"את יודעת שאנחנו מרמים את עצמנו, נכון?", אחי אומר. אנחנו נוסעים בסובארו הישנה והאהובה שלו בדרך חזרה מביקור אצל ההורים בחיפה. היה ביקור עצוב היום, במצב של אמא שלי חלה הידרדרות די מהירה, אז כדי לשמח אותנו אבא שלי החליט לקחת את אחי ואותי לביקור במשתלה הכי טובה בארץ, ההיא הענקית שנמצאת בהתחלה של דלית אל־כרמל. הוא אמר שהבטיח ללין, העובדת הפיליפינית שלה, להביא לה שתילים לכבוד החג.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
למטפלת של אמא שלי יש אצבעות ירוקות, וזה מכמיר לב לראות איך היא מטפחת את המרפסת של הוריי כאילו שזו הגינה שלה עצמה. רק שמהר מאוד הבנתי שזה היה תירוץ בשביל אבא שלי כדי לפנק אותי, הבת הקטנה וחסרת האחריות שלו, זו שהסתבכה עם הלוואות. בת הזקונים שהיא כבר אישה מבוגרת עם שערות שיבה, ובכל זאת צריכה לקמצן על עצמה כמו סטודנטית מסכנה בדירת שותפות. "קחי גם לך", אבא שלי אמר לי במשתלה, "כן, גם את היסמין הענק, אז מה אם זה 90 שקל, שטויות".
עכשיו המושב האחורי של הסובארו של אחי מלא בקרטונים עם שתילים ועציצים בשבילי. הם מתנדנדים קצת בכל סיבוב של המכונית, ממלאים את האוטו בריח התרופה השתלטני של הגרניומים. מזכירים לי שאמא שלי כבר לא תעמוד יותר לעולם במרפסת עם כדור צמר גפן רטוב בידיים, מרטיבה עלה אחרי עלה של הפיקוס כדי שהעלים יבריקו וייראו רעננים. האצבעות שלה כבר נוקשות כמו סלע בגלל מחלה שנקראת "פרקינסוניזם", ואלוהים, כמה שאני מתגעגעת לאצבעות הזריזות שלה מפעם. מתקנות לי את המדים, מכינות עוגת גבינה מושלמת או חופרות גומה באדמה טרייה, זה לא משנה. רק לראות את הידיים החכמות של אמא שלי זזות שוב.
"אבל למה אנחנו מרמים את עצמנו?", אני אומרת לאח שלי בטון בכייני, נשמעת ממש כמו שנשמעתי כשהייתי ילדה. שום דבר לא השתנה ממש מאז, אחי עדיין מתעקש על המציאות, אני עדיין מנסה להתעלם ממנה. בדיוק כמו עכשיו, כשאנחנו יושבים באוטו ומדברים על החלום הגדול של שנינו, ובעצם של כל ישראלי בן 50 שאני מכירה, שזה לפרוש בקרוב מהארץ טורפת יושביה הזו ולחיות כמה שנים טובות בחו"ל. רק שאז אחי אומר לי, "ברור לך שהחלום הזה לא יקרה לעולם. הבת שלך והבת שלי, שתיהן משוגעות על המדינה, כל הדור הזה נהיה ציוני יותר מטרומפלדור אחרי 7 באוקטובר. הן יתעקשו להישאר כאן, ואחרי זה יעשו פה ילדים, ולשנינו לא יהיה אומץ לעזוב אותן ולעבור לגור ביוון או באיטליה".
כמובן שאחי צודק, הילדות שלנו בחיים לא ישחררו אותנו לפרוש לכפר שלו וציורי ביוון. זה לא רק שגם לי וגם לאחי יש רק בת אחת, ילדה יחידה שהיא משוש ליבנו. זו בעיקר העובדה ששנינו הורים של דור האיקס, מה שאומר שבמו ידינו גידלנו את השלשלאות שיכבלו אותנו לעבדות לנצח נצחים. כל כך לא רצינו שיגדלו בקשיחות כמונו, שנתַנּו לילדים כמות כזו של אהבה, פינוק וטיפול שהם פשוט התרגלו להסתמך עלינו בכל דבר. לכן אין לי ספק שברגע שהבת שלי תיכנס להיריון היא תצפה שאשכור דירה קטנה לידה ואעזור לה לגדל את התינוק שלה, כמו ממושקה רוסייה מצטיינת. בעצם, גם קודם היא בחיים לא תאפשר לי לנסוע ליוון ליותר מחודש. אני המימי שלה, שפחתה המסורה, אני צריכה להיות פה כדי לחמם לה קציצות כשהיא חוזרת מהאוניברסיטה.
ועכשיו, כשאחי עשה קבורת חמור לחלום היווני שלי, אני פתאום מבינה כמה אני מרגישה לכודה בתוך השגרה העכשווית שלי. הילדה שלי אמנם חיילת וגדולה, אבל אני עדיין מגהצת לה, מבשלת ומסדרת לה את החדר ההפוך מרוב רחמים. במקביל גם ההורים שלי מזדקנים וזקוקים לטיפול, ואני כבר לא יכולה לעשות יותר את מה שעשיתי כשהייתי צעירה, פשוט להתקיים לי כמו צרצר עליז ולא לבוא לביקור או לענות להם לטלפונים. כן, אני כבר לא הבחורה הזו שיכולה הייתה לספר לעצמה שמותר לה לא להיות בת טובה רק בגלל שפעם, במרץ 1992, אמא שלי הפכה את חדר הנוער שלי לחדר תפירה בלי לספר לי קודם.
תמיד אהבתי את פסח, לא בגלל ליל הסדר, אלא בזכות התקווה שהוא מביא איתו. לאורך כל החורף העולם כל כך שקט ואפור ועגום, ואז, בסביבות אפריל, הכל חוזר במכה אחת - האור החזק והחם, הפריחה, הדבורים. רק שהשנה אין לי שום תחושה של חופש בחג.
נתחיל בזה שרן נוסע בערב הסדר עצמו ליוון, הוא צריך לערוך כמה שיפוצי אביב בדירות. "לא שאני כל כך מצטער", אמר לי אתמול, "שמת לב שכבר כמה שנים אנחנו די עצובים בליל הסדר? קודם היו קורונה וריחוק חברתי, אחרי זה ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית ואנשים כמעט רצחו אחד את השני סביב השולחן, אחרי זה 7 באוקטובר והסדר הכי נורא בעולם, עכשיו סתם סחלה פוליטי ומלחמה מתמשכת, והכל רק נהיה מחניק יותר ומפחיד יותר".
כשהוא אמר לי את זה ניסיתי להתווכח איתו. ממש כמו עם אחי, אני תמיד מחפשת את האופק הוורוד כשאנשים מסביב מנסים להמטיר גשם. אבל עכשיו, כשהחוף של חיפה נעלם ומתחלף בשכונות מגדלים באור־עקיבא, אני יודעת שרן צודק. הפסח הזה עומד להיות קשה כנראה לכולם. איך נשיר "עתה עתה בני חורין" ולא יתכווץ לנו הלב כשניזכר שיש לנו עדיין חטופים שעוברים עינויים בתוך כלוב בעזה? ובמקרה שלי, החג הזה אולי יהיה הפסח הראשון שבו אמא שלי לא תוכל להחזיק את המזלג ליד שולחן החג.
הפסח הזה עומד להיות קשה לכולם. איך נשיר "עתה בני חורין" ולא יתכווץ לנו הלב כשניזכר בחטופים שמעונים בעזה? ובמקרה שלי, זה אולי יהיה הפסח הראשון שבו אמא שלי חולה מדי ולא תוכל להחזיק את המזלג ליד שולחן החג
"ככל שההורה שלך מתבגר", אמרה לי לין קודם, כשעמדנו במטבח והכנו פרגיות ביחד, "ככה אתה חושב יותר על הסוף שלך". והיא צודקת, כל דבר נורא שאמא שלי נאלצת לחוות עכשיו גורם לי לחשוב ישר עליי, האם אקבל ממנה בירושה את המחלה שלה ואעבור את מה שהיא עוברת? והבת שלי, האם היא תדע איך לטפל בי כשיגיע הזמן? הרי פינקתי אותה כמו יורשת העצר היחידה של נסיכות נפט. והיא גם בת יחידה, מסכנה, למה לא עשיתי לה לפחות אח אחד, שיוכל לנהוג אותה בדרך חזרה ממני ולחלוק איתה את הכאב הזה כמו שאחי המהמם חולק?
המחשבות האלו כל כך קשות, שהדבר היחיד שיכול להועיל נגדן זה לנסות לדבוק בכל הכוח בשמחה ובנהנתנות שלי. יש לי מכרה אחת בת גילי, ובכל פעם שהיא פוגשת אותי היא מטיפה לי: "בגילנו פשוט חייבים לטרוף כל רגע בחיים, לשים על כולם שחלה אחת גדולה". אבל אלוהים, כמה זה קשה למצוא את השמחה והחופש האלו כשהשבוע שלי מורכב מלחשוב על מחלות גריאטריות.
ועכשיו אני שוב חושבת על לין. היא בגילי בדיוק, בת 53, אבל בניגוד אליי היא רזה וקטנה והפנים שלה חלקים כמו של נערה. היא נראית הרבה יותר צעירה ממני, ובכל זאת החיים שלה כל כך הרבה יותר קשים. היא מטפלת באישה בת 90, שהיא במקרה גם אמא שלי, ואין לה שום תחביבים נראים לעין חוץ מלדבר עם הילדים שלה בפיליפינים בזום ולגנן מדי פעם את העציצים במרפסת של ההורים שלי. כמה מעט חופש יש לאישה המקסימה הזו בחייה, וכמה היא לא מתלוננת לרגע, פשוט מקבלת את זה.
"אצלכם הישראלים", היא אמרה לי היום, "ההנאה מהחיים מאוד חשובה. אצלנו מה שחשוב זה לשרוד. להביא מספיק כסף כדי שאוכל לעשות לאמא שלי ריצוף בבית. במשך כל החורף הגשם מילא לה את הסלון והיא הסתובבה בבית במגפי גומי, עד שהצלחתי לממן לה אריחי קרמיקה".
אני חושבת עליה ותוהה אם כל המרדף שלי אחרי החופש והשמחה הוא לא מטומטם. אז מה אם הגיע האביב? אז מה אם כל החברות שלי נוסעות לחו"ל ואני נשארת פה כי הסתבכתי כלכלית? למי אכפת כמה שמבאס לי לאחרונה, כשאני לא צריכה לעבוד בסיעוד כדי שאמא שלי לא תיאלץ לישון בתוך בוץ זורם? אולי כל מה שחשוב בחיים האלה זה האנשים שאתה אוהב, ועבודת האהבה שאתה מוכן לעשות בשבילם. כי זה מה שזה אומר להתבגר, להבין שבסוף השנים שלך פה על האדמה את תהיי עשויה רק מכמות האנשים שאהבת באמת, ומהזיכרונות מהרגעים שהיו לך איתם. זה כל מה שתיקחי איתך ברגע הסופי, לא הצלחות בעבודה ולא שום דבר אחר.
למי אכפת כמה שמבאס לי לאחרונה, כשאני לא צריכה לעבוד בסיעוד כדי שאמא שלי לא תיאלץ לישון בתוך בוץ זורם? אולי כל מה שחשוב בחיים האלה זה האנשים שאתה אוהב, ועבודת האהבה שאתה מוכן לעשות בשבילם
כשאחי עוצר לי ליד הבית, אנחנו מסכמים פרטים אחרונים לגבי התפריט של ליל הסדר. הוא אומר שהוא ילך למעדנייה של לופו וידאג לחזרת ולסלטים, אני אומרת שלמרות שרן יהיה בחו"ל, הוא הסכים להכין איתי את הקניידלך האגדיים שלו בשביל המשפחה שלנו. ולרגע אחד אני יוצאת מעצמי ורואה שעוד אנשים בסביבתי הקרובה מבצעים בנאמנות אפורה ובלי לבקש תודה את מלאכת האהבה שלהם אליי. ספציפית רן, שבמקום לנוח לפני שהוא עולה על הגיהינום המעופף ששמו טיסת לואו־קוסט, ייאלץ לעמוד לצידי במטבח ולהכין מאות קניידלך בשביל ארוחת חג שאפילו לא יהיה בה.
אני לא יודעת מה זה אומר. אולי שזה פשוט ככה, העולם הוא מעגל אינסופי של לקבל ולתת, והשמחה היחידה שבאמת מחזיקה היא לדעת לקחת בזה חלק בלי להישבר. כמו שאמא שלי תפרה לי במשך שנים את הכפתורים עד שהאצבעות שלה הפסיקו לפעול. כמו שלין מטפלת באמא שלי כדי שלאמא שלה תהיה רצפה לדרוך עליה.
בסדר הזה אני אשתדל לשבת ליד השולחן, ובמקום לנסות לדוג מחמאות על המרק שהכנתי אתרכז באמא שלי. היא עדיין היא, היא עדיין קיימת בעולם שלי כרגע, וזה אמור להיות מספיק לי. "חכי, אני אסחוב לך את השתילים לדירה", אח שלי אומר, ומתחיל להעמיס על הידיים שלו את כל הקרטונים.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
