-22-
האנה
האנה חזרה לביתה של לילי לקראת ערב. במבואה עצרה לרגע ודמיינה שהחיים לא סטו ממסלולם ושבעוד רגע תשמע את קולה העדין של לילי, המשדלת את ג'ורג'י לאכול את הירקות. אבל היא שמעה רק דממה. אף שעדיין גרה בבית כדי לשמור עליו, היא בילתה את רוב זמנה במקומות אחרים. המצב, שהיה נורא אחרי שלילי נעצרה, החמיר עוד יותר לאחר שניק וג'ורג'י נלקחו גם הם. מאז בקושי הצליחה לשאת את השהות שם.
היא לא היתה שם כשנעצרו. היא פשוט חזרה הביתה יום אחד וגילתה שהם אינם. נלקחו בפתאומיות. המקטרת של ניק עוד היתה חמימה במאפרה, וקערת הדייסה של ג'ורג'י נותרה על השולחן, מלאה למחצה, ועל המפה כתם חלב שנשפך ממנה. האימה ניתזה בקרבה. אם לא היה די בכך שמעשיה המסוכנים הביאו למעצרה של בת דודתה, עכשיו הגרמנים לקחו את משפחתה של לילי, את בנה התמים. רגשות האשם של האנה על חלקה בכך התעצמו ואיימו להכריע אותה.
האנה ניסתה למצוא אותם וערכה בירורים נואשים, כפי שעשתה אחרי שלילי נעצרה. התשובה שהגיעה מיד דרך מישלין לא הפתיעה אותה: הם נלקחו לברנדונק וכנראה התאחדו שם עם לילי.
בעודה מהרהרת בכך הבחינה במשהו על הרצפה, ליד הדלת. פיסת נייר מקופלת שנדחפה דרך חריץ הדואר. לא היה עליה בול, אבל ייתכן שהיא נמסרה בכל זאת בידי הדוור. דוורים רבים לפחות אלה שלא נעצרו בחודשים האחרונים סייעו למחתרת בהתנגדות לגרמנים, עיכבו צווי גיוס והעבירו מסרים סמויים.
כתב היד מבחוץ לא היה מוכר להאנה. בפנים היתה פיסת נייר ועליה ציור של דרור על עץ. הדופק שלה האיץ, כשנזכרה שוב בציפור הפצועה ליד הים שהצילו יחד. לילי יצרה קשר. אולי, למרות הכול, החלה לסלוח לה. אבל לילי לא היתה שולחת מסר חידתי כזה ללא סיבה. היא ניסתה לומר לה משהו. על הנייר היו רשומים גם תאריך, 11 באוגוסט, ושעה, חצות. היום. לילי קראה לה, ביקשה את עזרתה.
באותו לילה, מעט אחרי תשע, סגרה האנה את דלת הבית ויצאה לכיוון התחנה. היא עלתה על רכבת שיצאה מבריסל לכיוון ברנדונק. למֵכֵלֶן הגיעה אחרי שעת העוצר, והתחנה היתה כמעט שוממת. היא מצאה את מנהל התחנה וביקשה הכוונה, בתקווה שלא ישאל מדוע היא מחפשת את המקום בשעה הזאת. הוא הביט בה בחשדנות לפני שהצביע לכיוון ברנדונק. היא המשיכה בדרכה ברגל.
כשצעדה בדרך הלא סלולה, בחשיכה, ספקותיה גברו. היא היתה בחוץ אחרי שעת העוצר, בדרכה למחנה מעצר. היא עלולה להיתפס בכל רגע. ואף שלילי ביקשה שתבוא, היא לא ידעה איך תגיע אליה בתוך המחנה. מישלין הזהירה אותה, אם כי לא במילים מפורשות, שלא תתקרב למקום. אם תיאסר, היא לא תוכל כלל לעזור ללילי. אבל לילי קראה לה, והיא לא יכלה להתעלם מקריאתה.
עד מהרה ראתה את מחנה ברנדונק מתנשא במרחק מבין הגבעות. כשהתקרבה, לבה צנח. היא לא היתה מוכנה לגודלו העצום. המצודה הצבאית לשעבר היתה מוקפת חפיר, ומעברה האחר נמתחה גדר תיל שנמשכה עד אין קץ. "הכניסה למבקרים אסורה", הזהיר שלט. היא עלולה להיאסר או להיירות בו במקום.
היא בחנה את המצודה, שנראתה בלתי חדירה, ושקלה את צעדיה. השטח סביב היה חשוף ושומם, למעט כמה חורשות קטנות במרחק. אורות בוהקים ממגדל השמירה האירו את השער ומנעו כל גישה אליו מבלי להתגלות. האנה הלכה מהר ובשקט ככל שיכלה לאורך צדו של המחנה, במרחק ביטחון ממנו, ונצמדה לצדה הרחוק של הגבעה כדי שלא יבחינו בה.
כשהתקרבה לחלקו האחורי של המחנה, התגנבה קרוב יותר לחפיר המלא במים, שהפריד בינו לבין העולם החיצון. האסירים היו כולם בצריפיהם, בוודאי ישנים. איך תמצא את לילי?
ואז ראתה דמות נעה בתוך המחנה. אסיר במדי פסים, בדרכו מהצריפים אל מה ששיערה שהוא השירותים. האנה התקרבה עוד קצת לחפיר. "סליחה," לחשה מרחוק.
האיש הביט לעברה, מבוהל. אחר כך השפיל את מבטו, והיא חשבה שהוא עומד להתעלם ממנה ולהמשיך בדרכו. "בבקשה, רק רגע," לחשה ברכות.
הוא בדק שאיש אינו רואה אותו ונע לעבר הגדר. "אסור לך להיות כאן. אם הגרמנים יראו אותך, תיעצרי או שיירו בך."
"אני מחפשת את לילי אבלס." האנה הצטערה שלא חשבה להביא תמונה של בת דודתה.
"אני לא מכיר אותה. היא יהודייה?"
האנה הנהנה. "בלגית."
האיש הצביע. "את צריכה להמשיך עוד סביב המחנה." הוא הצביע מעבר למצודת האבן. "היהודים נמצאים באגף המזרחי, באזור קטן יותר, בנפרד מהאסירים הפוליטיים. יש בחפיר נקודה נמוכה שתוכלי לחצות בה, וליד הגדר יש מקום שבו תוכלי להסתתר בין העצים. עכשיו לכי, לפני ששנינו ניהרג בגללך!"
האנה החלה להודות לאיש, אבל הוא כבר נעלם. היא התגנבה הלאה לאורך הגדר עד שמצאה את המקום שהזכיר, ששיחים צפופים צמחו בו. היא התכופפה וחצתה את החפיר. מים קרים חלחלו לתוך נעליה וגרביה.
היא הציצה דרך הגדר בבהילות. איפה לילי? היא הגיעה בשעה שביקשה, אך לבת דודתה לא היה זכר, והאנה חששה שמא קרה לה משהו.
בדיוק אז הבחינה בדמות מוכרת הולכת בין שני בניינים. "לילי!" קראה ומיד התחרטה על עוצמת קולה. היא זינקה מאחורי עץ, כשראשו של שומר הסתובב בחדות לכיוונה.
השומר סקר את סביבותיו ולא הבחין בדבר חריג. לאחר שהתרחק, האנה יצאה ממחבואה והתקרבה שוב אל הגדר. לילי החלה ללכת לכיוונה. כשראתה את האנה, עיניה התרחבו. האנה התפללה בלבה שלילי לא תחזור על הטעות שעשתה ולא תצעק. ואכן, לילי הניחה יד על פיה כדי להחניק צעקה. אחר כך הביטה מעבר לכתפה. הבעת פניה היתה זהירה, כשל חיה נרדפת.
כשלילי התקרבה חרש לגדר, בטנה של האנה התהפכה. בת דודתה, שתמיד היתה לבושה ללא דופי, לבשה כעת מדי פסים מטונפים, ופניה היו מלוכלכות. האנה שיערה שהיא ודאי חשה מושפלת להיות במצב כזה. היא הבחינה שלילי ניסתה לאסוף את שערה בדרך שתשווה לה מראית עין של הופעה מכובדת, אך הדבר היה בלתי אפשרי. לילי הישנה נעלמה. היא תמיד היתה רזה, ועכשיו היתה כחושה ממש, לאחר שאיבדה במהירות משקל רב. היא לא תוכל להמשיך כך, דאגה האנה. לילי לא היתה חזקה כמוה. אין ספק שתלאות המחנה קשות מנשוא. האנה נתקפה אשמה. זה היה צריך להיות הפוך: היא היתה צריכה להיות כלואה ולילי חופשייה.
לילי ביקשה שתבוא, והאנה קיוותה שתשמח לראות אותה. אבל זאת היתה הפעם הראשונה שנפגשו מאז מעצרה של לילי ומאז שהתגלתה בגידתה של האנה במלוא היקפה.
"ג'ורג'י וניק?" שאלה.
"הם כאן איתי."
"איך אתם מחזיקים מעמד?"
"איך נראה לך?" עיניה של לילי בערו בכעס. היא היתה זקוקה להאנה, אך עדיין לא היתה מוכנה לסלוח לה.
"לילי, אני כל כך מצטערת." חוסר התוחלת שבמילים איים לכלות אותה.
בת דודתה הביטה בה בקרירות. "זה לא משנה עכשיו, נכון? זה כבר נעשה." האנה ראתה שלילי בסערת רגשות. בת דודתה לא נהגה להפגין את כעסה, אבל הזעם שבער בה היה ברור. "אמרתי לך!" המשיכה לילי. "הזהרתי אותך לא להתרועע עם החבורה הזאת, שמה שאת עושה יביא לנו רק צרות. אבל היית חייבת להיות עקשנית." לילי כמעט צעקה, והאנה הביטה מעבר לכתפה, חוששת שתמשוך את תשומת לבו של אחד השומרים. "איך יכולת לגנוב את תעודת האחות שלי? זה היה אנוכי וטיפשי מצדך, ותראי למה גרמת."
"אני יודעת," אמרה האנה בשקט. היא חיפשה את המילים שיתקנו את המעוות. "קחי." היא הושיטה ללילי את חבילת המזון הקטנה שהכינה בחופזה לפני שיצאה וכללה מעט לחם וגבינה.
פעם היתה לילי מרימה את אפה למראה מזון פשוט כזה, אבל עכשיו חטפה אותו מידיה. היא תחבה את החבילה מתחת לזרועה. "תודה." לא משנה עד כמה היא כועסת, זה היה אוכל, והיא לא יכלה לסרב לו.
"כדאי שתאכלי את זה עכשיו, כל עוד את יכולה."
"אני אשמור את זה לג'ורג'י. יש ימים שכמעט אין לנו אוכל."
כשחשבה על בת דודתה ומשפחתה בתנאים הנוראים האלה, האשמה גאתה בהאנה. "אני בודקת כל כיוון אפשרי כדי להוציא אתכם מפה. גם מטיאו, כמובן."
"מטיאו..." חזרה לילי בצרידות קלה. "אני אסירת תודה שהידיד שלך מנסה לעזור."
"לילי, אני יודעת עליך ועל מטיאו."
"אין לי מושג על מה את מדברת." דקות ספורות אחרי שנזפה בהאנה על ששמרה סודות, האינסטינקט של לילי היה לשקר כדי להסתיר את יחסיה הסודיים עם מטיאו.
"ראיתי את שניכם בכיכר לפני שנעצרת. הלכתי משם לפני שהשוטרים הגיעו," הוסיפה במהירות, כדי שלילי לא תחשוב בטעות שנטשה אותה בשעת צרה. "אני יודעת על העבר המשותף שלכם וגם שהוא לא באמת נותר בעבר. מטיאו סיפר לי הכול." החלק האחרון לא היה נכון לגמרי, אבל האנה ידעה שאם לא תאמר זאת, לילי תמשיך להכחיש.
כתפיה של לילי התרפו. "מטיאו ואני היינו נאהבים כשהיינו צעירים, אבל לא היינו בקשר שנים רבות. אפילו לא ידעתי שהוא בבריסל עד הלילה שבו ראיתי אותך איתו בקנטינה."
זה היה לפני חודשים, חשבה האנה, וכל הזמן הזה היא לא ידעה דבר. "מתי התחלתם להיפגש שוב?"
"רק אחרי שהבאתם את הלוחם הפצוע לביתנו. אבל גם אז, רק יצאנו לכמה טיולים. שום דבר לא קרה בינינו. את חייבת להאמין לי, האנה."
"אני מאמינה." האנה ראתה שבת דודתה דוברת אמת.
"ביום שנעצרתי, התכוונתי לומר לו שאנחנו לא יכולים להמשיך להיפגש. לא שזה משנה עכשיו." לילי הביטה מעבר לכתפה ודיברה במרירות לא אופיינית. "קיבלנו צו גירוש."
"אוי, לילי!" האנה הבינה מיד מדוע לילי ביקשה שתבוא. אלה היו החדשות הגרועות ביותר. היא שמעה על הגירושים, אך קיוותה שלילי תינצל בזכות אזרחותה הבלגית. היא לא חשבה שהמצב יידרדר כל כך, ועוד במהירות כזאת. "מתי?"
"23 באוגוסט."
"בעוד פחות משבועיים," אמרה האנה, מעכלת את החדשות.
"כן. את חייבת לעשות משהו."
האנה הביטה בבת דודתה בחוסר אונים. "אני לא יודעת אם אני יכולה." אכזבה חלפה על פניה של לילי. היא תמיד העריצה את האנה, והערצתה היתה מקור גאווה עבורה. כאב לה להודות בפניה שאינה יכולה לעזור.
"מטיאו יעזור," אמרה לילי בביטחון.
האנה נענעה בראשה לשלילה. "כבר ביקשתי ממנו וממישלין לעזור להוציא אותך, כשרק העבירו אותך לכאן, אבל היא אמרה שזה בלתי אפשרי. היא לא תסכן את הקו." האנה חשה שוב צריבה של אכזבה ובגידה על סירובה של מישלין לעזור.
"מטיאו ישכנע את אחותו עכשיו, כשאנחנו מיועדים לגירוש. הוא יעשה את זה בשבילי," התעקשה לילי. "הוא חייב. זה הסיכוי האחרון שלנו."
"ניסיתי לערער בכל דרך אפשרית על המעצר שלכם. ואי אפשר להבריח אתכם מהמחנה. זה בלתי אפשרי."
"אז תבריחו אותנו מהרכבת!" קולה של לילי נשבר מתסכול. האנה היתה המומה מהתעוזה שבהצעתה. הרעיון היה אבסורדי. בלתי אפשרי.
אבל כשהרהרה בכך, רעיון החל לקרום עור וגידים בראשה. "נסי להירגע," אמרה. "אני אחזור. תפגשי אותי כאן בעוד יומיים. אני אמצא פתרון."
-23-
מישלין
אחרי שעזבה את בית החווה, מישלין חזרה לבריסל, אבל לא ניגשה מיד לדירתה או לקנטינה, מחשש שגם המקומות האלה נחשפו ומוכרים למי שהרג את הטייס. היא ניסתה ליצור קשר עם אחד מאנשי הקשר שלה, מוכר פרחים משכונת אֵטֶרבֵּק שחנותו שימשה לעתים מקום למסירת הודעות, כדי להעביר מסר למטיאו. אבל האיש הפך את השלט שעל הדלת ל"סגור" והגיף את התריס כשראה אותה מתקרבת. היא לא ידעה אם השמועה על הרצח של הטייס הגיעה לבריסל, או שמא קרה משהו גם ברשת המקומית.
היא פנתה לצפון העיר, לדירת המסתור ברחוב ז'אקובּ פונטֵן ששימשה אותם רק במקרי חירום חמורים ביותר. משם אולי תוכל לשלוח הודעה לאחרים, להזהיר אותם מפני הפרצה ולבדוק אם גם פעילים אחרים נחשפו. היא חיפשה את העציץ שבעלת הבית נהגה לשים בחלון כדי לסמן שהגרמנים שם, אבל אדן החלון היה ריק. המקום היה בטוח.
לאחר שחצתה את הסמטה שבצד הבניין, התגנבה פנימה דרך הדלת האחורית ועלתה במדרגות. היא פתחה את המנעול, פערה מעט את דלת הדירה וכרתה אוזן כדי לוודא שאין שם איש. דממה.
דירת הסטודיו היתה שוממת, אבל במטבחון שבפינה עמד על הכיריים סיר מלא אורז חצי מבושל, שהחל להעלות עובש. מי שהשתמש במקום לאחרונה, בין שהיה זה טייס שהסתתר ובין שמתנדב ברשת, עזב אותה בחיפזון. כנראה נתפס או נמלט, חשדה מישלין. ומי שבא לתפוס אותו עלול לחזור. היא לא העזה להתעכב שם זמן רב.
היא צבעה בזריזות את שערה לחום סתמי היא השאירה שם צבע חודשים קודם לכן בדיוק למטרה זו ואספה אותו לפקעת. לאחר שהחליפה את בגדיה לחולצה ומכנסיים סתמיים שמצאה בארון, פנתה לצאת, אבל קפאה על מקומה לשמע רחש במסדרון. היא הלכה חרש אל הדלת והציצה דרך הסדק. להקלתה הבחינה בבעלת הבית. היא פתחה את הדלת קצת יותר. בעלת הבית הצביעה מטה על דלת הבניין וסימנה שמישהו היה שם. אף שלא העזה להשאיר את העציץ על אדן החלון, ניסתה בכל זאת להזהיר את מישלין מפני הסכנה. זה היה הרמז הברור ביותר שיכלה לתת לה לכך שהגרמנים היו בבניין או שהם עדיין שם.
מישלין הרימה קלות את ידה בתודה, חזרה אל תוך הדירה וסגרה את הדלת בחרישיות. היא חצתה את החדר, פתחה את החלון, הביטה החוצה וטיפסה אל מדרגות החירום בזריזות ובשקט, כחתולה. היא שלחה מבט אחרון אל הדירה. זאת היתה דירת מסתור טובה, והיא הצטערה שלא תוכל להשתמש בה שוב. אבל עכשיו היא היתה שרופה, חסרת תועלת. היא טיפסה בזריזות במעלה הסולם אל הגג, חצתה בזהירות שני בניינים נוספים ומצאה סולם אחר שהוביל אל הרחוב.
כשהיתה למטה שקלה לאן ללכת. לקנטינה, החליטה. למרות חששה שהמקום נחשף, היא היתה חייבת להזהיר את האחרים.
הקנטינה היתה חשוכה כשהגיעה, ואף על פי כן היא הלכה אל אחורי הבניין ונכנסה דרך דלת המרתף. בפנים מצמצה כדי להסתגל לתאורה העמומה. כשהיתה בדרכה אל המדרגות המובילות לקומה הראשית, שמעה קול גרירת רגליים מלמעלה. מישהו היה שם. קול הצעדים התחזק ככל שמי שהיה שם התקרב אל המדרגות למרתף. היא הסתכלה סביב וחיפשה נשק, עד שראתה אגרטל חרסינה סדוק. היא הרימה אותו והתקרבה אל גרם המדרגות. הפולש החל לרדת, וכל מדרגה חרקה בקול תחת רגליו.
היא הניפה את האגרטל מעל ראשה, עמדה מאחורי פתח הדלת והמתינה. בדיוק כשהתכוונה להנחית אותו, זיהתה זוג נעליים מוכר. הפולש היה מטיאו.
הוא נכנס לחדר, והפתעה ניכרה על פניו. "חשבתי ששמעתי מישהו. מה את עושה פה למטה? והשיער שלך..."
מישלין הניחה את האגרטל והדליקה אור חלש, שהטיל זוהר קלוש. "הטייס..."
"נעצר?"
"נרצח." היא הניחה למילה לחלחל.
"מי עשה את זה?" שאל, מבולבל.
"אני לא יודעת," הודתה. "בוגד. מישהו שידע על החילוץ והגיע לשם לפני."
"אני חושש שיש לי חדשות עוד יותר גרועות. המחנה... איננו."
"סנזיי?" החדשות הלמו בה. "איך זה יכול להיות?"
"הגרמנים תקפו ללא אזהרה." פניו היו אפורות. "לא היה לאנשים שלנו סיכוי."
"והטייסים?"
"רבים מהם נהרגו בקרב. אחרים נפלו בשבי." היא חשבה על תומאס הפצוע וחסר האונים. הגרמנים לא היו טורחים להוביל אדם שאינו מסוגל ללכת. אין ספק שהוא נורה ונהרג במקום.
בדיוק אז נשמע רעש מלמעלה. "תישארי פה," אמר מטיאו וזינק במעלה המדרגות לפני שהספיקה למחות. מישלין שמעה את הדלת נפתחת, ואחר כך קולות.
כעבור כמה רגעים הופיע מטיאו שוב, ואחריו האנה. "בת דודתי ומשפחתה קיבלו צו גירוש," אמרה בקול נואש. "אנחנו חייבים לעשות משהו." מטיאו שלח אל מישלין מבט חסר אונים.
"מה העניין?" דרשה האנה לדעת. איש מהם לא ענה. "תגידו לי."
"הרכבות... הן נוסעות לאושוויץ."
"מחנה העבודה בפולין?"
מטיאו נענע בראשו. "זה לא רק מחנה עבודה. הורגים שם אנשים, אלפים בכל יום. הם משתמשים בגז, במשאיות אטומות או בבונקרים, ואחר כך נפטרים מהגופות."
"הם הורגים את כל האנשים?"
"לא את כולם. את החזקים שולחים לעבודת פרך. אבל הקשישים, החלשים, הילדים כולם נלקחים מיד."
"ג'ורג'י." במשך רגעים אחדים נפלה שתיקה במרתף, כשהאמת הכבדה שקעה. "כל זה באשמתי," אמרה האנה. "אנחנו חייבים לחלץ אותם. אסור שהם יהיו על הרכבת כשהיא תעזוב את בלגיה."
"בתוך כמה זמן?" שאלה מישלין.
"קצת פחות משבועיים."
"אם ככה, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות. אני מפעילה את כל הקשרים שלי, גם בדרגים הגבוהים ביותר, כדי לשחרר אותם, אבל ללא הצלחה. אין סיכוי שאצליח לארגן את זה כל כך מהר."
"ובלתי אפשרי לברוח מהמחנה," הוסיף מטיאו.
"מה אם נחלץ אותם מהרכבת? השמירה בה תהיה הדוקה פחות מאשר במחנה."
"לחלץ אותם?" חזרה מישלין בפליאה. "מרכבת נוסעת?"
"יש שמועות שזה כבר קרה. כשהרכבת עצרה, כמה אנשים הצליחו לקפוץ," אמרה האנה.
"אבל זה לא הצליח," ציין מטיאו. "אדם אחד מת כשקפץ ממנה, והאחרים נתפסו שוב ונהרגו." מה גורם לה לחשוב שהמזל יאיר פנים דווקא להם?
"ושם היה מדובר רק בכמה אנשים שקפצו מהרכבת דרך החלון בעצמם," הוסיפה מישלין. "את מדברת על משהו גדול הרבה יותר חילוץ מתוכנן. ואם נצליח לחלץ אותם מהרכבת, מה אז?"
"תוכלו להוציא אותם מהמדינה," העזה האנה לומר.
"את רוצה שאעביר אישה וילד קטן את הגבול?" שאלה מישלין כלא מאמינה. "את מבינה מה את מבקשת?"
"אני יודעת בדיוק מה אני מבקשת ממך לעשות," ענתה האנה והישירה אליה מבט נחוש.
מישלין הצמידה יד למצחה וניסתה לעכל את ההצעה. "אין להם סיפור כיסוי. הם יהיו מסומנים, ניצודים. לא יהיה להם איפה להסתתר."
"אם הם יהיו על הרכבת, הם ימותו בוודאות." אי אפשר היה להכחיש את האמת שבדבריה של האנה. כשהגירוש לאושוויץ מרחף מעליהם, פשוט לא נותר להם מה להפסיד. "את חייבת לעזור לי."
"לעזור לך?" תסכולה של מישלין גאה. "כבר דיברנו על זה. אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות, במיוחד עכשיו, כשהרשת מרוסקת."
"אבל את חייבת. בת דודתי נעצרה בגללנו. אני חייבת לעזור לה."
"זה לא סוג העבודה שאנחנו עושים."
"עכשיו כן. זה חייב להיות." האנה התחננה כעת.
"התקפה על הרכבת תהיה מכה לגרמנים," המשיכה האנה. היא פנתה אל היצר הלוחמני של מישלין. מישלין לא יכלה להכחיש ששחרור האסירים יפגע בפועלם של הנאצים. המורל של החיילים הגרמנים השחוקים יתערער עוד יותר, ואילו האזרחים הבלגים שרק מנסים להחזיק מעמד, יתעודדו. הדי ההתקפה יורגשו ברחבי המדינה אם תצליח. אם לא, ההשלכות יהיו חמורות שבעתיים.
מישלין התחבטה. המשימה היתה גדולה ומסובכת מכל מה שעשו אי פעם, הדבר הקשה ביותר בזמן הגרוע ביותר. היא רצתה לומר לא.
מטיאו משך אותה הצדה. "בבקשה. אם ישלחו אותם לאושוויץ, הם ימותו."
אחיה והאנה הביטו בה בתחינה, ומישלין עדיין התחבטה. היא לא רצתה לעזור. לילי ייצגה את כל מה ששנאה: שאננות ורצון להגן רק על עצמה. "בת דודתך..." אמרה להאנה, ונימה של האשמה נשזרה בקולה. "היא לא עצרה את חייה ולא בחרה לעזור למאבק בגרמנים כשהמדינה שלנו נכבשה או כשכל היהודים הזרים נעצרו. עכשיו היוצרות התהפכו, והיא זאת שמיועדת לגירוש. למה שנסכן הכול כדי להציל אותה?"
"כי היא הכניסה אותי לביתה ודאגה לי, ועכשיו משפחתה משלמת את המחיר." האנה הזדקפה. "כי יהיה הוגן מצדנו לעזור. וכי אני מבקשת ממך לעזור לי. אני אעשה את זה בכל מקרה."
מישלין בהתה בה, מופתעת מהתרסתה. "לבד?"
מטיאו צעד קדימה. "לא," אמר. "לא לבד. אני אעזור לך, האנה."
"מטיאו, אתה לא יכול!" מחתה מישלין.
"את לא חייבת להצטרף אלינו." קולו של מטיאו היה קר. הוא התקרב להאנה.
"אני אוסרת עליך."
"אנחנו נציל אותם. איתך או בלעדייך."
מישלין עדיין נראתה ספקנית. "אתם חושבים שאני מסרבת כי אני דואגת לעצמי?" התפרצה. "אף פעם לא היה לי אכפת מזה. לא, אני חושבת על מה שיקרה לאחרים. על האנשים שישלמו על זה בפעולות תגמול במחנות וברחובות. על האנשים שעל הרכבת. על הרשת. אם ניכשל, כולם עלולים למות."
"לא נוכל להמשיך ככה עוד הרבה זמן," אמר מטיאו בעדינות. "הם יבואו לתפוס אותנו, בדיוק כפי שתפסו את האנשים במחנה ואת היהודים בבריסל ובאנטוורפן. בואי ננסה להיות משמעותיים, כל עוד אנחנו יכולים."
הוא צודק, הודתה מישלין בלבה. "זאת איוולת, וכולנו נמות, כולל בת דודתך ומשפחתה. הדם של האנשים האלה יהיה על הידיים שלך. אבל אני לא אשאיר אתכם למות לבד."
עיניה של האנה התרחבו. "באמת? את תעזרי?"
"כן. אם את ואחי הטיפש מתעקשים לנסות, אני לא אתן לכם לעשות את זה לבד ולהיהרג. אם במקרה נצליח, נוכל להציל הרבה אנשים חפים מפשע ולהנחית מכה קשה על הגרמנים."
"הרבה אנשים חפים מפשע?" חזר מטיאו.
"כן, כמובן." עכשיו, משהסכימה למשימה, מישלין ראתה בה הזדמנות לעשות משהו גדול יותר. "אנחנו לא יכולים לפרוץ לקרון ולהציל רק שלושה אנשים. נשחרר כמה שיותר אסירים, כולל לילי ומשפחתה."
"תודה, תודה! אבל מה תהיה האסטרטגיה שלנו? רכבת נוסעת עם דלתות נעולות..." קולה של האנה הסגיר את חוסר הוודאות שחשה.
"נצטרך לעצור אותה איכשהו, לפרוץ לקרון ולשחרר את האנשים שבתוכו במהירות. בת דודתך תצטרך לעזור לנו מבפנים. נצטרך עזרה כדי להטמין מראש כלים ברכבת, כדי שהאסירים יוכלו לפרוץ החוצה. ואנחנו חייבים לדאוג לרכז את האנשים החזקים ביותר שיהיו על הרכבת באותו קרון כדי שיהיה להם סיכוי טוב יותר לברוח."
"היא תדאג לזה," הבטיחה האנה. "אבל מה כל האנשים האלה יעשו אחרי שנחלץ אותם?"
"רובם יתפזרו וינסו לברוח או למצוא מקום להסתתר בו. אין סיכוי שנוכל להביא את כולם למקום בטוח, אבל לפחות תהיה להם הזדמנות."
הזדמנות היתה כל מה שהיה להם להציע. "ומה עם לילי?"
"יש טירה נטושה מחוץ להאכט שהשתמשנו בה פעם כדירת מסתור," אמר מטיאו. "ממזרח לעיירה. אם הולכים לאורך החפיר נגד טנקים עד לעמק, אי אפשר לפספס אותה. נוכל לקחת את לילי ומשפחתה לשם עד שיתאפשר לנו להוציא אותם מהמדינה."
מישלין פנתה למטיאו. "תבקש עזרה מהחברים שלך בקבוצה G, שעוסקים במבצעים." הלוחמים הללו פעלו בנפרד מקווי הבריחה, ומטיאו הכיר אותם טוב ממנה. "אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד. אנחנו צריכים לוחמים ונשק."
"חשבתי שאמרת בלי אקדחים ורובים," העירה האנה.
"במקרה הזה בהחלט יהיו אקדחים ורובים." מישלין פנתה שוב לאחיה. "אתה חייב לשכנע אותם לעזור לנו. אתה מבין?" היא שנאה לבקש טובות, אבל לא היתה לה ברירה. הם היו חייבים לסיים עם זה ולחזור לחילוץ טייסים.
"כן," ענה מטיאו בכנות. "אכזבתי את לילי פעם אחת. אני לא יכול להיכשל שוב."
"ואתה לא תיכשל. זה המבצע שלך." מישלין עמדה מול אחיה והניחה את ידיה על כתפיו. "זקוקים לי במקום אחר. אתה תתכנן את זה. תמצא את המשאבים. ואל תאבד אף אחד מאנשינו." היא הסתובבה והלכה אל האזור הקדמי של הקנטינה.
דרך פתח הדלת מישלין ראתה את אחיה ואת האנה. "אני אלך עכשיו להשיג עזרה ואחזור עד הזריחה," אמר לה.
"תודה!" האנה הושיטה יד ונגעה בזרועו בתערובת של הכרת תודה וחיבה.
הוא התקשח מעט אך לא נרתע. "ברור. אעשה כל מה שאוכל כדי לעזור לך ולבת דודתך." הוא הסתובב ויצא. מישלין הביטה בו בעצב. כל כך היתה רוצה שיצליח להרפות מכאב העבר וימצא שוב אושר.
האנה הצטרפה למישלין בחדר הקדמי. "אחי הלך?" היא הנהנה. "יש לך רגשות כלפיו?" שאלה מישלין בבוטות.
האנה הסמיקה. "זה כל כך ברור? בכל מקרה, זה לא משנה. הוא מאוהב בלילי."
"נכון." מישלין לא טרחה להכחיש. "היא לא טובה בשבילו. לא היתה טובה בשבילו אז והיא לא טובה בשבילו עכשיו. אני יודעת שהיא בת דודתך, אבל זאת האמת. כשהיא נטשה אותו, הוא היה הרוס ורצה למות. היא כמעט הרגה אותו פעם אחת. אני לא אתן לה לשבור לו שוב את הלב."
"לילי לא כזאת," גוננה עליה האנה. היא אהבה את בת דודתה ולא היתה מוכנה שאיש ידבר עליה כך. "את לא מכירה אותה באמת."
"בכל מקרה," אמרה מישלין, "אני מצטערת שלא הסכמתי לעזור קודם. פשוט הרשת היא עורק החיים של כל כך הרבה אנשים, ואנחנו חייבים לחשוב על טובת הכלל."
"אני מבינה. אז מה השתנה?"
"גם לשחרר את האנשים האלה זה טובת הכלל. לפעמים אני כל כך שקועה בעבודה של קו הבריחה, שאני שוכחת על מה אנחנו נלחמים. אני מבינה את זה עכשיו." מישלין קמה, בדקה את תיקה ואחר כך הניפה אותו על כתפה.
"לאן את הולכת?" שאלה האנה.
"כמו אמרתי, צריכים אותי במקום אחר."
"את עוזבת כבר עכשיו?" האנה לא האמינה לה קודם. "אבל אנחנו צריכים את עזרתך בתכנון החילוץ מהרכבת."
"אני יודעת, אבל יש בוגד ברשת. הלכתי לחלץ טייס פצוע וכשהגעתי, מצאתי אותו מת. מישהו הגיע אליו קודם והרג אותו. הוא חיפש גם אותי, אבל הצלחתי לברוח. אני חייבת למצוא את האיש הזה ולעצור אותו."
"למה? הצלחת לברוח. זה לא מספיק?"
מישלין נענעה בראשה. "לא כשהאיש הזה עדיין מסתובב חופשי ולא ברור כמה הוא יודע. מי שהוא לא יהיה, הוא עלה עלינו, וכל עוד לא נתפוס אותנו הוא מסכן אותנו ואת החילוץ מהרכבת." נימה של דחיפות נשמעה בקולה. "אני חייבת למצוא אותו." הם לא יוכלו להתקדם במבצע אם יש מישהו שעלול לבגוד בהם.
"יש לך מושג מי זה יכול להיות?"
מישלין חשבה לרגע. "בפגישה שבה ארגנתי את החילוץ שלך והסכמתי לחלץ את הטייס, היה עם האיש שלנו, פסקל, אדם זר. ייתכן שהוא מכר אותנו."
"איך הוא נראה?"
"שיער בלונדיני דליל. שיני זהב מקדימה."
"אני לא חושבת שזה הוא. ראיתי שעצרו גם אותו בתחנה יחד עם הטייסים. אולי זה פסקל עצמו?"
מישלין שקלה זאת. הדבר לא נראה סביר. פסקל היה נאמן למטרה. כך לפחות חשבה עד עכשיו. "הכול אפשרי בשלב הזה." פסקל יכול להיות הבוגד. הוא ארגן את החילוץ, שלא נבדק כראוי. אבל לא יכול להיות שהוא פעל לבדו. לא היה לו מידע על איסוף הטייס הפצוע, והוא לא ידע שמישלין יצאה מוקדם. הרוצח ידע זאת והגיע לשם לפניה. המידע הזה היה חייב להגיע ממישהו אחר, מישהו בכיר יותר ובעל גישה עמוקה יותר לארגון. "פסקל לא ידע מספיק כדי לסכן את כל המשימה. חייב להיות בוגד נוסף."
האנה זעה באי נוחות. "מי?"
"זה מה שאני מתכוונת לגלות."
"את יודעת איפה לחפש?"
"לא, אבל יש לי את זה..." מישלין שלפה מפה ופרשה אותה על השולחן. "זה היה ליד הגופה של הטייס. מסומנים פה כל דירות המסתור שלנו ומקומות נוספים." עיניה של האנה התרחבו כשהבינה את גודל הפרצה. "אני מניחה שהבוגד ילך לאחד המקומות האלה כדי לנסות לתפוס עוד טייסים." או להרוג אותם, הוסיפה בלבה.
כשמישלין החליקה את המפה, פיסת נייר קטנה נפלה ממנה ורפרפה לרצפה. האנה הרימה אותה. זאת היתה פיסה שנקרעה מקופסת גפרורים, ואף שהלוגו היה דהוי, היא הצליחה לפענח את שם בית הקפה בבריסל: לָה פלֵר אַן פּאפּיֶה דוֹרֶה.
"את מכירה את המקום הזה?" שאלה.
"כן. הייתי שם הרבה פעמים כדי לפגוש אנשי קשר ולהחליף מידע. אנחנו מחשיבים את בית הקפה למקום בטוח." מישלין כיווצה את פניה והחזיקה את פיסת הנייר מול האור. בכתב חלש נכתבו עליה תאריך ושעה. "13 באוגוסט בשעה שלוש. זה מחר."
"מה עם בת דודתי?" שאלה האנה. "שאלך אליה ואספר לה על התוכנית כדי שתוכל להתכונן?"
מישלין נענעה בראשה. "מסוכן מדי לחזור למחנה. זאת היתה משימת התאבדות מלכתחילה. אני צריכה שתישארי כאן. מטיאו אולי יחזור, או ישלח הודעה לגבי העזרה שהצליח להשיג. מישהו צריך להיות כאן." ההסבר היה נכון רק בחלקו. מישלין גם לא רצתה שהאנה תספר ללילי יותר מדי או תבטיח לה הבטחות שלא יוכלו לקיים.
"אבל לילי צריכה לדעת מה התוכנית."
"אני אלך לראות אותה לפני שאלך לבית הקפה ואגיד לה מה שהיא צריכה לעשות." כך תוכל לשלוט בדיוק במידע שיימסר ללילי ולאסירים האחרים.
"הרגע אמרת שזה מסוכן מדי."
"ואת הרגע אמרת שהיא חייבת לדעת. הסכמתן להיפגש שוב בעוד יומיים, נכון?"
"כן, זה היה אתמול בלילה. היא מצפה לי מחר קצת לפני חצות."
"אני אלך במקומך."
האנה בהתה בה בספקנות. "אבל את שונאת אותה." מישלין לא הסתירה את הבוז שרחשה ללילי. ובכל זאת, היא היתה מוכנה לסכן הכול כדי להציל אותה.
"נכון. אבל אם אני אומרת שאעזור לה, אני אעזור לה."
"בסדר. אבל תיזהרי. את יודעת בעצמך שמסוכן להתקרב למחנה. יש עליו שמירה כבדה, ואין דרך טובה להתגנב מסביב בלי להיחשף. את חייבת לעקוף אותו מאחור, עד למקום שיש בו מחסה של שיחים, ולחצות שם את החפיר."
מישלין סמרה בכעס כשהאנה נתנה לה הוראות, אבל אז הבינה שהיא רק דואגת לה. "אני מבינה. תישארי כאן ותחכי להוראות נוספות ממטיאו."
"אני לא אאכזב אותך," אמרה האנה. היא הביטה במישלין בציפייה, כאילו קיוותה לשמוע הבטחה דומה. אבל מישלין לא הבטיחה הבטחות שלא ידעה אם תוכל לקיים.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
