אחר הצהריים שגרתי בחנות הצעצועים "ורוד כחול" באבן יהודה. הילד, שזה עתה סיים את הקייטנה, עומד בעיניים נוצצות מול מדף עמוס בקופסאות לבובו ומתקשה לבחור. ההורה לידו מעט חסר אונים. "לכולם יש, בבקשה תקנה לי", כך מתחילה לה עסקה רגשית. "זה סתם טרנד, זה ייגמר כמו הרולאפס והלחצנים", מנסה ההורה להזכיר, אבל יודע היטב שגם אם מדובר בשיגעון חולף, הארנק גם הפעם ייפתח.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
הפעם זה הלבובו — בובה שהפכה לכוכבת רשת בזכות סרטון בטיקטוק, ומשם הדרך לקופה — קצרה. ההורים כבר לא עומדים בקצב הטרנדים שמשגעים את הילדים. רשימה חלקית מהשנים האחרונות: בובות LOL, פחיות פריים, רולאפס, קראנץ' פיסטוק, סקוושי וקאונטרים. המשותף לכולם — מדובר בתופעות שנולדות ברשת, מייצרות ביקושי ענק, ומקפיצות לזירה יבואנים ממולחים שמנצלים את המחסור בשוק כדי לגבות מחירים מופרזים ולא הגיוניים. בסוף השרשרת הזו ניצבים הורים חסרי אונים, שרק רוצים לקנות לעצמם שקט, ומוכנים לשלם כמעט כל מחיר.
טרנד בובות הלבובו לא זול גם בהשוואה ללהיטים הקודמים. על חיקוי של הבובה המקורית תשלמו בין 50 ל-99 שקלים, בעוד שמחירה של הבובה המקורית, שאותה גם תתקשו למצוא בארץ, נע סביב 160 עד 300 שקלים ולעיתים גם 600 שקלים, תלוי עד כמה היא נדירה. חנויות הצעצועים מדווחות על ביקושי שיא. כך גם בחנות באבן יהודה. הבעלים שמוליק סייאג מכיר היטב את השיגעון ונוכח בכל סוגי המשא ומתן בין הילדים להוריהם, שלדבריו ברוב המקרים נגמרים בניצחון מוחץ לילד.
"כל זמן קצר יוצא טרנד חדש, רק שהפעם זה מתנהג קצת שונה גם בגלל שמדובר במחיר יקר", הוא אומר. "זה לא כמו המחירים של הספינרים, למשל, שגם הם עדיין להיט. ההורים לא מתלהבים לשלם עשרות שקלים על בובה שבסופו של דבר היא עוד בובה לאוסף ואפילו לא משחק שמפתח את המוח. אגב, מי שפותחות הכי מהר את הארנק הן הסבתות שמגיעות עם הנכדים וקונות כמה קופסאות. צריך לזכור שהטרנד הזה מגיע עם תחילתו של החופש הגדול מה שממנף את התופעה יותר. אם הילדים בבית הם באים לחנות על הבוקר, אם הם בקייטנה, הם באים לכאן מיד אחרי".
ומה מצב המלאי?
"כרגע יש מספיק בסטוק".
מה שהתחיל כבובת אספנות נישתית של האמן קאסינג לונג, יליד הונג-קונג המתגורר בהולנד, הפך בשנה האחרונה לאובססיה עולמית שמגלגלת סכומי עתק. מדובר בבובות של מפלצות עם אוזניים מחודדות ותשע שיניים, שמייצרת החברה הסינית פופ מארט. המרכיב הסודי שמוסיף פן פיקנטי לנהירה אחרי הבובה בקרב הילדים, היא העובדה שהן מגיעות ב"קופסאות אטומות". צבע הבובה נחשף רק בעת פתיחת הקופסה, מה שמוסיף להתרגשות ומעלה את הקושי של הילד לבחור.
רק ב-2024 הכניסה בובת הלבובו כ-400 מיליון דולר לחברת פופ מארט, ובכל פעם שיוצאת סדרת לבובו חדשה, היא אוזלת מהמלאי תוך דקות מרגע עלייתה לרשת. הבובות הפכו ללהיט היסטרי בעשרות מדינות בעולם. בבריטניה פרצו תגרות בתורי הענק שהשתרכו מחוץ לחנויות ואילצו את פופ מארט להקפיא את המכירות לשבוע.
ובחזרה לזירה שלנו, לחנות "ורוד כחול" נכנס עמית סער בן השבע עם אביו אייל שמודה כי זו הפעם הרביעית מאז תחילת החופש שהוא מגיע לכאן כי הבן שלו משגע אותו. לעמית יש בבית כבר שלוש בובות בצבעים שונים. "אני לא יודע איזו קופסה לבחור, אני חייב להשיג משהו נדיר", הוא אומר. נטע, אמא של עמית, מצטרפת לשיחה ומדגישה שאין הסכמה בינה לבין האב על כמות הבובות שהוא כבר קנה לילד. "אני בעד לקנות אבל במינון, במיוחד כשמדובר בטרנד יקר מאוד", היא אומרת, "הסכמתי לקנות את הבובה הראשונה עם דמי הכיס שקיבל מהסבתות. זה עוד איכשהו אקט חינוכי לשים גבולות וללמד אותו לרכוש בכספו ולתעדף, אבל אבא שלו רך איתו יותר. הוא לא עומד בתחנונים ורוצה לשמח את הילד. אני מבינה את כל ההתלהבות מהטרנדים, אנחנו די משתפים פעולה עם זה, אבל הפעם מדובר בטרנד יקר מדי. חייב לשים גבול. הרי זו רק אפיזודה ועוד רגע יגיע גימיק חדש שיסחוף אותם ואנחנו נפתח את הארנק ונשלם".
שיר יודפת, מומחית טיקטוק: "ממש כמו שהמשפיעניות שמקבלות קופסאות עם מוצרים מכל מיני מותגים ואין להן מושג מה יש בקופסה, ככה מגיעה בובת הלבובו בקופסה שאין לילדה מושג באיזה צבע היא. כשהילדה פותחת את הקופסה מול המצלמה ומעלה את הסרטון לרשתות, יש גם את הציפייה שיוצרת מתח, גם את אפקט ההפתעה וגם את הגילוי, וזה הופך את הסיטואציה לוויראלית".
גם פריאל פרלה עומדת בהתרגשות מול מדף הבובות. גם היא לא יודעת מה לבחור, וגם אמא שלה לא נלהבת. "לשלם 100 שקלים על בובה שהיא חיקוי, זה לא מעט. צריך לזכור שההוצאות בחופש גבוהות גם כך, אנחנו מוציאים ים של כסף על הילדים, יש קייטנות ופה פיצה ושם גלידה, ובריכה, וסרט ואחרי שהוצאנו על בובות ה-LOL, עכשיו הלבובו".
אריאל נוי, בת 11, מספרת איך הבובה הפכה לשיחה מרכזית עם החברות. "יש תחרות למי יש יותר בובות כאלו, אבל אנחנו מזמינות אותן בדרך כלל באינטרנט כי זה יותר זול, בערך 30 שקלים לבובה. אבא שלי לא מתלהב, אבל אין לו הרבה ברירה", היא מחייכת.
פרופ' גיא הוכמן, ראש תוכנית התואר השני לכלכלה התנהגותית באוניברסיטת רייכמן, מנצל את הבמה כדי להכריז: "אם מישהו מעוניין, יש לי לבובו למסירה".
הילדה יודעת שאתה סוחר בלבובו שלה?
"היא בעצמה רוצה למסור אותו. היא בת תשע, בניגוד ללבובו הראשון שלה, הלבובו הזה הגיע עם עיניים זזות שמקריפות אותה. היא לגמרי מוסרת אותו".
כשהאסטרטג השיווקי יובל לב, שמייעץ לחברות בארץ ובעולם, מזכיר בשיחה בינינו את המילה "לבובו", הוא פורץ בצחוק: "תראי אותה, קפצה מהספה. מה את קופצת?" הוא פונה לבתו בת השמונה. "שמעתי שאמרת לבובו", הילדה עונה, ולהיטות בקולה.
גם שיר יודפת, בעלת סוכנות המשפיענים "נוק" ומומחית טיקטוק, עוקבת מקרוב אחרי הטרנד השיגעון החדש: "לבובו הבינו שהיום הילדות הקטנות לא רק קונות צעצועים, אלא ממש מתחילות להתאפר ולהתלבש בגיל הרבה יותר צעיר", מסבירה יודפת, "אז הם לקחו בובה צבעונית וחמודה שאפשר לתלות אותה על התיק, כסמל סטטוס שנראה לעין, אבל שההתחברות איתה מגיעה ממקום של ציפייה והפתעה. ממש כמו שהמשפיעניות שמקבלות קופסאות עם מוצרים מכל מיני מותגים ואין להן מושג מה יש בקופסה, ככה מגיעה בובת הלבובו בקופסה שאין לילדה מושג באיזה צבע היא. כשהילדה פותחת את הקופסה מול המצלמה ומעלה את הסרטון לרשתות, יש גם את הציפייה שיוצרת מתח, גם את אפקט ההפתעה וגם את הגילוי, וזה הופך את הסיטואציה לוויראלית. כך נוצר הטרנד שמגלגל הרבה מאוד כסף".
"הסיבה שטרנדים הופכים עוצמתיים יותר בימינו, היא בגלל המדיה. היום כל ילד עם טלפון ביד הוא תחנת מדיה, וכיוון שהסושיאל לקח את האפשרות של הפצת תוכן והפך אותה לוויראלית, אז כולם רוצים אותו הדבר עכשיו. ראינו את זה בקטן בספינר שעלה וירד, וגם בסוני אנג'ל ועכשיו הלבובו שהוא בעיניי תופעה עולמית מדהימה", מתלהב לב. "אני אבא לשישה, אחת מהם בת שמונה מהרגע ששמעתי על קיומו של הלבובו בחו"ל לפני חודש וקצת, עשיתי הכל כדי להשיג לבת שלי את הבובה. למה? כי רציתי ללמד אותה מה זה אומר להיות קול. חיפשתי ובסוף מצאתי חנות בהרצליה פיתוח שעוסקת בהבאת טרנדים מחו"ל, הילדה ואני טסנו לשם, לא אמרתי לה לאן נוסעים, וכשנתתי לה את הבובה ליד, אמרתי לה: 'ברגע שהילדים בכיתה שלך מתחילים ללכת עם זה תזרקי את החרא הזה'".
למה?
"כי ברגע שיהיה את זה לכולם זה אן-קול. רצתי לקנות לה את זה, לא כי אני חושב שהיא צריכה לבובו, אלא כדי ללמד אותה שיעור בקוליות. עכשיו, מדובר בילדה שהיא באמת מגניבה, אופנתית, היא לא צריכה לבובו, אבל היא למדה שאם יש לך משהו שאין לאף אחד אחר זה 'קול', ואם יש לכולם, זה 'אן-קול'".
פרופ' הוכמן מסביר שאמנם מדובר בגוזלים בני שבע ושמונה ותשע, אבל גוזלים דיגיטליים בעלי תודעה צרכנית מחודדת, תחושת FOMO מולדת וחיבור מגיל אפס למסכים, מה שמאפשר למותגים להפוך אותם למכורי טרנדים על ספידים.
"אנחנו מדברים על ילדים ונוער בטווח גילים של שש עד 18 שבניגוד לעבר הם גם מעורבים מאוד בהוצאות הכספיות של הבית. מחקרים צרכניים מראים שבעשור האחרון ילדים משפיעים על החלטות רכישה בבית גם של אוכל ובגדים וגם של גאדג'טים, ולכן הטרנדים האלה תופסים, כי הילדים קובעים מה הם רוצים, ומכאן זה עובר להורים שמממנים את זה".
איך מסבירים את ההשתלטות הזו על הכיס של ההורים?
"מצד אחד ההורים מאפשרים את זה, אולי כיוון שהם עובדים המון שעות ומפצים על כך בחומריות, ומצד שני, זה דור שנולד בתקופה שהיא מאוד ייחודית גם מבחינת החוויות שעברו: קורונה, לימוד בזום, מחאות חברתיות סוערות, מלחמה קשה שעוד נמשכת. זה לא משהו שפשוט להתמודד איתו, בטח לא בגילים כאלה. מה שעוד מייחד את בני השש עד ה-18 זה שהם גדלו לעולם מתוקשר דיגיטלית והיו צריכים למצוא תחליף לחוויה החברתית, למשל בזמן הקורונה או במהלך המלחמה. ולכן הם נמצאים כל כך הרבה בפלטפורמות כמו טיקטוק, טלגרם, יוטיוב, שהן לא רק זמינות, קצרות ומהירות מאוד, אלא מפיצות במהירות המון מידע, גם לא רלוונטי, ומקטינות בכך את סף הסבלנות שלנו. וכיוון שגם מטפורית וגם מעשית כל העולם נמצא בכף ידנו בטלפון או בטאבלט, השילוב של הכל מוביל לכך שהילדים והצעירים יכולים והתרגלו לזה שהם לוחצים ומקבלים הכל כאן ועכשיו", אומר פרופ' הוכמן.
"למה היצרן של הלבובו נהיה מיליארדר? כי במסחר בינלאומי זה נורא פשוט – ברגע שהטרנד של הלבובו תפס, כל בעלי החנויות והמשווקים רוצים דבר אחד – למכור לבובו. למי הם פונים? לבעלים שהוא גם היצרן שבמקרה הזה נמצא בסין ועושים הזמנות במיליונים. למפעל ייקח עוד הרבה זמן להמשיך לייצר את ההזמנות עוד אחרי שהלבובו יצא מהטרנד, ועדיין הוא ימשיך לעשות מאות מיליונים ויכול למנף את החברה שלו וברור שהמניות שלו נוסקות, כי יש לו צבר הזמנות במאות מיליונים", מסביר לב. לדבריו, זה דומה לסדרות טלוויזיה כמו סיינפלד, חברים, הסופרנוס, משפחת סימפסון, שעושות את הכסף מכך שהן מסתובבות בשוק במאות אלפי ערוצי שידור שמשדרים את הפרקים בלופים ועושים מזה מיליארדים.
"לכן מרצ'נדייז, ולא משנה אם הוא חומרי או דיגיטלי, עושה כסף. החוכמה היא לייצר משהו שתופס והופך ויראלי לפעמים בזכות משפיענית אחת, שמעלה את זה והולכת עם זה", אומר לב ומזכיר שככה זה היה גם בעידן שבו ויראלי היה רק סיבה ללכת לקופת חולים. "אלא שפעם, כשלא היה סושיאל, הטרנדים החזיקו יותר זמן. היום הכל עולה מהר ויורד מהר ותמיד הטרנד הבא בדרך, תמיד יש טרנד באוויר, ולכן הלבובו תהפוך תכף למילה שכבר אי-אפשר לשמוע. אז קדימה, תקנו לילדים לבובו אחד או שניים ותסרבו לכל השאר"
יודפת: "השוק שלנו זז מאוד מהר מאפס למאה, ומשתנה לפי הטרנדים שנקבעים וכולם רוצים לטעום מהטרנד. בשוק המזון למשל, מדובר בזמן האחרון בטרנדים שכמה שהם יותר מוזרים, ככה הם תופסים. זה מה שהבינו בנסטלה והצליחו לחדור לקהל הצעיר. הם גילו את זה דרך הקראנץ' פיסטוק ומאז דוחפים את הגבול לכיוון מוצר יותר הזוי ויותר שונה. אז אחריו הגיע הקורנפלקס עם החלב ועכשיו קראנץ' שקדי מרק ולא רק שהמכירות עלו, אלא הם גם הצליחו לחשוף את עצמם לדור הצעיר. בעצם היום הדרך הכי טובה למותגים לעבוד כדי למכור משהו לדור הצעיר, זה להפוך מוצר אחד לטרנד מדובר והזוי, רצוי עם חיבור לא הגיוני, וכך המותג נחשף באופן כולל".
גם גליה תורן חן, יועצת אסטרטגית למותגי לייף-סטייל מתייחסת להשפעה של השילובים הקיצוניים על חוש הטעם והנחשקות של המוצר בקרב הצעירים: "מה שמעניין במגמות טרנדים של טעם וריח, שכמו בהרבה דברים זה מתחיל מלמעלה, כמו ניסיונות של שפים לשלב תווים מנוגדים באותו קינוח, כדי להבליט טעמים. למשל לשלב מלח ים בתוך קינוחים, או צ'ילי חריף בשוקולד גורמה. וכיוון שרובנו חיים על תזונה שמטלטלת לנו את חוש הטעם לקצוות, יש לנו בגוף כבר בילט אין חשקים מנוגדים, וכך ברגע שאני אוכל מתוק אני מפתח גם חשק למלוח ואני נע בין לאכול את הצ'יפס לבין לחזור לשוקולד והמגמה הזו נותנת מענה לשניהם. ומה שמתחיל בעולמות הגורמה, יורד מהר מאוד אל העם, ומקינוחים מפונפנים רואים את המגמה במאס מרקט בארטיק שוקולד עם שקדי מרק", אומרת תורן חן.
אבל בין אם זה לבובו, ספינרים, כדורי לחץ, שוקולד דובאי או קראנץ' שקדי מרק, מה שגורם לנו לחשוק בהם הוא לא המיידיות או המהירות של הטרנד, אלא הצורך להשתייך. עובדה שעכשיו כולם על הלבובו וכולם מתלהבים מהקראנץ' החדש, גם אם הוא בכלל לא טעים. אבל העיקר שהספקנו לטעום אותו. מה זה חשוב אם טעים לנו.
"כבני אדם יש לנו צורך להשתייך לחברה, וההצטרפות לטרנד מאפשרת גם למי שלא מקובל וגם למי שלא יוצא מהבית – להשתייך, בגיל שבו בני נוער וילדים בונים את הזהות העצמית שלהם", אומר הוכמן ומזכיר שגם לנו היו אביזרי השתייכות. "היו לנו פורפרות, היו קלפים של כדורגל ועטיפות של מסטיק שאספנו, היו גוגואים וקלאס וחבל, היו לנו מלא דרכים להרגיש שייכים. אני חזרתי מבית הספר, ראיתי מישהו משחק עם הפורפרה שלו בחוץ, הלכתי והבאתי את הפורפרה שלי ושיחקנו ביחד ונהיינו חברים, ובאו עוד חבר'ה ורצו להיות חלק מהחבורה, זה בדיוק מה שקורה היום", הוא אומר. ובאותה הנשימה שבה הוא מדבר על הצורך האקוטי להשתייך, הוא מזכיר גם את הכמיהה לייחודיות, שגם היא דלק בגלגלי הטרנדים.
איך זה הולך ביחד?
"נכון שעצם העובדה שיש לנו את הגאדג'טים שיש לכולם גורמת לנו להשתייך, אבל גם נבחר דווקא בסדרה שהיא לימיטד אדישן, או בפריט שאין לכולם, נרגיש גם חלק מהקבוצה אבל גם נשמור על הייחודיות שלנו כי יש לנו את הספינר עם הקוצים הנדיר, או את הלבובו שהביאו לנו מחו"ל ועוד אין בארץ. זה הופך עבורנו סוג של סמל סטטוס. אני גם שייך, וגם יותר", הוא אומר ומדמה את הספינרים או הלבובו או כל גאדג'ט טרנדי אחר למה שדונלד ויניקוט תיאר כ"חפץ מעבר".
זה לא לגיל שנתיים?
"לחלוטין. אבל כשם שפעוטות נקשרים לחפץ מעבר שעוזר להם לפתח את העצמאות שלהם, גם בני נוער הם בסוג של פיתוח של עצמאות וההיקשרות שלהם לחפצים חיצוניים טרנדיים מסייעת להם להשתייך יותר לקבוצה שלהם ולהרגיש חלק ממנה בדרך לעצמאות".
אבל זה קורה על ספידים. כל טרנד הוא מאוד קצר.
"כי היום 40 אחוז מהפעוטות עד גיל שנתיים נחשפים לטאבלט או לטלפון, ובגילי בית הספר כולם באים עם המסכים לכיתה וכיוון שהרשתות בנויות על אלגוריתמים שחוזרים על עצמם, מה שמהדהד הרבה הופך בסוף להיות חלק ממך, ואתה פוחד להישאר מחוץ לחגיגה", אומר הוכמן ומכניס לפריים גם את עניין ה-FOMO.
"למשל, כל הרעיון של הקראנצ'ים וזה שהם במהדורות מוגבלות שקשה להשיג, עובד מאוד חזק על ה-FOMO. הילדים רצים אחרי הקארנץ' החדש כי הם פוחדים שכולם יטעמו והם לא. ובכלל לא משנה אם זה טעים, מה שחשוב זה לדעת על מה כולם מדברים, לפני שעוברים לטרנד הבא".
"רכישת מוצרים כבר מזמן לא נובעת רק מצרכים פונקציונליים, אלא בחלקה הגדול ממניעים רגשיים וחברתיים ואם הצלחתי לרכוש, ובזמן את הקאונטר או הסקווישי, אז אני מעודכן, אני בעניינים, אני כמו כולם, אני חלק מקבוצה", אומרת ד"ר מיכל עינב, פסיכולוגית קלינית מומחית, ראשת התוכנית לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית במרכז האקדמי פרס.
כחלק מתדלוק הטרנד, המדיה ובעיקר הרשתות החברתיות מעצימים את התחושות של מחסור מדומה, השוואה מתמדת, ו-FOMO, הפחד מהחמצה - מה שדוחף לצריכה מיידית, אימפולסיבית כמעט. 'יש אפילו שישוו זאת למעין סיפוק דחף שיכול להיות כמעט התמכרותי – לקנות עוד ועוד, כאשר הקנייה כבר מזמן אינה פעולה כלכלית, אלא אמצעי לפיצוי רגשי, לחיזוק תחושת השייכות ובעצם לביסוס הזהות שלי כחלק מהחבר'ה", אומרת ד"ר עינב.
וכמובן, חברות השיווק מנצלות את זה.
"אם מבינים מה עומד מאחורי זה, קל להבין מדוע אצל ילדים ונוער זה עוד יותר מוקצן ומדוע חברות מטרגטות אותם מאז ומתמיד. ראשית, תקופת הילדות וההתבגרות מאופיינות בראש ובראשונה בתהליך של גיבוש זהות – השאלה הזו של מי אני ומה בכלל מאפיין אותי. לייקים באינסטגרם או סימני סטטוס חיצוניים כמו לבוש, מותגים וטרנדים נתפסים ככלי מהיר, מיידי, לביטוי עצמי ולהגדרה עצמית. בנוסף, בגילים האלו יש רגישות גבוהה במיוחד להשוואה לאחרים. אם לי יש משהו שלך אין אז אני שווה יותר. זה אומר שאני מושפע ממה שנחשב מקובל או פופולרי. אם עליתי על הגל הטרנדי אז אני שייך. יום אחרי, כבר אין לזה ערך. אתה חייב להיות מעודכן בכאן ובעכשיו. מחר, זה כבר מאוחר מדי", היא אומרת ומזכירה שגם בעבר נהגו בדיוק כך, לא ברשתות, אבל בשלטי חוצות ופרסומות.
פרופ' יניב אפרתי, ראש המעבדה להתמכרויות באוניברסיטת בר-אילן מסביר: "יש צדדים חיוביים ושליליים במרדף אחרי טרנדים כמו בובות. מצד אחד, זה יכול לתת לילדים תחושת שייכות, עזרה במקובלות חברתית, ופיתוח מוטיבציה חיצונית — כמו כשהורים משתמשים בזה לתמריץ: 'תעשה שיעורי בית ותקבל בובה'. זה עובד כי זו שיטה שמחזקת התנהגויות רצויות בטווח הקצר. מצד שני, אם זה הופך להרגל קבוע, אמנם אני לא חושש מהתפתחותה של התמכרות או תלות אלא נכון לשים לב לגישה החינוכית שבה ההורה ממהר 'לרצות' את הילד באמצעות דילים כאלה למעשה מפתח מוטיבציה חיצונית במקום להציב גבולות פנימיים ופיתוח מוטיבציה פנימית.
"כמו בכל נושא, הפתרון הוא האיזון הנכון, אפשר באמצעות דילים של אוסף בובות לתמרץ את הילד מדי פעם, אך להסביר את העלויות הגבוהות ולכן זה צריך להיות חלק ממהלך שלם של אבני דרך".
"לא הילדים מתחילים את המרדף אחרי הלבובו או אחרי כל טרנד אחר", אומרת ד"ר דיקלה פרץ, חוקרת התנהגות צרכנים ומומחית ליוקרה ירוקה, מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת בר-אילן.
הכי רחוק מירוק מה שקורה עם טירוף הטרנדים הצרכני הזה.
"מאוד מקובל לצקצק בלשון ולהתלונן על תרבות הצריכה של הנוער והצעירים ולהתלונן 'תראו איזה שטויות הם קונים'. אבל אני מאוד מעריכה את הדור הזה – ילידי 1999 ואילך, כלומר שהיום הם בני 26 ומטה, ורואים את זה גם במחקרים. נחשפתי אליהם במחקרים שנערכו וקשורים למוצרי יוקרה ירוקים, תחום שהתחלתי לצלול לתוכו בשנת 2017. אז המחקרים הראו שיוקרה זה ממש לא ירוק, אבל היום מותגי-על כמו גוצ'י, ארמני, לואי ויטון ואחרים מבינים שאין להם ברירה אלא להוציא ליינים ירוקים, כי זה מה שהמילניאלס רוצים. אז מייצרים תכשירי קוסמטיקה עם ערכות ריפיל, ופותחים חנויות יד שנייה למותגים, כי בני המילניאלס הופכים להיות הלקוחות המשמעותיים שיש להם כסף, ואכפת להם מהסביבה והם מוכנים לשלם כדי לדאוג לדורות הבאים".
אבל איך זה קשור לזה שכל רגע מתחלף טרנד והם קונים אותו?
"אני לא מאשימה אותם, אלא את ההורים שמחנכים לצריכה. היום בת 14 לוקחת את אמא שלה לחנות יד שנייה, והאמא אומרת 'מה את קונה כאן'. ילד בן שמונה לא חושב בעצמו 'אוי, בוא נעשה אוסף של הבובות האלה'. זה ההורים שדוחפים אותם לשם, ולהעביר את הביקורת עליהם זה לא לעניין. הם דור של צרכנים אחראים, הם לא זורקים כסף, תרבות האוספים היא שלנו, לא שלהם".
