שבע בבוקר של יום ראשון, ואני יושבת על הרצפה ליד ערימות חזיות וגרביים ומתפללת. "בבקשה, אלוהים", אני אומרת, "בבקשה תעזור לי רק הפעם". מעבר לדלת אני שומעת את מאיה מסתובבת בבית, טורקת מגירות, מחטטת בתיקים ישנים. "נו אמא, איפה שמת את זה?" אני שומעת אותה צועקת, אבל לא מעיזה לענות לה.
מאז שאני ילדה אני נוהגת להתפלל לאלוהים בכל פעם שאני נכנסת לצרות בגלל חוסר האחריות שלי. הייתי ילדה מאוד מבולגנת ומפוזרת, ובכל שבוע הייתי מאבדת לפחות שניים-שלושה חפצים חשובים. ההורים שלי לא ריחמו עליי, הם היו הורים עסוקים ולא היה להם מושג שקיים דבר כזה בעולם שנקרא הפרעת קשב. הם נהגו לצרוח עליי, להעליב אותי ולהעניש אותי בכל פעם שהייתי מאבדת משהו, ואני פחדתי מהם ברמה כזו שכבר העדפתי לפנות לטאטע שבשמיים מאשר להתמודד עם האבא הפרטי שלי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
היום אני מבינה את זה יותר. הם באמת חשבו שהפיזור שלי הוא משהו שאפשר לשנות, שאם הם רק ישאגו עליי שאני ילדה שאי-אפשר לסמוך עליה ושאני מקצרת להם את החיים הם יגרמו לי להבין כמה צער אני גורמת להם. אני לא חושבת שהם ידעו כמה חוסר ישע מרגיש ילד שמנסים לשנות אותו והוא לא מצליח להשתנות. זה כמו המשחק הזה שהיינו משחקים פעם בגן, קופסת עץ עם חורים שצריך להכניס אליה בעזרת פטיש את צורת הפלסטיק הנכונה - ריבוע, עיגול, משולש. בכל פעם שהוריי ניסו לשנות אותי באמצעות עונש או איום, ככה בדיוק הרגשתי, כמו משולש עצוב ומבולבל שמנסים להחדיר לחור של המרובע עם מכות פטיש על הראש.
ועכשיו, על הרצפה המבולגנת של חדר העבודה של רן שהוא גם חדר הכביסות שלי, אני שוב כורעת ומתחננת לאלוהים שיציל אותי. בדיוק כמו אז, בכיתה ד', כשחזרתי מהפעולה בצופים וגיליתי שאין לי מושג איפה מעיל הגשם החדש שאמא שלי קנתה לי. כל כך פחדתי מהכעס שלהם ומהמילים שהם יירו לכיווני שאפילו לקחתי סכין מהמגירה של המטבח וחשבתי לעשות לעצמי משהו איתו, הכל כדי לא לעמוד מולם. האם הייתי ילדה דרמטית מדי? האם הפחד היה מוצדק? אני לא יודעת, רק שאי-אפשר לשקר את דפיקות הלב הקדמוניות והראשוניות שאני מרגישה עכשיו.
הכל התחיל לפני 20 דקות, כשהקול של מאיה קרא מהחדר שלה, "אמא, איפה שמת את החגורה של המדים שלי? אני צריכה לצאת לצבא בעוד חצי שעה". בהתחלה לא חששתי. כבר כמה שנים שאני עובדת על עצמי בטירוף כדי להכניע את הפרעת הקשב שלי ולהצליח להיות אמא נורמטיבית יותר. יום לפני שמאיה מגיעה מהצבא, אני נכנסת לחדר שלה ומסדרת אותו כמו החדרנית הכי אמביציוזית במנהטן. אני מקפלת את הבגדים בארון שלה, מכניסה את כל הקליפסים לתיק האיפור, אפילו מניחה על המדף אגרטל קטן עם פרחי בר. "מדהים איך הסכמת להשתנות בשבילה", רן אומר, "שנים של צעקות ואיומים מההורים לא הצליחו לעשות מה שילדה אחת קטנה עם תלתלי זהב הצליחה".
בגלל שאני מסדרת את החדר של מאיה בקפידה, אין לי ספק שהחגורה של המדים לא הלכה לשום מקום. ולכן, כשאני נכנסת לחדר שלה כדי לעזור לה לחפש, התנועות שלי בהתחלה מלאות ביטחון. רק שאחרי חמש דקות של חיפוש אני פתאום רואה שחור. אני נזכרת איך ביום שישי, כשהיא חזרה מהצבא וישר יצאה לים, עליתי לחדר שלה כדי לוודא שנשאר מסודר. ואז, כשראיתי את החגורה על השולחן, החלטתי לשים אותה במקום חדש, מיוחד, כדי שחלילה לא תתערבב עם ערימות הבגדים. וזו בדיוק הבעיה, שמרוב שהמקום שבחרתי לשים בו את החגורה היה מקורי ומופרך, הצלחתי לשכוח אותו לחלוטין.
ברגע שהבנתי שאין סיכוי שאצליח להיזכר איפה הנחתי את החגורה, נכנסתי לאובדן שליטה מוחלט. התחלתי להעיף חפצים לכל עבר כמו תחנת רוח משתוללת, הפכתי את סל הכביסה, פערתי את דלתות הארונות. בסוף הגעתי לחדר העבודה וככה בדיוק מאיה מצאה אותי, יושבת על הרצפה על ערימות של בגדים ומתפללת בדמעות לקב"ה שיציל אותי. "נו אמא", היא אומרת, "תפסיקי לבכות, את לא מבינה שאת לא הקורבן פה? את לא מבינה שאם את לא מוצאת את החגורה יעלו אותי למשפט וישאירו אותי שבת בגללך?"
זה לא היה הטקסט הכי נחמד שהיא הייתה יכולה להגיד, אבל האמת היא שאני מבינה. כל עוד אני זו שמתפללת ובוכה אני הופכת את מה שקורה להכל אודות עצמי, כאילו אני הנפגעת העיקרית פה. בגלל זה אני ממש לא רוצה להמשיך לבכות, כי אני מבינה שהפעם זה לא הכאב שלי. הפעם אם אני לא מוצאת את מה שאבד, הבת שלי היא זו שתבלה את השבת הבאה לבדה בבסיס שומם. המקסימום שאני יכולה לעשות בשבילה זה להתעשת ופשוט למצוא את החגורה הארורה, אבל מה לעשות שזה מרגיש כאילו שאני מתפרקת?
יש רגעים כאלו באימהות, רגעים שבהם כל הדפיקויות שלך, כל התכונות השליליות שתמיד ניסית להדחיק, מתכנסים לסערה מושלמת אחת. זה מה שקורה ברגע ההוא, הבלגניסטיות שלי התמזגה עם הנטייה שלי לקורבנוּת ולרחמים עצמיים שפגשו את הרגישות המוגזמת שלי. ואני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה שאיך דבר כזה קורה לי דווקא מול הבן אדם שאני הכי רוצה לשמח ולרצות בעולם הזה. "טעות אחת והכל קורס", אני חושבת, וזה מעורר בי פחד קדמוני כזה מפעם, תחושה שאני קטנה ולא יכולה לשלוט על שום דבר, מה שלא אעשה, אני אאכזב ואפגע באנשים הכי קרובים.
יש רגעים כאלו באימהות, רגעים שבהם כל הדפיקויות שלך, כל התכונות השליליות שתמיד ניסית להדחיק, מתכנסים לסערה מושלמת אחת
"זה כל כך לא פייר", אני אומרת לחברה הכי טובה שלי כמה ימים אחר כך. אנחנו יושבות בסלון שלי בערב יום שלישי, מאיה כבר מזמן חזרה לצבא ואפילו לא עלתה למשפט, כי בשנייה האחרונה האבא הטוב בשמיים החליט לעזור לי. בדיוק שלוש דקות לפני שהיא העמיסה את הקיטבג על הגב ויצאה החוצה בכעס נורא, החגורה נמצאה תלויה על המעקה של המדרגות הפנימיות של הבית. "זה באמת לא פייר", החברה שלי אומרת, "את כל כך מתאמצת להשתנות בשבילה, והנה, את שוב האמא חסרת האחריות שתמיד הרגשת שהיית כשהיא הייתה תינוקת".
"אבל למה?" אני ממשיכה, "אני כל כך מנסה. למה אני נופלת ככה ברגע אחד של חוסר מחשבה והכל נהרס?" "לא הכל נהרס", החברה שלי אומרת, "אז רבתן כמו משוגעות, אז צרחתן האחת על השנייה, אבל בסוף זה רק רגע אחד ברצף של רגעים והיא תמשיך לאהוב אותך". "אז למה אני בכל זאת מרגישה שהיא לא תוכל לסמוך עליי יותר?" אני אומרת."אה", היא אומרת, ועיניה הכחולות נוחתות כמו ליטוף על הפנים שלי, "זה בגלל שזו טעות שקשורה לטראומת ילדות שלך, וכל דבר שקשור לטראומה שלנו מעורר בנו ישר שני רגשות - בושה ואשמה. בושה על שיש בך משהו מלוכלך ושפל שאי-אפשר לאהוב אותו או לסלוח עליו; אשמה שבגלל הדבר הזה את פוגעת באנשים הכי חשובים".
והנה עוד דבר שמאוד מאפיין טראומה: גאווה. גאווה זה הפלסטר שרוב האנשים שמים על פצע לא מטופל מהעבר. אנחנו בונים מעל הפצע מגדל מפואר של הצלחות והישגים ומתמקדים רק בתכונות הטובות שלנו. כבר כמה שנים שאני מרגישה אחלה אמא בגלל שעל פני השטח אני עושה המון מחוות, קונה, אופה, מסדרת, נמצאת שם. אילו רק לא הייתי מנסה להיות מישהי טובה ומוצלחת יותר, הייתי מזמן אומרת לבת שלי לסדר את החדר בעצמה בלי לפחד לאכזב אותה, אבל לא, אני רציתי למחוק את כל מה שאני מתביישת בו ולתת לה את האמא הכל-ישראלית, שיש לה ארגוניות מיוחדות מפלסטיק, ואז ברגע אחד של חוסר מחשבה מגדל ה"אני סבבה" קרס עליי והשקר נגלה.
השליתי את עצמי שזהו, למדתי איך להיות אמא טובה, רק בגלל שאני סותמת ומסדרת. חשבתי שאני בת מעולה ששכחה וסלחה, אבל בפועל הזיכרונות שלי עדיין צצים ברגעים לא צפויים בלי שמעולם ניהלנו על זה שיחה. מתחת לכל זה, עדיין רוחש לו פחד ענקי כל הזמן. אני כל כך מפחדת לאכזב, שיכעסו עליי, שיצרחו עליי, לשבת שוב קטנה ושפופה עם ידיים על הראש, ולחכות למכה של הפטיש.
כבר כמה שנים שאני מרגישה אחלה אמא בגלל שעל פני השטח אני עושה המון מחוות, קונה, אופה, מסדרת, נמצאת שם. אילו רק לא הייתי מנסה להיות מישהי טובה ומוצלחת יותר, הייתי מזמן אומרת לבת שלי לסדר את החדר בעצמה בלי לפחד לאכזב אותה
"את יכולה לבחור", החברה שלי אומרת, "להמשיך להעמיד פנים שאת רק המגדל המפואר שבנית מעל מכתש הפצע - או ללכת דרך הבושה. הבושה להתעמת עם מי שפגע בך במקום להעמיד פנים שהכל טוב, הבושה להודות שאת צריכה עזרה לפעמים. בלי לעבור את מנהרת הבושה, לא עוברים לצד השני, של להיות אותנטיים ועם חמלה לעצמך".
"זו כולה חגורה", אני חושבת כשהחברה שלי הולכת, ובכל זאת התחושה היא שאיכזבתי את הבת שלי לנצח. ולרגע אחד אני עוד רוצה לדבוק באשליה שאני יכולה לשמור על הכל תחת שליטה, לא לתת לבת שלי לראות את הסדקים שלי. אני אפילו מתכננת איך השבוע אני אקנה סלסילות אחסון במקס סטוק ואסדר פתרון יותר טוב למדים ולכומתה.
אבל בפנים אני יודעת שהגיע הזמן שאני אקבל את זה. אפשר לסמוך עליי בהמון דברים אחרים, אני תמיד אזכור איזה נעליים ראית בחלון הראווה לפני חודשים ואביא לך אותן בהפתעה, אקבל אותך בלי לשפוט כשתעשי דברים שעדיף שלא אדבר עליהם, ובאותה נשימה אם את מורידה את השרשרת שלך, עדיף שלא תיתני לי לשמור עליה. זה לא מדהים ולא נורא, לא מושלם ולא מזעזע. זה בדיוק באמצע, איפה שיש גם בושה וגם יופי, גם אשמה וגם חמלה. ואם מגיעות לי צרחות על זה, סבבה. אני כבר גדולה, כבר לא מקופלת על הרצפה ומתפללת שמישהו גבוה יבוא ויסלח.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.04.25
