הנה סיפור שלא ידעתם על בני לנדא. הוא נולד בפולין ב-1946, קצת אחרי מלחמת העולם השנייה. הוריו היו ניצולי שואה, מרבית בני המשפחה נספו בשואה. השנתיים הראשונות לחייו עברו במחנה פליטים בגרמניה ולאחריהן המשפחה היגרה לקנדה. לחבריו הוא סיפר שזיכרון השואה היה חלק מאוד נוכח בילדותו, הרבה מחשבות על נקמה. כשבגר, המחשבות האלה קיבלו מימוש שונה: השאיפה שחברת מכונות הדפוס שלו תצמח ותאפיל על שלוש חברות הדפוס הגדולות בעולם, כולן גרמניות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
לנדא היה כבר בדרך להשגת היעד הזה. הדיווחים האופטימיים העידו שחברת לנדא דיגיטל פרינטינג (LDP) שהקים תהיה סיפור הצלחה גדול אפילו יותר מהחברה הקודמת שלו, אינדיגו, אותה מכר ל-HP ב-2002 תמורת קרוב למיליארד דולר במצטבר. בחברה החדשה נרשם הישג טכנולוגי מבריק שנותן לה יתרון על כל המתחרים. החברה גייסה השקעות בהיקף 1.3 מיליארד דולר והוערכה כיוניקורן בשווי של 1.8 מיליארד דולר. עשרות מכונות דפוס במחיר 3.5 מיליון דולר כל אחת כבר נמכרו, הציפיות היו שהחברה תגיע למכירות של מאות מכונות בשנים הבאות. אבל אז התרחשה רעידת האדמה העסקית, שמעמידה בסכנה את עתידה של החברה.
השבוע האחרון היה כנראה מהקשים שידע לנדא. חברת LDP הגישה לבית המשפט בקשה לעיכוב הליכים, מה שגרם להתפוצצות הפרשה בתקשורת. לנדא, בן דור המייסדים של ההייטק הישראלי, רגיל כבר הרבה שנים לתקשורת מפרגנת, ששותה את דבריו בצמא ומהללת את הישגיו. השבוע הדיווחים בתקשורת שיקפו סנטימנט אחר: "הקריסה של לנדא דיגיטל פרינטינג", "חוב עתק של 1.74 מיליארד שקל", "הכישלון היקר בתולדות הסטארטאפים הישראליים". לנדא לא הגיב לדברים, אבל אין ספק שהוא נפגע עמוקות.
בגיל 79, בני לנדא יכול היה להסתכל אחורה על הקריירה שלו בסיפוק אדיר. עד השבוע האחרון. הבעיה שלו כרגע היא לא העבר המפואר אלא העתיד המעורפל. לנדא נאבק לא רק על גורל החברה שהקים, אלא גם על המורשת שלו ועל הדרך שבה יירשם בתולדות ימי ההייטק הישראלי. כשמדברים על דור הנפילים שהקים את ההייטק בארץ עולים שמות כמו עוזיה גליל ואלרון, דב פרוהמן ואינטל ישראל, יהודה וזהר זיסאפל וקבוצת רד-בינת, אפי ארזי וסאיטקס. לכל אחד מהם תרומה ממשית להייטק ולמדינת ישראל, אבל כל אחד מהם גם ידע לבצר את מעמדתו ולהתחבר למקבלי ההחלטות במערכת הפוליטית-כלכלית. נראה שלנדא לא חיפש את זה מעולם. הוא לא קיבל תמיכה ממשלתית לאף אחת מהחברות שהקים, אבל נראה שגם לא הכרה לאומית בתרומתו.
לנדא גדל בקנדה ושאב השראה מאביו, שפיתח באמצעים ביתיים מצלמת תמונות פספורט שמדפיסה את התמונות ישירות על נייר צילום ללא שימוש בפילם. החיבור לעולמות הצילום וההדפסה המשיך בחברת מיקרופילם שבה הועסק בתחילת הדרך, ולאחר מכן בחברת Imtec שהייתה הסטארטאפ הראשון שלו.
לנדא נוהג לספר שהיו לו שני חלומות: לעסוק במכונות ולעלות לישראל. ב-1977 הגשים את שניהם: הוא עלה לישראל והקים את חברת אינדיגו.
לנדא, שגדל בקנדה, נוהג לספר שהיו לו שני חלומות: לעסוק במכונות ולעלות לישראל. ב-1977 הגשים את שניהם: הוא עלה לישראל והקים את חברת אינדיגו שנמכרה ל-HP בסכום מצטבר של כמיליארד דולר
ללנדא מקום של כבוד עם האבות המייסדים של ההייטק המקומי. המכנה המשותף לכולם הוא העיסוק באלקטרוניקה. ב-2021 הוא אמר בריאיון לישראל וולמן ב"ידיעות אחרונות": "חברות כמו סאיטקס, אלסינט, אלביט, אינדיגו, אורבוט, אופרוטק, אורבוטק ואחרות — כל תעשיית ההייטק החלוצית עסקה בפיתוח משולב של תוכנה וחומרה. זה שונה לחלוטין מההייטק שצמח בשנים האחרונות, שמתייחס בעיקר לתוכנה ולסייבר. שלא יישמע מדבריי שיש לי ביקורת על עולם התוכנה והסייבר, אבל יש הבדל עצום: כאשר חברה מפיקה מוצרים פיזיים, היא מעסיקה הרבה מאוד אנשים במעגלים מאוד רחבים, לעומת חברה שמפתחת רק תוכנה. חברה כמו אינדיגו מעסיקה באופן ישיר אולי 3,000 איש, אבל באופן עקיף עוד 12 אלף קבלנים וקבלני משנה, ועובדי ניקיון, וסבלים בנמל, ונהגי משאיות, ועובדי ייצור, ויבואנים, ומערך הסעדה ענק. על כל עובד ישיר אנחנו מפרנסים עוד 5-4. כך ההצלחה מחלחלת לכל רובדי האוכלוסייה".
אם יש עוד משהו שמזהה את לנדא כחלק מדור המייסדים של ההייטק הישראלי זה השילוב של עסקים וציונות. "לשלוח מכונות הכי מתקדמות לכל העולם כשעל כל אחת כתוב made in Israel, זו התגשמות כל החלומות שלי", אמר פעם. העובדים שלו מכירים את נאום המוטיבציה הקבוע שלו: "השאיפה שלנו היא להגיע להיקף פעילות של 2% מהתל"ג של מדינת ישראל". הוא מרבה לדבר על העובדים שמתפרנסים בזכות הטכנולוגיות שפיתח ועל הגאווה שהוא רוצה שיחושו בעבודתם. היו מקרים שבהם מימן מכיסו משכורות של מאות עובדים בזמני משבר. היו מקרים אחרים שבהם החברות שלו פיטרו מאות עובדים.
צריך הרבה סבלנות כדי לצלוח את ים הנתונים ולהבין את תמונת המצב של LDP לאשורה. אפשר לומר שהיא פחות חמורה ממה שהשתקף בדיווחים בתקשורת. היא גם פחות אופטימית ממה שהחברה עצמה ציירה בתגובתה הרשמית. מרבית החוב שהוזכר, 1.4 מיליארד שקל, הוא הלוואות המירות של בעלי המניות, שהן סוג של השקעה ואינן אמורות להיפרע. שאר הסכום נועד לספקים עבור חלקי מכונות הדפוס וחומרי הדפוס שמיועדים להרכבת 17 מכונות דפוס חדשות. בנוסף יש לחברה חוב של כ-25 מיליון שקל לבנק מזרחי וחוב לעובדים בהיקף 13.3 מיליון שקל.
הבעיה של LDP בכלל לא שם. היא נעוצה בדרך המימון החריגה של החברה, באמצעות תשלומים שוטפים של בעלי המניות. LDP שורפת מזומנים בקצב מהיר וההוצאה הזו משולמת על ידי בעלי המניות על בסיס תוכנית עבודה שנתית. בחודש שעבר הם החליטו להפסיק את המימון ללא כל התרעה מוקדמת, מה שמעמיד את החברה בסכנת חדלות פירעון מיידית. לשם כך הוגשה הבקשה לעיכוב הליכים. בחברה מבקשים פסק זמן של חודשיים, כדי לאתר משקיעים חדשים או רוכשים לחברה. במצב הנוכחי, שווי החברה נחתך באכזריות. למעשה היא מהווה כעת הזדמנות עסקית יוצאת מגדר הרגיל. אפשר לגלות אופטימיות ולהניח שיימצא הקונה.
שווה להתעכב לרגע על המשקיעים ב-LDP. מדובר בסוזן קלאטן, האישה העשירה בגרמניה ובעלת השליטה בב-מ-וו, מיני ורולס רויס ובמשפחת ראוסינג השוודית, בעלי השליטה בענקית אריזות המשקאות טטרה-פק. קלאטן העבירה לאחרונה את ניהול העסקים לילדיה. גם במשפחת ראוסינג ניהול העסקים עבר לידי דור הבנים של המייסדים.
ההסבר שנתנו המשקיעים להחלטתם הפתאומית להפסיק את מימון החברה היה ההפסדים של החברה וההבנה שהיא לא תהיה רווחית לפני 2030. אבל מדובר בחברה שלא הייתה רווחית מעולם, ונראה שזה לא הפריע למשקיעים לפני כן. לעומת זה נראה שהתנהלות ישראל מאז 7 באוקטובר כנראה הפריעה למשקיעים ובעיקר חידוש הלחימה בעזה במאי השנה, כך אנחנו שומעים ממקורות שונים. כל כך הפריעה, אומרים אותם מקורות, "שבלי שום היגיון עסקי הם גרמו לחברה להגיע אל עברי פי פחת, כשהם מסכנים גם את השקעותיהם שלהם בחברה".
הבעיה הנוספת שמטרידה את החברה היא הצורך לשמור על הלקוחות. בחברה בנו על תערוכת DRUPA, מפגש תעשיית הדפוס העולמית. החברה קיבלה שם הרבה הזמנות ומכתבי כוונות אבל בפועל מספר ההזמנות היה קטן בהרבה. ההסתבכות הנוכחית עלולה להבריח את הלקוחות האחרונים, אלא אם יראו שהחברה חזרה והתייצבה.
הנהלת LDP עסוקה בימים האלה באיתור רוכשים פוטנציאליים – משקיע אסטרטגי מתחום הדפוס או משקיע פיננסי שירכוש את השליטה בחברה. בין השמות שמוזכרים – חברות מוכרות כמו אגפא, אפסון, זירוקס ואפילו HP, שרכשה בעבר את אינדיגו. בתסריט האופטימי יתנהל תהליך התמחרות בין כל המועמדות, והזוכה המאושרת תרכוש את אחזקותיהם של בעלי המניות הנוכחיים. בתסריט הזה בני לנדא הוא חלק מהנכסים של החברה ולנוכחותו יש חשיבות רבה למכירות ולהמשך הפיתוח.
"מי שלא יקנה את החברה ירצה לראות את בני לנדא מעורב", אומר גורם שמכיר את תמונת המצב, "ההערכה כלפיו בתעשייה זה משהו שלא נתפס. הוא הסטיב ג'ובס של תעשיית הדפוס, ממש ככה מתייחסים אליו. הוא כמו הנביא של התעשייה, גם אם לא הכל מצליח. אבל הוא הולך עד הסוף ומאמין אמונה גדולה בטכנולוגיות, וביכולת שלו לשנות את המציאות".
היו מי שמתחו ביקורת השבוע על לנדא, שהוא נוהג בבזבזנות ומשקיע כספים מיותרים. למשל על ציוד מעבדות יקר ערך או משכורות גבוהות למדענים. גורם שמכיר את לנדא אומר שהביקורת הזו מפספסת לחלוטין את השיטה של לנדא: להביא לשורותיו חוקרים ומהנדסים מהשורה הראשונה, ולספק להם את תנאי המחקר הטובים ביותר כדי להביא לפריצות דרך "שיוכלו לעוף". אחד החוקרים שגויס על ידי לנדא לתפקיד בכיר אומר שלא האמין כשלנדא התקשר וסיפר לו מה יהיו תנאי עבודתו, שהם חלומו של כל מדען.
אחד העקרונות שאהובים על החוקרים הוא "תגמול הכישלונות" – החברה מצפה ממך להיכשל אם העזת לשאוף בגדול, רק כי אחת לכמה כישלונות יגיע הישג גדול. אחד החלומות, של לנדא עצמו, היה ניסיון ליצור אנרגיה זולה באמצעות כיפוף חוקי הפיזיקה. זה לקח כמה שנים והרבה כמעט הצלחות, עד שהוחלט לסגור את הפרויקט. אבל אם הוא היה מצליח, העולם היה עובר טלטלה.
לנדא נוהג להגיד שגישה כזו למחקר מתאימה רק לישראל, שבה אנשים לא מפחדים להעז וגם להיכשל. ביפן או בגרמניה כישלון פירושו עלבון נוראי. בישראל אתה קם על הרגליים, מנקה את האבק וממשיך ליוזמה הבאה. מבחינתו, התופעה של נהיגה ללא ציות לחוקים בכבישים היא גם מה שגורם להייטק להצליח: מחשבה שאינה מוגבלת לחוקים שנקבעו על ידי מישהו. אבל כדי שכל זה יצליח, החוקרים והמהנדסים צריכים לקבל חופש פעולה, וזה כאמור עולה הרבה כסף.
בכיר לשעבר באחת מהחברות של לנדא סבור שההסתבכויות האחרונות הן חלק ממצב התעשייה בכלל: "זה נעשה יותר ויותר קשה לעשות את הדברים האלה בישראל, קודם כל כי ישראל מאוד יקרה, ואילו הרצון של משקיעים להשקיע ספציפית בישראל עם כל הסיכונים, פחת", הוא אומר, "בני בדרך כלל הביא אנשים מקצועיים לנהל את העסקים שלו כי הוא יותר בן אדם של חזון ויזמות. הוא הצליח לשכנע משקיעים זרים לשים מיליארד דולר במדינת ישראל, לבנות תעשייה, לתת המון עבודה לספקים והחזיק פה מאות עובדים וזה לא כדי לעשות אקזיט ולא כדי לעשות כסף אלא פשוט לבנות תעשייה. בסוף זה עצוב, וזה גם לא טוב למדינת ישראל".
אם יש מכנה משותף לכל היוזמות של לנדא, זה המאמץ הממושך והיקר בפיתוח הטכנולוגיות. מדובר בהרבה מחקר בסיסי ומחקר יישומי בתחומי עיסוק רבים – חומרים, כימיה, אופטיקה, אלקטרוניקה, מכניקה. "לא מדובר בכלי נגינה אחד, מדובר בתזמורת", אמר פעם, "הכל צריך לעבוד ביחד ואז זה יוצר סימפוניה. אבל יצירת הסימפוניה אורכת שנים. וזה דבר מאוד מאתגר. הרי אם זה היה קל, מישהו היה עושה את זה לפניך".
המשמעות המיידית של דרך הפיתוח הזו היא העלות הגבוהה, עשרות מיליוני דולר בחברות הפשוטות ומאות אלפים בחברות המסובכות. ההייטק הישראלי רגיל כבר הרבה שנים לגייס את הכסף מקרנות הון סיכון. למרות שיש קרנות שמתמחות בהשקעות דיפ-טק, לנדא לא מאמין בהון סיכון. מבחינתו המשקיעים צריכים להיות בעלי הון, שיכולים לשים הרבה כסף ולהמתין שנים עד שיראו תשואה מהשקעתם.
הטכנולוגיה הראשונה שפיתח באינדיגו הייתה דיו נוזלי ובהמשך פיתח את הדיו האלקטרוני (ElectroInk) הנוזלי, שהחליפה את האבקות שהיו עד אז בשימוש. מכונת הדפוס E-Print 1000 איפשרה להדפיס ישירות מהמחשב, ללא צורך בגלופות, כמו שהיה נדרש עד אז.
ב-1993 אינדיגו התחילה למעוד: הפיתוח עלה כסף רב והמכירות היו מזעריות. כדי לממן את החברה לנדא מכר לגורג' סורוס 14% מהחברה תמורת 50 מיליון דולר. בשנה לאחר מכן המכונה יצאה לשוק וזכתה להצלחה מסחררת. לנדא החליט להנפיק אותה בנאסד"ק וסימן בכך הדרך לרבים אחריו. ב-1995 אינדיגו מכרה מכונות דפוס ב-150 מיליון דולר. ב-2000 וב-2001 רכשה HP את אינדיגו והפכה אותה לחטיבה, שממשיכה לפעול ולהעסיק עובדים בישראל. לנדא אמר אז: "מכירת אינדיגו ל-HP לא הייתה החלום שלי. אני חלמתי להיות HP".
לכאורה המודל הזה הוכיח את עצמו עם ג'ורג' סורוס, אבל למעשה הוא הוכיח את ההפך: ההשקעה של סורוס נמשכה שנה ולאחר מכן אינדיגו הונפקה וסורוס קיבל את כספו בצירוף תשואה נאה. במקרה של LDP, המשקיעים נכנסו ב-2018 ומאז הם מזרימים לחברה כספים חודש אחר חודש. לנדא מאמין שהמשקיעים שותפים לחזון שלו. אבל יכול להיות שאפילו בעלי הון מופלגים נעשים עצבניים אחרי כמה שנים.
לא רבים יודעים, אבל לנדא הפך את פיתוח הפטנטים למקור לגיוס כספים. בשנים הראשונות של אינדיגו הוא פיתח רעיונות ורשם פטנטים בתחומים שלא היו קשורים לדפוס. למשל פטנטים בתחום מכונות הצילום המשרדיות. כשענקיות הטכנולוגיה היפניות והגרמניות בנו את מכונות הצילום שלהן, הן גילו שהן עלולות להפר את זכויות הפטנט של לנדא. "פטנט זה כמו מוקש", אמר אז לנדא, "אתה דורך עליו, אתה משלם מחיר".
מכירת זכויות השימוש בפטנט הכניסה באותן שנים 200 מיליון דולר, ומימנה את אינדיגו בתחילת דרכה. לנדא המשיך לאורך השנים לפתח פטנטים, שמספרם עולה על אלף. בין השאר יש שם פטנטים בתחום הדפוס הדיגיטלי, הננוטכנולוגיה, האנרגיה הסולארית, הקוסמטיקה, הפודטק. אחרי אינדיגו לנדא הקים את חברת "לנדא לאבס", שמנהלת מחקר בסיסי בתחומים רבים. לנדא מכניס לחברה הזו תקציבים גדולים, שמיועדים לאפשר לחוקרים ומהנדסים להתקדם בכיוונים שונים. סכומים גדולים גם הושקעו במכשור ובציוד. כאשר טכנולוגיה מסוימת מגיעה לשלב שניתן לייעד אותה לשוק מסחרי, מוקמת חברה שמובילה את הטכנולוגיה.
ככה הוקמו "לוסיקס" שעסקה ביהלומים מלאכותיים, Lot שפיתחה מלח סינתטי, Lumet שעסקה בהדפסת פאנלים סולריים, NanoMetalix שפיתחה מדפסת תלת-ממד למעגלים מודפסים ו-Tinkerbelle שפיתחה צבע לשיער. במקביל, חברת לנדא וונצ'רס משקיעה בחברות טכנולוגיות נוספות כמו Ripples שפיתחה הדפסה על משקאות, GenCell שפיתחה תאי דלק ירוקים, Highcon שפיתחה טכנולוגיה לאריזות קרטון, Xjet שפיתחה מדפסות תלת-ממד ועוד. חלק מהחברות נמכרו, אחרות נתקלו בקשיים וצימצמו פעילות או שנסגרו.
אין ספק שלנדא דיגיטל פרינטינג היא ספינת הדגל של לנדא. החברה, שהוקמה ב-2003 פיתחה במשך עשר שנים דיו "ננוגרפי", שמבוסס על חלקיקי צבע זעירים שמאפשרים להדפיס כמויות גדולות או קטנות על נייר רגיל, ישירות מהמחשב, מה שמייעל ומוזיל את עלויות ההדפסה. מדובר במכונות דפוס ענקיות שמשקלן 30 טונות, שדרכן לשוק התנהלה באיטיות למרות ההצהרות האופטימיות לכל אורך הדרך. רק ב-2017 החלו המכירות בפועל ועד כה נמכרו כ-50 מכונות בסך הכל.
יכול להיות שהחברה אכן קרובה לפריצת דרך יותר מאי פעם. אם נכונה הטענה שאין אף חברת דפוס בעולם שהצליחה לפתח טכנולוגיה כמו זו של LDP, הרי שפוטנציאל השוק הוא עצום. אירועי החודש האחרון הם בדיוק קו החיכוך שבין החזון השאפתני מצד אחד, והמציאות הקודרת מהצד השני. נותר לראות מי מהצדדים ידבר.
לנדא עלה לארץ ביחד עם רעיתו בטסי, גם היא קנדית במקור. היום הם מתגוררים בנס-ציונה, לא רחוק מהמשרדים של החברה. השניים פועלים ביחד בתחום הפילנטרופי, בסיוע לבני נוער וצעירים בצמצום פערים והזדמנויות.
מדובר בניסיון להתמודד עם מה שהם רואים כסכנה מרכזית לחברה הישראלית – לא איראן, לא הפלסטינאים, אלא הקרע הפנימי בין הפריפריה למרכז, בין ערבים ליהודים, בין חרדים לחילונים. הפעילות הזו מתרכזת במה שמוגדר "צעירים ברוכי יכולות ומעוטי יכולת", כלומר צעירים בעלי יכולות גבוהות אלה מי שגדלו בתנאים סוציו-אקונומיים שלא מאפשרים להם להגיע להשכלה גבוהה.
לפי ההערכות, עד כה הקציבו השניים כ-200 מיליון שקל בסיוע לבני נוער אלה, והעניקו מלגות לימודים בכל האוניברסיטאות ובמכון ויצמן.
לנדא לא מתראיין בימים אלה, אבל אנשים שמכירים אותו מספרים שהוא מפגין אופטימיות גם עכשיו. הוא אדם אופטימי והוא מצליח להדביק בזה את הסובבים אותו. הוא משוכנע שמי שהספיד את LDP ייאלץ לאכול את הכובע. התוכניות שלו כוללות הכנסות בהיקף מיליארדי דולר בשנה. אם הוא יחצה את קו ה-2.5 מיליארד דולר בשנה, הוא יעבור את החברות הגרמניות שמובילות את עולם הדפוס. החשבון שלו עם הגרמנים, שנפתח ב-1946, ייסגר סוף-סוף.
מחברת LDP נמסר בתגובה: "לצד תוכנית הרה-ארגון של לנדא דיגיטל פרינטינג, החברה מבקשת מבית המשפט עיכוב הליכים כדי למצות את המגעים המשמעותיים שהיא מקיימת עם גורמים אסטרטגיים. החברה נמצאת בתהליך צמיחה ובמהלך השנה האחרונה גדלה מאד בכמות הלקוחות החדשים. על אף ההישגים המשמעותיים, הזמן שנדרש לה כדי להגיע למימוש מלא של הפוטנציאל העסקי שלה, ארוך יותר מהצפוי. המצב הגיאופוליטי, כתוצאה מהמלחמה הארוכה בישראל ואי-היציבות האזורית, וכן סיבות מסחריות, הקשו על החברה, ובעלי המניות שמימנו את החברה לאורך כל שנותיה הודיעו על הפסקת המימון והחברה נקלעה למצוקה תזרימית. כתגובה, החברה ביצעה בשבועות האחרונים מהלך של רה-ארגון, ובמסגרתו בוצעו גם קיצוצים משמעותיים כדי להתמודד עם המצב ולאפשר את המשך מימוש הפוטנציאל שלה".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.25
