כבר התרגלתי לזה שהאבירות פחות או יותר מתה. פשוט לימדתי את עצמי לחיות עם העובדה שהגברים של היום הם לא ג'נטלמנים בשום דרך, או לפחות לא ג'נטלמנים כמו שהיה נהוג בתקופה שבה אני זכיתי לגדול. כשאני צועדת בקרון הרכבת וגוררת מאחוריי המון תיקים כבדים, אני כבר לא מצפה שאיזה זר ממין זכר יקום ויעזור לי לסחוב אותם. זה קורה פעם בירח כחול, אני לא אגיד שלא, אבל לרוב הגברים שעולים איתי לקרון עסוקים מדי בסלולרי שלהם או בפודקאסט הכה איכותי שהם צורכים. לפעמים אני כל כך מפריעה להם להתרכז בעצמם ובעולם התוכן המוקפד שלהם, שהם ממש מתרגזים כשהתיק העמוס שלי נוגע בטעות בשרוול שלהם כשאני גוררת אותו פנימה. בא לי לצחוק על מה נהיה מהגבריות בשנת 2025 כשאני רואה איך הם מגלגלים אליי עיניים כמו איזו נסיכה מפונקת מלוקסמבורג רק כי העזתי להתנגח בבגדים שהם הזמינו מאסוס, ופגמתי בלוק שהם הרכיבו הבוקר לעבודה.
ולא רק זה. לפני כמה זמן אחד מהם צרח עליי, "גיברת, את לא רואה שיש מאחורייך אנשים? אולי תעשי את זה אחר כך", רק כי העזתי לעכב אותו כשניסיתי להעמיס טרולי על המתקן של המזוודות. לא אמרתי כלום, רק הסתכלתי עליו במבט נוקב. "תראה אותך", המבט שלי ניסה להגיד, "בנוי כמו באדי בילדר, 190 ס"מ גובה, שרירי קרוספיט מפותלים, אבל מה שווים כל השרירים האלו אם אתה אפילו לא טורח להושיט יד ולעזור לאישה שרואים שקשה לה להעלות בזריזות תיק?"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
"בחיי שאני לא מבינה איך גברים בעידן הזה לא מתביישים לעצמם", אמרתי לרן כשחזרתי הביתה מזועזעת. "הוא בכלל לא חשב על זה", רן אמר, "כי ככה הם, הזולת לא קיים מבחינתם, כל אחד והאוזניות הקדושות שלו. אנשים אחרים לא קיימים בעולם הזה, ובטח שאין שום משמעות אם את גבר או אישה".
כמובן שלא האמנתי לו. ישר חשדתי שזה בגלל שאני מבוגרת, אבל מהר מאוד שמתי לב שבכל נסיעה ברכבת או באוטובוס אני רואה צעירות יפהפיות שעוברות את אותו הדבר. "עולם בלי ידיים", אני קוראת לחוויה היחסית חדשה הזו, עולם שבו לא משנה בת כמה את, אישה בגילי, חיילת עמוסה במזוודות, אמא צעירה שלא מצליחה להוריד את עגלת התינוק, את יכולה להיות בטוחה שאף יד שרירית לא תגיח מהחשיכה ותציע לך עזרה.
לאחרונה אני מבינה שחוסר הג'נטלמניות המחריד הזה גולש גם לתחום הרומנטי, שבו נדיר מאוד למצוא גבר שיסכים לצאת מאזור הנוחות שלו רק כדי לעשות משהו נחמד עבור בחורה. אני חייתי בעידן שבו לא היה נדיר שיפתחו לך את הדלת כשאת נכנסת. היום אני צופה בבחורות צעירות ובא לי לבכות על הגסות שבה גברים מתייחסים אליהן. זה לא רק הדיק פיקס ששולחים להן בלי לשאול, זו בעיקר העובדה שנדיר מאוד שיפגשו בחור שאשכרה מתייחס אליהן כאל אישה. וכשאני אומרת להתייחס למישהי כאל אישה אני לא מתכוונת לשלם עליה בכל הדייטים, אלא לעשות את הדבר הכי גברי שיש בכל העולם הזה - לצאת מגדרך. להפגין מאמץ.
הנה, רק השבוע דיברתי עם קרובת משפחה, בחורה מקסימה בת 29 שהחליטה לבטל דייט שהיא חיכתה לו די הרבה זמן. הם קבעו באיזה בר יין קטן, והכל היה טוב עד שבערב של הדייט הוא אמר לה "לא בא לי להוציא את האוטו מהחניה, אכפת לך שכבר נקבע שם?" ואפילו זה לא היה דיל ברייקר מבחינתה, אז היא תגיע לדייט במונית, ממילא התרגלה כבר לצאת עם גברים בני 40 שנוסעים על קורקינט חשמלי, רכב שמבטא באופן מושלם את האנוכיות של הבנים בדור הזה. אבל אז הוא הוסיף עוד משפט שממש הוציא לה את החשק. "אני באמצע 'התבגרות' בנטפליקס", אמר, "וגם חזרתי מותש מהחג אצל ההורים שלי ברעננה. אכפת לך לפנק אותנו ולהגיע מוקדם כדי שתוכלי לתפוס לנו שולחן?" "זה היה אחד יותר מדי בשבילי", היא אמרה, "להגיד לי 'בואי תפנקי אותנו' ואז לחשוב עליו מגיע ומתיישב בשולחן שאני צדתי בשבילנו ופשוט מזמין לו ג'ין טוניק אשכולית ורודה? זה כל כך לא מושך, איכס".
והיא צודקת, אין דבר פחות סקסי בעולם כולו מגבר שלא מסוגל לצאת מגדרו, גבר תפנוקים עצל שמתבוסס בהרגליו ובנוחיותו ולא מוכן להרים אפילו אצבע בשביל לעזור לאישה. זה מה שמפריד בין הילדים לגברים - היכולת לרדת מהסוס המטפורי שלו ולהושיט לך יד. אולי זה נשמע מופרך, איזו אישה עצמאית ורבת-יכולות של הדור הזה צריכה גבר שיושיע אותה? ובכן, התשובה היא שאנחנו לא צריכות שיושיעו אותנו, אנחנו צריכות לדעת שירצו להושיע אותנו. זה ההבדל.
אין דבר פחות סקסי בעולם כולו מגבר שלא מסוגל לצאת מגדרו, גבר תפנוקים עצל שמתבוסס בהרגליו ובנוחיותו ולא מוכן להרים אפילו אצבע בשביל לעזור לאישה. זה מה שמפריד בין הילדים לגברים
משם השיחה גלשה בטבעיות לאחד הפרקים האחרונים של "חתונה ממבט ראשון". אני מתייחסת כמובן לפרק המדובר שזכה להאשטג "פיפי-גייט". בפרק אנחנו רואים איך חיה, עובדת סוציאלית מקסימה עם זיקה דתית חזקה, ומור, ראשל"צי חתיך שמנהל את העסק המשפחתי של ההורים שלו, קובעים להיפגש לדייט שקיעה בים. מור מגיע בזמן, יש לו אופי אנלי ומסודר ולא סתם הבית שלו נקי וחסר נשמה. חיה מאחרת כי היא נתקעה בפקקים.
בשלב הזה אנחנו כבר יודעים שגם בלי האיחור, מור כבר בוער מעצבים על חיה. הסיבה - הוא חזר הביתה וגילה שהכלב שלה עשה פיפי על כל הרצפה בבית שלו, בית שבו שניהם מתגוררים אחרי שהתחתנו בטלוויזיה. לא שחיה רצתה לגור שם. היא פינטזה על דירה שכורה מההפקה שתאפשר לה להתחיל בתנאי פתיחה קצת יותר שוויוניים, אבל כבר אמרנו שמור מקובע יותר משרשרת מנעול של אופנוע והוא לא הסכים להתגמש איתה. "כבר בשלב הזה הוא לא היה אבירי בשיט", אני אומרת לקרובה שלי עכשיו, "וזה סימן מאוד גרוע לגבר". "אם הוא היה מאוהב בה", החברה שלי אומרת, "הוא היה עובר לגור איפה שהיא רוצה. הוא פשוט לא נמשך אליה מלכתחילה, ופחד שהיא תפתח ציפיות אז הוא הקפיד להתייחס אליה נורא". "פה את טועה", אני אומרת לה, "ג'נטלמניות זה עניין של גישה לחיים, לא של רומנטיקה. מי שלא יעשה את זה בשביל אמא זרה שנאבקת להוריד במדרגות עגלת תינוק, לא יעשה את זה גם בשביל אשתו".
כשחיה סוף-סוף הגיעה לחוף, מור כבר היה כל כך חם עליה שהוא התקשה להתייחס אליה יפה. או כמו שאמר בשפה שלו, "לא יודע, זה ישר הציף לי מלא רגשות". זה היה כל כך מוזר. כשזה הגיע לבחורה ששידכו לו, למור הייתה אפס רגישות. לא הייתה לו שום בעיה להתיישב בערב הראשון של ירח הדבש שלהם באתר הסקי, לפתוח טלוויזיה, ופשוט להתעלם מהעיניים הפצועות של כלתו בעודו צופה במשחק כדורגל. והנה, איזה פלא, כשזה מגיע לרגשות שלו, הוא פתאום עולה על גדותיו. זה בכלל משהו שמדהים אותי לגבי הדור הזה - ככל שהרגשות שלהם לזולת יותר מצומצמים, קטנים ודלים, ככה הדיבור שלהם על הרגשות שלהם עצמם יותר גדול ודרמטי.
ואז הגיע שיא הפרק, זה שגרם לי לרצות לזרוק חפצים על הטלוויזיה. זה היה כשחיה חזרה הביתה, גילתה שמור לא טרח לנקות את השתן של טוי, ועכשיו הוא מתיישב לו על הספה כמו שייח' מנופח מרוב צדק פנימי, וצופה בה מנקה את השתן הפוגעני עם סמרטוט. "הוא לא ניקה את הפיפי של הכלב בעצמו", סימסתי ישר לחברה שלי, "את קולטת? הוא נתן לזה לשכב שם וחיכה עד שהאישה תגיע כדי ללמד אותה לקח ולהעניש אותה".
ואני מבינה, מור אלרגי לחיה שומרת המצוות בגלל שאחד מההורים שלו חזר בתשובה, הוא עבר גירושים איומים וכואבים ומתקשה לבטוח בנשים. ואולי קרובת המשפחה שלי צודקת והוא פשוט לא התאהב בה. אבל שום דבר לא מצדיק מפגן כזה של חוסר כבוד לבחורה שכל אשמתה היא ששודכה אליך. הדבר שהגבר הזה וגברים אחרים מסוגו לא מבינים, שזה אפילו לא חוסר כבוד לאישה, זה פשוט חוסר כבוד לעצמם.
פעם הכרתי בחור שהיה משאיר לי כל בוקר על הדלת שקית עם לחמניות חמות מהמאפייה בשוק הכרמל במיוחד בשבילי. הבחור ההוא אפילו לא היה בן זוג שלי, הוא היה סתם מחזר, רואה חשבון מצליח שראה אותי עובדת על הבר ערב אחד ונדלק עליי. הוא ידע שהסיכוי שלו לצאת איתי קלוש, ובכל זאת, למשך כמה חודשים, הוא השקיע בי את המחווה הרומנטית היפה הזו בלי לצפות לכלום. יום אחד שאלתי אותו מה הסיבה, למה הוא מתעקש להמשיך להשאיר לי לחמניות כשאמרתי לו כבר אלף פעם שלצערי זה לא ילך בינינו. הוא נתן לי חיוך חולמני כזה ואז אמר לי רק משפט אחד, "אני לא עושה את זה בשבילך, אלא בשבילי".
זה סוג של קסם, אבירות. כל כך הרבה פעמים הסתכלתי על גבר ולא הבנתי מה הקטע שלו, ואז הוא עשה למעני משהו הכי קטן, כמו להרים לי שקית שנפלה, ובום, פתאום כל השרירים שלו קפצו
לקח לי זמן להבין את המשפט הזה. הוא התכוון לזה שהוא אבירי ועושה מחוות לא כדי לשכנע אותי ובטח לא לכפות עליי התמסרות, אלא בשביל ההרגשה הטובה שתהיה לו כשיקום כל בוקר. הוא ידע שהוא מהסוג שהולך לצוד לחמניות חמות עבור האישה שהוא רוצה, שהוא חי חיים גדולים ולא קטנוניים ומתחשבנים. חיים מלאים במאמץ וביציאה מגדרך, זה מה שגרם לו להרגיש גבוה ב-20 ס"מ והפך אותו למישהו שאני עד היום זוכרת בהערכה מטורפת.
זה סוג של קסם, אבירות, מין כוח פלאים שמזכיר צפרדע שהופכת בתוך שנייה לנסיך. כל כך הרבה פעמים הסתכלתי על גבר ולא הבנתי מה הקטע שלו, ואז הוא עשה למעני משהו הכי קטן, כמו להרים לי את השקית שנפלה או בא אליי הביתה להתקין מדף, ובום, פתאום כל השרירים שלו קפצו ואני הרגשתי שהבטן שלי עושה סלטה לכבודו ומתמוססת.
וזה עובד גם הפוך. פעם חברה שלי ואני נקלענו לסופת גשם באמצע טיול באחד מיערות הצפון. הלכנו לאיבוד, עד שהגענו לבית עץ בקצה החורשה. על המרפסת ישב אחד הבחורים הכי יפים שראינו, ויקינג בלונדיני עם עיני תכלת. סיפרנו לו שהלכנו לאיבוד, וראיתי שהוא מתרשם מחברתי היפהפייה. הוא הציע לנו לשבת, אבל לא טרח להיכנס פנימה לעשות לנו תה, ואפילו לא גרר את תנור הסלילים שלו כדי למקם אותו ליד החברה שלי. זה היה הרגע שבו אל היערות הזה התכער. הוא נהיה פצפון, פשוט גמד, מין הבטחה לגבריות גדולה שהתנפצה על המרפסת.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25
