוש, שכחתי גם מהעבודה שיש לי כבן אדם מבוגר, כל מה שאני עושה זה לשבת על השטיח בבית ולבכות על מגדל הקוביות ההרוס שלי. ובמָּקום הילדי הזה, אין דבר כזה להצליח להשתיק בהיגיון את העלבון.
"אבל חשבתי שאת שמחה", רן אומר, "שאנחנו שמחים. הייתי כל כך מאושר שהנה, את סוף-סוף נוסעת איתי שוב באוטו ושרה איתי". הוא אומר ששמחה זוגית זה כמו הסם הכי ממכר בשבילו. משהו שהוא עובד בשבילו כל החיים, שהוא מוכן לעשות כל דבר כדי להשיג. ואני מבינה. זה בדנ"א שלו להפגיז מדי פעם במחוות, להפתיע בפרחים, הכל כדי להצליח לחלץ ממני את זיק השמחה שידליק את המדורה של האושר הזוגי שלנו.
"בואי", רן אומר, "נלך עוד קצת עד החוף, בבקשה, בואי תיכנסי בכל זאת למים". רק כשאני יוצאת מהים אני מרגישה שאני שוב רכה ומלאת סליחה אליו. אז הוא לא היה רגיש מספיק, מי בכלל רגיש מספיק, בטח לא אני שרק אתמול אמרתי לו "תן לי לסיים את הפרק" כשהוא ניסה לספר לי על משהו רע שקרה לו הבוקר. מספיק שהוא שוחה איתי, שהוא הכלב שמסכים לרוץ איתי. רק שנינו באוטו, שרים ביחד אבל מרגישים דברים כל כך שונים.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
