אירית, עורכת דין בת 33 מהמרכז, רווקה, מחפשת את עצמה. ולא, היא לא צריכה כרטיס לכיוון אחד להודו, להירשם לריטריט כתיבה ביוון או ללגום איוואסקה ביער בן שמן. כל מה שהיא צריכה זה רק לפתוח לפטופ, במשרד או אפילו במיטה. "חפש בעצמך, דע בעצמך", אמר בודהה, והנה אירית מיישמת: נכנסת לגוגל, מקלידה את שמה, רק כדי לדעת מה יעלה כשאחרים יגגלו את שמה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
על הפוסט ההוא מהחופשה בקורפו יש כבר יותר לייקים. מהבדיחה על האירוויזיון בטוויטר קצת פחות צחקו, ותודה לאל שאת התמונה בפייסבוק עם האקס אפשר למחוק. בעולם שבו האדם הוא המותג, והמותג ניזון מהנראות שלו ברשת, הגיגול העצמי כבר אינו עניין מפדח שעושים במחשכים - אלא חלק משגרת הטיפוח של האדם בשנת 2025. צחצוח שיניים, קרם הגנה, גיגול עצמי.
קוראים לזה "אגו-סקרולינג" - גלילה מתוך אגו בתרגום חופשי, או במילים אחרות: פעולת הגיגול העצמי, שכוללת בדיקת תיוגים ברשתות החברתיות וסריקת תגובות ולייקים לפוסטים ולציוצים, תוך כדי עיון חוזר ונשנה בהם כדי לראות כיצד האדם נתפס, מוצג או מוזכר בעיני אחרים ואחרות. זה יכול להתחיל מבדיקה זריזה, אולי מחיפוש אחר פוסט ישן. אחר כך זה הופך לפעולה שגרתית, יומיומית, שלא אחת מתפתחת לאובססיה.
מה שהחל כתופעת לוואי תמימה או חיננית של עידן הרשתות, התקבע לאחד הדפוסים הפסיכולוגיים המשמעותיים בעידן הדיגיטלי שמעידים על פריכותו של האגו האנושי. והו, כמה שהוא פריך.
ערן (43): "היו פעמים שקמתי בבוקר ואמרתי לעצמי שהיום אני נכנס לאפליקציות רק בערב, ואז ישבתי בעבודה, משהו לא עבד לי והדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את האפליקציות ולהתחיל לעשות סווייפינג. זה לימד אותי שמה שאני עושה עכשיו זו דרך להסיח את הדעת מקשיי היומיום. מכת דופמין מהירה"
יש זירה שבה התופעה הזו, ההישרדותית בבסיסה, מתבטאת באופן קיצוני במיוחד: אפליקציות ההיכרויות. במקום שבו גברים ונשים עומדים על המדף כמוצרים של ממש - מי ימינה ומי שמאלה - האגו-סקרולינג מתבטא בגלילה מתמשכת בפרופילים לא בהכרח מתוך רצון למפגש, אלא לשם קבלת חיזוקים לאגו דרך ההתאמות והלייקים. החיפוש אחר אהבה הומר בחיפוש אחר אישור חיצוני, שאולי יתדלק קצת אהבה עצמית. "לפעמים אני מחליקה בין הפרופילים גם אם לא בא לי ממש להיפגש", מודה דפנה, רווקה בת 28 שמחפשת קשר בטינדר, "זה בעיקר נעים לי להרגיש שיש התאמה, שיש עניין, שאני נחשקת".
וזה לא מתפתח?
"לא. לפעמים זה כל מה שאני צריכה באותו רגע, להרגיש טוב. דייטים זה כבר סיפור יותר מדכא. זה מצריך זמן וכוח, כשבשביל תשומת לב וקצת נעים לאגו אני יכולה לבדוק מי מתעניין בי באפליקציה, כשאני בפיג'מה במיטה מול הנטפליקס".
או אם לנסח זאת או אחרת: כבר לא "בחורה שעומדת מול בחור ומבקשת ממנו לאהוב אותה"; יותר בחור ובחורה מאחורי מסך שמסתפקים בלייק או התאמה ממוסכת, בטרם עוברים ללייק הבא. באפליקציות הדייטינג, האגו-סקרולינג מוביל גם להיעלמויות, "גוסטינג" בז'רגון המקצועי. באתי, אושרתי ועשיתי קספר בדרך להתאמה הבאה שאותה אמסמס באותה הדרך.
האגו מקבל הזנה לווריד ללא המחויבות הנדרשת; ללא פגישה בעולם האמיתי שבו מתגלים גם אופי או פטרוזיליה בשן. "כולנו עושים את זה", מודה ערן, מהנדס מכונות בן 43 מעמק חפר; "מאוד נוח לגלול ולבהות. נעים לי לעשות את זה, ואני משתמש במילה נעים כי אני רומנטיקן גדול וכל סווייפ הוא אופציה לאהבת אמת. נעים לי להמשיך לגלול כמו שנעים לי לזפזפ בערוצים".
אז איך נראה אצלך האגו-סקרולינג?
"רוב ההתכתבויות שלי מתחילות עם שני משפטים ואז עוברות לגוסטינג. שבועיים הבחורה לא עונה. אני לא אדם חסר ביטחון, אני מבין שזה קורה בגלל עומס מהצד שלה. אולי היא עשתה לי לייק גם מהמקום של אגו-סקרולינג, אבל היא כן לחצה על הכפתור. ואז הצעד הבא זה להתכתב ולהיפגש, אבל זה לא קורה. הרבה פעמים הן לא עונות יותר או עונות בצורה מאוד קצרה ואני מבין שהפוקוס שלהן לא שם. אבל מדי פעם אתה מיד מצליח, ונפגשים, וזה מוביל לרומן סוער. זה קורה מדי פעם. זה עניין של טיימינג".
ערן מגדיר עצמו כ"משתמש כבד". "יש לי שלוש אפליקציות של היכרויות, ולפעמים נמאס לי. כמו עם טיקטוק, כמו עם שוקולד, יש בסוף תחושת ריקנות. זו הסחת דעת שלא מובילה למקום טוב. היו פעמים שכל האפליקציות שלי היו פעילות באותו הזמן, קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי שהיום אני נכנס אליהן רק בערב, ואז ישבתי בעבודה ומשהו לא עבד לי והדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את האפליקציות ולהתחיל לעשות סווייפינג. זה לימד אותי שמה שאני עושה עכשיו לא נובע מכוונה, אלא דרך להסיח את הדעת מקשיי היומיום כמו כל מכת דופמין מהירה. כמו כל התמכרות".
זה גרם לך לשנות את הדפוס?
"כן, ואני מודע לזה שברגעי חולשה אני עושה את זה יותר, וברגעי חוזק פחות. אחרי מכת סקרולינג טובה בלילה אתה מרגיש סחוט נפשית. זה כמו לצאת לבר בימי קדם, לפני האפליקציות. יצאת בשביל הסיכוי לפגוש בן אדם. אתה רוצה להכיר וזה לא קורה. בפעם השישית אתה יוצא למרות שאתה אומר 'כנראה לא יקרה כלום'. אבל יש פה תקווה, רצון לתשומת לב, וכמובן שיש פה אלמנט של אגו".
פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר: "זו תלות נרקומנית, ממש כמו כל התמכרות, עוזרת לרגע ואחרי כמה דקות שוב נוצר הצורך. זה לא באמת משפר את הדימוי העצמי. כחלק מזה כדאי לנתח מתי אני עושה את זה - היה לי יום קשה? אני משועמם? ההבנה יוצרת שליטה"
אפשר למצוא ככה אהבה?
"אני חושב שכן, שמתאהבים בכל מיני אנשים בכל מיני מקומות, בסופר, בין חברים, באוניברסיטה וגם בטינדר. אני מכיר אנשים שהתחתנו מהטינדר. אני חושב שהאגו-סקרולינג זו תופעת לוואי בלבד, שזה לא החליף את הפוקוס המרכזי. יצאתי ללא מעט דייטים מהאפליקציות. זה כמו שבברים יש רעש מטורף ואלכוהול שעושה לך רע. היה כמובן עדיף ללכת להיכל שקט ולהכיר בו אנשים, אבל מרחב ההיכרויות הוא אף פעם לא סטרילי. אז אני אופטימי".
אנשי האקדמיה קצת פחות אופטימיים. "כשהאגו-סקרולינג משתלט על הזירה הזו נוצר ניכור הדדי", מסביר ד"ר ליאור זלמנסון, חוקר ומרצה בכיר בפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל-אביב שמתמקד בחקר התנהגות וירטואלית, "לא רק שאתה לא יודע מי אתה, אתה גם לא בטוח מי עומד מולך. זה שוחק את האמון הבסיסי בין אנשים. אני חושב שאהבת אמת דורשת להתנסות בחשיפה כנה ובמשמעות של להיות פגיע וכן להתעניין בצד השני, בקשר ובמהות הייחודית שלו או שלה, ויש משהו במנגנון הזה שעושה בדיוק את ההפך. הוא מתעסק בלייצר 'אני אופטימלי' והדבר הזה דורש הסתרה, ייפוי המציאות ועיסוק בעצמי לפני הכל".
אפליקציות ההיכרויות, מצידן, מעודדות את הדינמיקה הזו. "ככל שאנחנו חוזרים לאפליקציות כדי לבדוק אם ראו, אהבו או שיתפו אותנו, כך הפלטפורמות מרוויחות יותר זמן מסך", מסביר זלמנסון, "האגו שלנו מזין את האלגוריתם. והאלגוריתם, בתורו, מזין את האובססיה שלנו".
את סוגיית הזהות מדגיש גם פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט באוניברסיטת רייכמן. “הפסיכולוג אריק אריקסון אמר שלפני שפוגשים בן או בת זוג למערכת יחסים ארוכת טווח אתה צריך שתהיה לך הגדרת זהות אופטמלית משלך, אחרת אתה לא יכול ליצור משהו שלם עם מישהו אחר”, הוא מסביר, “בתרבות שבה אין לנו הגדרת זהות אמיתית כולנו הולכים לאיבוד. כשהתדמית הופכת לעיקר במקום האני האותנטי, לא נמצא את האושר אלא התמכרות אובססיבית. זו התנהגות שמרוקנת יותר מאשר ממלאת”.
המומחים רואים באגו-סקרולינג אבולוציה טבעית של תרבות הלייק והשר, ומזהים אותה גם מחוץ לעולם הדייטינג. מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על קשר הדוק בין שימוש אינטנסיבי ברשתות החברתיות לבין תחושות של חרדה, ירידה בהערכה עצמית ודימוי עצמי מתערער – במיוחד בקרב בני נוער וצעירים. לפי סקר בינלאומי שפורסם ב-2024, 68 אחוז מהמשתמשים בגילי 18-25 דיווחו כי הם חשים תלות במשוב חברתי מהאינטרנט, וכ-42 אחוז הודו כי הם בודקים מה חושבים עליהם ברשת לפחות פעם ביום. כלומר, האגו-סקרולינג אינו רק פעולה טכנית - הוא מעצב את האופן שבו האדם המודרני חווה את עצמו.
“אנחנו זקוקים למראה הזו של החברה כדי למצב את הערך העצמי שלנו”, מסביר פרופ’ עמיחי-המבורגר, “זו מראה שמתחילה מסקרנות טבעית – אבל יכולה להפוך לאובססיה נרקיסיסטית ממכרת. קארל רוג’רס, חלוץ תיאוריית העצמי בפסיכולוגיה, אמר שאנשים רבים מטמיעים לתוכם אידיאלים תרבותיים חיצוניים מבלי להבין שהם מרחיקים את עצמם מהאותנטיות. התוצאה היא בדידות קיומית. כולם משחקים בתיאטרון עד שהאדם עצמו לא יודע מי הוא באמת”.
מדאיג.
“כן. זו הליכה לעבר מודל אידיאלי מזויף. האדם מנסה להיות משהו שהוא לא – ומתרחק מהאני האותנטי שלו. התוצאה היא ריקנות, תחושת בדידות, ובעיקר אובדן כיוון. גם בעולם האקדמיה יש סוג של התנהגות שמאפיינת חלק מהאנשים, בקטע של לבדוק כל הזמן כמה פעמים הם מצוטטים ואיפה, ולאו דווקא מתוך עניין מחקרי טהור אלא מתחושה שמאפיינת את הדור שלנו. כפסיכולוג שעוסק במצפן הפנימי, זו אחת התסמונות שמדאיגות אותי. זה אחד האתגרים של אנשים שצומחים לתוך האינטרנט, שמעריכים כמה הם שווים לפי הדברים האלה ופחות במצפן הפנימי, בקול האותנטי שלהם. ה’וול-ביאינג’ של האדם נמצא בביטוי החוזקות שלו וביצירה של קול אותנטי ולאו דווקא במחיאות הכפיים של הסביבה”.
גם ד”ר זלמנסון רואה באגו-סקרולינג התפתחות טבעית: “מאז ומתמיד אנשים מבקשים אישור חברתי מאחרים, הדימוי העצמי שלנו לגמרי קשור באיך אנשים רואים אותנו. זה התחיל לפני הרשתות, כשחיינו בקבוצות חברתיות קטנות ובמעגלים חברתיים מצומצמים יותר”.
ובכל זאת, משהו השתנה.
"היום היכולת שלנו לעקוב אחרי עצמנו ולנהל את עצמנו נהייתה נגישה מאי פעם. ברגע שאנשים הבינו שהם יכולים להקליד את השם שלהם ולראות מה נאמר עליהם אז החיפוש העצמי נהיה הדבר הכי פופולרי שאנשים עושים במנועי חיפוש.
"ה'לייק', שהתחיל כמחווה סמלית, מהר מאוד הפך להיות מדד חברתי של ערך. אגו-סקרולינג פועל לא רק כצורך בהכרה אלא כסוג של צורך הישרדותי. צריך לזכור שאנחנו חיים בעידן שבו דימוי ציבורי יכול להיפגע בציוץ אחד, אנחנו מכירים את השיימינג, ודבר כזה גורם לאנשים לבדוק כל הזמן שהדמות שלהם לא נפגעת ברשת. זה סוג של אקט של ניהול סיכונים".
"היו שנים שבהן הפעולה הראשונה שלי בבוקר הייתה להושיט יד לטלפון", מספרת דנה (36), נשואה ואם לשניים, "לא עשיתי את זה כדי להתעדכן בחדשות, או לבדוק מה מזג האוויר, אלא כדי להיכנס לפרופיל שלי בטוויטר, לבדוק כמה תגובות ולייקים קיבלתי במהלך הלילה. באותה תקופה הפרופיל שלי צבר תאוצה. פירסמתי קטעים מהחיים, תובנות מחייה של אמא, ואנשים אהבו".
בהדרגה, הזהות האינטרנטית שלה נגסה בעוד ועוד נתחים מהיומיום שלה. "זו ללא ספק הייתה התמכרות, והיום אני יודעת להגיד שהיא גם הייתה לא בריאה. מצב הרוח שלי היה מושפע הרבה פעמים מפוסטים שהצליחו יותר או פחות, מתגובות מחמיאות או מורידות. לפעמים, אם הייתי מפרסמת משהו והוא לא היה זוכה להצלחה מיידית, הייתי מוחקת. שלא יהיו עדויות לחוסר ההצלחה שלי".
והיום?
"אני כבר לא שם. הגיעה המלחמה ונולד לי עוד ילד. פתאום הזירה הזו נראתה לי תפלה. הורדתי מינונים אפילו מבלי שהתכוונתי, והיום אני כמעט לא שם. לא מזמן דיברתי על זה עם בן הזוג שלי והוא אמר לי 'נחמד לקבל אותך בחזרה'".
ואם ככה אנחנו מתנהגים היום, מה צופן לנו העתיד? בעידן שבו הטכנולוגיה הולכת ותופסת עוד ועוד נפח, ומשתדרגת עם שחקן החיזוק החדש יחסית - ה-AI, המראה שאנחנו כל כך אוהבים להביט בה יכולה בקלות להפוך למראה שחורה.
"הבינה מלאכותית יכולה לשחק שני תפקידים פה", אומר פרופ' עמיחי-המבורגר, "היא יכולה לספק לנו הערכה עצמית, אשרור עצמי, היא יכולה לתת לנו תחושת ערך ולנהל את הדימוי העצמי שלנו. לא ברור אם זה יספיק לנו. עכשיו כולם מדברים על עידן הסוכנים, שלכל אדם יהיה סוכן יחסי ציבור שיבדוק מה קורה עבורנו ברשת, מה אומרים עלינו, שייתן לנו עצות איך לשפר את הדימוי שלנו. החשש הוא שכל הדבר הזה יהפוך לבוטים שעונים לבוטים, ושהאגו-סקרולינג יהיה כמו לעמוד מול מראה ריקה. שהדבר הזה יאכל את עצמו ויהיה קשה לתחזק את התחושה הטובה שאנחנו מקבלים מזה".
אם מישהו קורא את הכתבה הזו ומזהה את עצמו, מה תציע לו כדי לצאת מהלופ?
"הכי חשוב לפתח מודעות לנזקים שזה יוצר, להבין שזו תלות נרקומנית, ממש כמו כל התמכרות, עוזרת לרגע ואחרי כמה דקות שוב נוצר הצורך. זה לא באמת משפר את הדימוי העצמי שלי. כחלק מזה כדאי לנתח מתי אני עושה את זה - היה לי יום קשה? אני משועמם? ההבנה יוצרת שליטה. עכשיו צריך ליצור כללי התנהגות, ופה ראשית צריך להגדיר זמנים, מתי אני עושה את זה ולצמצם יותר ויותר, לפעמים אפילו להימנע לגמרי. במקביל צריך לחזק את המצפן הפנימי, להבין מהם הדברים שאני עושה שמעניקים לי תחושה של אושר משמעותי שאיננו תלוי במחיאות הכפיים של הסביבה, ומפה לספק לעצמי יותר חוויות כאלו".
זלמנסון: "הדבר הראשון זה לזכור לא לשפוט עצמנו בחומרה מדי, מדובר פה במערכת כולה שנבנתה כדי לעודד אותנו לבצע זאת. שנית, כדאי לאתגר עצמנו לבצע אינטראקציה כנה, להגיד משהו מהלב ברשתות, לנהל שיחה פתוחה או פשוט לצאת מהאינטרנט ולהיפגש עם אנשים שמכירים אותך בלי שום תיווך".
ובכל זאת, יש איזו זווית חיובית לאירוע?
"אני חושב שהצד החיובי קשור לזה שיש לנו יותר מודעות למה אנו משדרים לצד השני ולאיך אנחנו נתפסים. אם אנחנו עושים זאת כדי ללמוד על עצמנו ועל איך הסביבה רואה אותנו אז זה כלי חשוב למודעות עצמית ולכִוונוּן, אבל הבעיה היא אותו מדרון חלקלק להתנהגות כפייתית".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.05.25
