החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 16-
זה היה ערב הטריוויה הראשון בפאב של סאליבן, ונואה התעקש שהם ילכו. המילים המדויקות שלו היו, "נו באמת, בנאדם. אני צריך את המוח הגדול והיפהפה שלך כדי לנצח!" בתגובה אמר לוגן שהמוח שלו לא גדול ולא יפהפה ושהם בטוח לא הולכים לנצח, ובכל זאת הוא מצא את עצמו כאן.
הבעיה היתה שהוא אהב את נואה. הוא אהב במיוחד את העובדה שנואה לא גדל כאן ולא ממש היה לו אכפת מהאבא האבוד של לוגן ומהאמא המתה שלו. הוא גם פספס את כל שערוריית הטקס של חג המולד והתייחס ללוגן כמו לבן אדם נורמלי. וחוץ מזה, הוא דיבר כל כך הרבה שלוגן כמעט אף פעם לא היה צריך לדבר בעצמו, וזה התאים לו מאוד.
הוא לקח עוד לגימה מהבירה שלו והסתכל על האנשים שמילאו את הפאב. המקום היה מלא למדי, שלא במפתיע. אנשי העיירה הזאת אוהבים אירועים חגיגיים. תנו להם פסטיבל, מועדון, מפגש או קורס, וכולם יבואו.
נואה תפס להם שולחן גבוה עם שלושה כיסאות בר, אחד לכל חבר בקבוצה. הוא גייס למשימה גם את ג'ייקוב ממועדון הקריאה, אבל הוא עדיין לא הגיע.
"הֵיי, הנה הייזל ובעלת בית הקפה החדשה. איך קוראים לה? ג'ני? ג'וּן?"
"ג'יני," אמר לוגן והכריח את עצמו להפנות את הראש במהירות סבירה במקום לסובב אותו בבת אחת כדי לראות את ג'יני.
"אה, נכון, ג'יני," אמר נואה, אבל מבטו היה נעול על הייזל, שדחפה את משקפיה במתח במעלה אפה והסיטה את המבט.
ללוגן לא היה זמן לפתוח את העניין ולדבר עם חברו על המבטים שהוא נועץ בחברתו האחרת. הוא היה עסוק מדי בלהריץ את הימים האחרונים בראשו. הוא ראה את ג'יני רק להרף עין מדי יום, בשיא הלחץ של לקוחות הבוקר בדרך לעבודה, כשהגיע לשתות קפה. הוא היה בטוח שהוא מתנהג בצורה מוזרה מהרגיל, מדקלם את ההזמנה שלו ומנסה נואשות לא לחשוף את רגשותיו כלפיה בפני העיירה כולה.
איך הוא בדרך כלל עומד? מה הוא בדרך כלל עושה עם הידיים? הוא תמיד מדבר בקול רם כל כך? אלה היו בקרים לא פשוטים בשבילו, אבל החיוך הקורן של ג'יני ועיניה הכהות היו שווים את זה. ועכשיו היא יושבת במרחק כמה שולחנות ממנו, והוא משותק לגמרי.
מה הפרוטוקול? זה יהיה מוזר אם הוא לא ילך להגיד שלום, נכון? למה הוא חשב שאם יעשו את זה איך שלא יגדירו את מה שהם עושים בסודי סודות, זה יהיה קל יותר מאשר לעשות את זה בגלוי?
הוא היה צריך להישאר בבית עם התרנגולות.
בגלל זה הוא לא עושה דברים כאלה. בגלל זה הוא לא הולך לערבי טריוויה או יוצא עם נשים בסוד (יוצא? לא בדיוק. מתמזמז עם נשים בסוד?). הוא היה בחור גדול ונרגז שנבוך בקלות ומסתדר הרבה יותר טוב עם בעלי חיים מאשר עם נשים. אם לוסי לא היתה ניגשת אליו בבר באותו לילה הרה גורל, לעולם לא היה לו האומץ לדבר איתה.
הוא לגם שוב מהבירה ונתן לנוזל המריר לשטוף את שמה של לוסי ממחשבותיו. אולי הוא היה צריך להרשות לננה לפתוח לו חשבון באפליקציית ההיכרויות. הוא היה יכול עכשיו לצאת ברוגע עם מישהי מקולורדו או מדרום אפריקה או מהירח. כל אחת שהיא לא הבחורה החדשה בעיירה, שלכדה את תשומת הלב של כולם.
תשומת לב היתה הדבר האחרון שהוא רצה. ואף על פי כן, הוא לא הצליח לשמור ממנה מרחק.
"כדאי שנלך להגיד שלום," אמר נואה, טפח ללוגן על הגב, הבהיל אותו וקטע את המחשבות שלו על דייטים עם נשים מהירח.
"אממ... כדאי שאני אשמור על השולחן."
"לא צריך." נואה הבזיק לו חיוך והטיח במרכז השולחן כרטיס מצופה פלסטיק שהספרה 4 מודפסת עליו בגדול. "הוא שמור לנו. קדימה, קבוצה ארבע! אנחנו צריכים לחשוב על שם קצת יותר קליט, אבל בוא נלך להגיד שלום קודם."
נואה כבר ירד בקפיצה מכיסא הבר שלו, ועיניו התחננו בפני לוגן שיצטרף אליו. האם יכול להיות שהחבר הפטפטן שלו מפחד לדבר עם הייזל? מעניין.
לוגן לקח עוד לגימה גדולה של אומץ מהבירה שלו וניגש עם נואה לשולחן של ג'יני.
"שלום, גבירותי."
"הֵיי, נואה, אתה זוכר את ג'יני," אמרה הייזל באגביות מעושה. לוגן ראה איך היא מקפצת בלחץ בכיסא.
"אתם מוכנים להפסיד?" שאלה ג'יני בחיוך, ועיניה זהרו בחדר האפלולי.
"וואו, ג'יני. התחלה חזקה," צחק נואה. "אהבתי. אבל לא, אנחנו לגמרי הולכים לנצח."
"נחיה ונראה," אמרה ושילבה את זרועותיה על החזה. היא נתנה למבטה לנדוד לעבר לוגן.
"הֵיי," הוא אמר וקולו נדבק לגרון.
"הֵיי." מבטה גלש אל פיו והשתהה שם מספיק זמן כדי לשטוף את גופו בחום. היא החליפה את הסוודר הרגיל שלה בגופייה צמודה. מראה עורה החשוף בבר הצפוף והחם עשה לו קצר במוח. המחשבות שלו נהפכו לרעש לבן ונשאר לו רק הזיכרון של מגע עורה הרך כשהחליק את ידו מתחת לחולצה שלה.
"אממ, הַיי לכולם." קולה של אנני הפר את המתח באוויר והיא שמטה את תיק המאפייה שלה על השולחן. "יש פה אנרגיה מוזרה. מה קורה?"
ג'יני הסיטה את מבטה קודם. "מה מוזר? הכול יופי! אנחנו מתרגשות לקרוע לבחורים את הצורה."
נואה צחק. "הלוחמנות נמשכת. אוקיי, ג'יני בעלת בית הקפה. את מוצאת חן בעיני."
היא קרנה למשמע המחמאה, ולוגן רצה להכניס לנואה אגרוף בפרצוף בגלל שהוא גרם לה לחייך ככה. הוא התנער כדי לסלק את המחשבה הלא רציונלית הזאת מראשו.
"כדאי שנחזור. נראה לי שעוד מעט מתחילים," הוא אמר.
"בהצלחה." נואה הבזיק להייזל עוד חיוך, ולוגן לא החמיץ את המבט המבולבל שעל פניה. הוא כבר יציק לה על זה אחר כך. במיוחד אחרי מה שאמרה על "קראש".
ג'ייקוב חיכה להם ליד השולחן. "מי רוצה מאפין?" הוא שאל בעליצות. "זה מהסדנה של אנני, ואני חושב שהם יצאו לא רע." בתנועה חגיגית הוא הניח מאפין עקמומי למדי מול לוגן. "טא דאם!"
"אממ... זה אמור להיות נפול כזה?" שאל נואה, ולוגן כמעט נחנק מהבירה שלו.
"יכול להיות שאני צריך עוד קצת תרגול." ג'ייקוב קימט את מצחו.
"לא נראה לי שמאפינס הולכים טוב עם בירה," הוסיף לוגן. פניו של ג'ייקוב נפלו. "אבל אני אקח אחד הביתה לבוקר."
"יופי! תגיד לי איך היה. אני חושב שאולי אפיתי אותם קצת פחות מדי."
"טוב, דיברנו מספיק על מאפינס," אמר נואה, ותשומת לִבּו עברה להתמקד באמבר, הברמנית וכפי הנראה המנחה של הערב, שניגשה אל המיקרופון שהוצב מול הבר. "מתחילים!"
לוגן גנח אל תוך הבירה שלו. התחלנו.
באופן לא מפתיע, הם הפסידו.
בהפרש גדול. למעשה, הם אפילו לא היו קרובים לניצחון. התברר שהייזל היא אלופה בטריוויה, ובהתחשב בעובדה שהיא מבלה את ימיה מוקפת בספרים, אולי לוגן היה צריך להיות פחות מופתע. הקבוצה שלה ניצחה, והקבוצה של ננסי, לינדה ותמי הגיעה למקום השני בהפרש קטן.
נואה אכל את מה שנשאר מהמאפינס של ג'ייקוב כדי להתנחם. הם לא היו עד כדי כך גרועים.
אבל ללוגן לא היה אכפת ממאפינס או מטריוויה, או מהעובדה שאנני שהיתה שיכורה ממרגריטות או מניצחון הפכה את ערב הטריוויה לתחרות ריקודים. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על לחייה הסמוקות של ג'יני ועל הגוף שלה בגופייה הצמודה ועל השיער הפזור שצנח על כתפיה כשהטתה את ראשה לאחור וצחקה ממשהו שהייזל אמרה.
מדי פעם הצטלב מבטה במבטו והחיוך שלה התרחב. גופו עקצץ בדריכות כשעקב אחר תנועותיה בבר, וכשהחלה לאסוף את חפציה ולהתכונן לתזוזה, הוא לא הספיק לחשוב בכלל וכבר התקדם לעבר הדלת.
הוא פתח אותה בדחיפה ושניהם התגלגלו החוצה אל אוויר הלילה הצונן.
"ללוות אותך הביתה?" הוא כמעט נהם את המילים אל תוך אוזנה. עלים יבשים התעופפו על המדרכה.
היא צחקה קצת, וכשדיברה קולה היה מלא באוויר. "תודה, זה באמת רחוק," היא הקניטה אותו. היה לה ריח מתוק של וניל צרפתי מהול בוודקה. הוא רצה לטמון את פניו בצווארה ולהשתכר מהניחוח שלה.
הוא לקח את ידה וכמעט גרר אותה אל הסמטה שבין הבר לבית הקפה. היה חשוך והוא בקושי ראה את צלליתה, אבל הרגיש אותה ושמע את השאיפה המופתעת שלה כשתפס את פניה בשתי ידיו.
"כל השבוע לא הפסקתי לחשוב על לנשק אותך," הוא אמר בקול צרוד.
הוא ראה את שפתיה מתרוממות מעט ואז היא הצמידה אותן לשפתיו ברוך ובביטחון. "גם אני," היא מלמלה בין נשיקה לנשיקה. "כל היום אני חושבת רק על זה."
"אוף," הוא גנח, העביר את ידיו במעלה גופה ותפס את בד הגופייה באגרופיו. הקרדיגן שלבשה מעל הגופייה היה פתוח והוא הכניס את ידיו לתוכו וליטף את מותניה. קצות אצבעותיו נגעו לא נגעו בחלק התחתון של שדיה. "אני אוהב את מה שאת לובשת."
ג'יני צחקקה וקברה את פניה בצווארו. "אתה אוהב את הגופייה הלבנה החלקה הזאת?"
"מאוד," הוא גנח כשנשימותיה ריחפו על עורו. "זאת הגופייה הלבנה החלקה האהובה עלי בכל העולם כולו."
הוא משך אותה אליו והיא שאפה בחדות וגופה נצמד אל גופו. ואז ידיה היו בשערו, ופיה היה שוב על פיו, והוא איבד את עצמו. איבד את עצמו בתחושה, בטעם שלה, במגע של גופה בזרועותיו. איבד את עצמו לדעת. איבד את עצמו לג'יני.
הוא תפס את התחת שלה בידיים והרים אותה אל זרועותיו. היא כרכה את רגליה סביב מותניו והנשיקה שלהם העמיקה. איך לעזאזל היא היתה כל כך מושלמת, רכה וחמה, ולהוטה לא פחות ממנו. הנשיקות שלה היו פראיות, כאילו הדבר הכי חשוב בעולם היה להגיע אליו.
"רציתי לעשות את זה מהרגע הראשון שראיתי אותך," היא השתנקה. "כשראיתי אותך סוחב את הארגזים הגדולים האלה ואת הכיווץ הסקסי הזה של הזרועות שלך ותהיתי אם תוכל לסחוב גם אותי." היא אמרה את המילים האלה בין נשיקות כנגד פיו וצווארו ואוזנו.
"כיווץ סקסי?" קולו נשמע מאומץ, מחוספס ועמוק.
"כן, אתה יודע. הקטע הזה של הזרועות."
הוא לא ידע מה זה הקטע של הזרועות, אבל העובדה שג'יני דמיינה את זה מהרגע הראשון עשתה אותו קשה יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא הצמיד אותה אל הקיר והיא גנחה לתוך פיו.
"כל פעם שאת רוצה לכרוך ככה את הירכיים המתוקות שלך סביבי, אני אשמח לסחוב אותך," הוא אמר בקול צרוד.
היא צחקה, והצליל העליז של צחוקה מילא את הסמטה החשוכה. פתאום הכול נעשה צלול.
הסמטה החשוכה. קיר הלבנים שלכד אותה כנגדו.
זה לא קורה, הוא מתמזמז איתה בסמטה חשוכה. מה הבעיה שלו, לעזאזל?
הוא התנתק ממנה והוריד אותה בעדינות אל הקרקע. "סליחה... אני מכאיב לך? אולי... כדאי ש..."
ג'יני מצמצה לעומתו, והתשוקה עוד היתה חקוקה על פניה היפות, ברורה כשמש אפילו בחשיכה. "נעלה לדירה שלי?"
לבו של לוגן גמגם.
היא רוצה לעלות לדירה שלה. הדירה שלה, שם אפשר לזרוק את הגופייה הזאת על הרצפה, ואז פיסת העור היפהפייה שבבר זכה רק להצצה קטנה בה תוכל לגדול ולגדול עד שיראה הכול, ינשק הכול.
הדירה שלה, שם יתעוררו יחד מחר בבוקר ואז הוא יצטרך להתגנב החוצה מהדלת האחורית כאילו הוא מתבייש בה, אפילו שהוא ממש לא מתבייש בה, אבל ככה זה ייראה, לא?
הדירה שלה, שאפילו שנראתה בה כל כך מאושרת, הוא עדיין לא היה משוכנע שהיא תישאר בה עוד זמן רב, ואז שוב יישבר לו הלב.
היא רוצה לעלות לדירה שלה. המילים היו כל כך טעונות, ואם יסתבך עמוק יותר בקשר עם ג'יני זה סיכון גדול מדי בשבילו. נכון?
רעש פתאומי שנשמע מאחורי הבניינים הציל אותו מהצורך להחליט אם להקשיב ללב שלו או לחלקים אחרים ופחות רציונליים בגופו.
"מה זה היה?" עיניה של ג'יני נפערו בחשיכה, והיא הידקה את אחיזתה בזרועותיו.
לוגן כחכח בגרונו וניסה לנער מקצות אצבעותיו את מגע גופה. "אלה בטח דביבונים. אני אלך לבדוק."
"אני באה איתך." היא תפסה את ידו ונתנה לו להוביל כאילו היא מפחדת ממה שהם עלולים למצוא.
מעבר לפינה הם ראו את פחי האשפה הפוכים, ושקיות אשפה קשורות היטב נשפכו מתוכם אל הרחוב. לוגן הוציא את הטלפון שלו וכיוון פנס אל ההרס. לא היו שם דביבונים.
"הם בטח ברחו." הוא משך בכתפיו.
"לא יודעת..."
"את לא יודעת מה?"
ג'יני עקפה אותו ובחנה את שקיות האשפה. "זה הלילה השלישי ברציפות שמישהו הופך את הפחים."
"אוקיי, אז אלה דביבונים עקשנים."
היא נדה בראשה. "אבל הם אף פעם לא קורעים את השקיות. אם הם היו רוצים את הזבל, הם לא היו קורעים את השקיות? למה שהם פשוט יהפכו את הפחים ואז ילכו?"
לוגן ניגש לאחד הפחים והרים אותו. "זה באמת מוזר. אולי אלה הילדים של השכנים. תעלולים של הלואין או משהו כזה."
"אבל היום רק 19 באוקטובר. קצת מוקדם להלואין, לא?"
הוא השליך את שקיות האשפה בחזרה לתוך הפח וסגר את המכסה. "אולי זאת עוד רוח רפאים."
ג'יני חייכה אליו בחצי פה, אבל הקמט המודאג בין עיניה לא נמחק.
"אתה לא חושב שמק היה עושה דבר כזה, נכון?" היא לחשה את השאלה כאילו האיש יכול לשמוע אותם דרך חומת הלבנים של הפאב ומבעד לרעש שבפנים.
"למה שמק יהפוך את הפחים שלך?"
"אנני חשבה "
"אני אעצור אותך כאן. כל מידע שקיבלת מאנני על מק הוא לא מהימן. יש ביניהם וייב מוזר כבר שנים."
"היא חושבת שאולי הוא מנסה להבריח אותי מכאן, כדי שיוכל לקנות את בית הקפה ולהתרחב. יש בזה היגיון." באור הצהוב של הדלת האחורית היא נראתה קטנה, מובסת.
"אני לא יודע מה קורה כאן, אבל אני די בטוח שזה לא מק. הוא לא היה עושה דבר כזה."
היא משכה בכתפיה. "אולי לא. אני פשוט עדיין מרגישה ש..." היא לא סיימה את המשפט ואילצה את עצמה לחייך שוב. "לא חשוב."
"מה את מרגישה? מה קרה?" תני לי לתקן את זה. המילים המפתות והמסוכנות האלה פילחו את חזהו. המילים האלה כבר סיבכו אותו בצרות צרורות בעבר. תני לי לתקן את זה. תני לי לשכנע אותך להישאר. תני לי לגרום לשנינו לחשוב בטעות שאת שייכת לכאן.
"לא, שום דבר." החיוך שלה נעשה רחב יותר, מזויף יותר. "אתה כנראה צודק בקשר לדביבונים."
"כן, אוקיי." הוא העביר את המשקל בין רגליו. הרגע חלף, הרגע שגרם לו להצמיד את ג'יני אל חומת הלבנים בתשוקה נואשת להתקרב אליה. הוא לא ידע מה לעשות עכשיו.
"כדאי שאני אלך לישון," אמרה ג'יני אחרי רגע מתוח נוסף. "אני קמה מוקדם מחר."
"בטח, כן."
היא התמתחה קצת ונתנה לו נשיקה על הלחי. "תודה שבאת לחקור את הרעש."
"תהיי בסדר בלילה?" הוא שאל ורצה שוב להושיט אליה ידיים, אבל לא ידע אם זה הדבר הנכון לעשות. "אנחנו יכולים לבקש מהשוטר הקהילתי שיעבור בסביבה וישגיח."
"אין צורך." היא פטרה את הרעיון. "אני אהיה בסדר. אל תדאג לי, אני אסתדר עם הדביבונים המטופשים או הילדים או מה שזה לא יהיה. לא סיפור גדול." כל מילה שיצאה מפיה רק שכנעה אותו עוד יותר שהיא בכלל לא בסדר, אבל מה עוד הוא יכול לעשות? לדרוש ממנה לתת לו לישון אצלה הלילה? זה לא בדיוק מה שהוא ניסה להימנע ממנו?
"תתקשרי אם תצטרכי אותי, טוב?" קולו נשמע נוקשה יותר מכפי שרצה, והתסכול שלו מעצמו ניכר בו.
מבטיהם הצטלבו, ועיניה החומות העמוקות לכדו אותו. "טוב."
"אני רציני, ג'יני. אם יהיו רעשים מוזרים, כל דבר. תתקשרי."
היא הנהנה והחיוך המזויף שלה נהפך לאט לאט לחיוך אמיתי. "אני אתקשר. מבטיחה."
"טוב. יופי."
"תודה, לוגן."
"לילה טוב, ג'יני."
-פרק 17-
אללי, האיש הזה יודע לנשק.
ג'יני השעינה את גבה על הדלת בחושך וניסתה להסדיר את נשימתה. אבל הנשימה שלה לא שיתפה פעולה כי הדבר היחיד שהמוח שלה רצה הוא לחשוב על הפה של לוגן צמוד לפה שלה ועל הידיים שלו שמטיילות על גופה ועל כמה היה נוקשה בין רגליה.
לעזאזל, היא באמת סיפרה לו שרצתה לזנק אל זרועותיו מהיום הראשון? זה היה מביך, אבל אז היא נזכרה איך הגניחה שלו ממש רטטה דרכה בזמן שאמרה את זה. אולי זה לא היה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לצאת לה מהפה.
מי שהפך את הפחים הארורים שלה בסמטה האחורית הרס את הרגע לגמרי. והפחים לא היו הבעיה היחידה. היא לא רצתה לספר ללוגן, אבל מישהו הפך גם את האדניות החדשות שלה עם החרציות, בכניסה לבית הקפה. בכל לילה. הפרחים שלה, הזבל שלה, ואתמול היא אפילו מצאה את הדואר שלה מפוזר על המדרכה. דביבונים לא מחטטים לאנשים בדואר. היא היתה די בטוחה בזה.
אולי אלה באמת היו ילדים שעשו שטויות? אבל המתבגרים בעיירה מתים על הפמפקין ספייס לאטה שלה! למה שיפגעו באספקה שלהם? זה לא נשמע הגיוני.
היא היתה נחושה בדעתה לא להיראות כמו מקרה אבוד בכל פעם שפגשה את לוגן, ולכן שמרה לעצמה את התיאוריות על כך שמישהו מנסה להיפטר ממנה. טוב, לפחות את רובן היא שמרה לעצמה. לוגן פקפק בתיאוריה של אנני לגבי מק, אבל בעיני ג'יני היא נראתה יותר ויותר הגיונית. מי עוד היה רוצה לסלק אותה משם?
קספר ירד חרש במדרגות כדי להגיד לה שלום. רוח הרפאים המקורית שלה. אולי לוגן צדק. אולי יש הסבר הגיוני לכל מה שקורה. היא החליטה לא לערב בזה את לוגן. אם הם הולכים ל... להתמזמז בסמטאות חשוכות... היא רוצה שהוא יראה אותה באור הכי חיובי שאפשר. אפילו אם האור הזה הוא הזוהר הקלוש של פנס הרחוב.
והלילה היא הרגישה ששיחקה אותה.
היא יצאה עם חברות. היא נהנתה כמו שלא נהנתה כבר הרבה מאוד זמן. זה היה נחמד.
להתמזמז עם לוגן היה רק הדובדבן שבקצפת.
ג'יני החדשה אוהבת דובדבנים.
ג'יני התעוררה בבהלה.
קול זכוכית מתנפצת חדר מבעד לשנתה.
מה זה היה לעזאזל?
האינסטינקט הראשוני שלה היה להתחבא מתחת לשמיכה, אבל אז נזכרה שהיא צריכה להגן על העסק שלה ולשמור על החתול שלה. היא הציצה מתחת לשמיכה וראתה את קספר בוהה בה בעיניים פעורות בחשיכה.
"מה זה היה?" היא לחשה, אבל התברר שגם החתול לא יודע. חתול טיפש. היא יצאה מהמיטה והתקרבה בזהירות אל החלון שהשקיף אל מאחורי בית הקפה. היתה שם דמות כהה עם מחבט בייסבול.
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. הנה, זה קורה. נכון, אנשים תמיד חושבים שמסוכן לגור בעיר, אבל כל הרוצחים הסדרתיים הכי גרועים גרים בעיירות קטנות!
ג'יני נשכה את שפתה התחתונה כדי לשמור בפנים את כל המילים המשוגעות האלה. למה? היא לא ידעה. אולי כדי שהחתול שלה יחשוב שהיא יציבה בנפשה. מה שכמובן מעיד על יציבות נפשית.
היא הסתכלה על הדמות. גבר, כנראה. אפשר לומר שגברים שולטים פחות או יותר בשוק הרוצחים הסדרתיים. הוא הסתכל סביב, ותנועותיו נראו פראיות מעט, אבל הוא גם נראה קצת מבולבל, כאילו הוא לא יודע מה לעשות עכשיו. אולי הוא רוצח סדרתי חדש, כלומר, סתם רוצח. אולי היא תהיה הקורבן הראשון שלו. מעניין.
אוקיי, ג'יני, תחשבי. תעשי משהו!
היא רצה בחזרה למיטה ומצאה את הטלפון שלה מתחת לשמיכה וקיללה את עצמה על ההרגל הנורא לראות פרקים ישנים של "שיט'ס קריק" כל לילה לפני השינה. היא תמיד נרדמה עם הטלפון ביד והוא היה הולך לאיבוד בין הסדינים. כמה פעמים היא התעוררה כשהטלפון צנח לה ישר על הפרצוף.
אהה! מצאתי. מה עכשיו?
היא צריכה להתקשר למשטרה, נכון? זה מה שאת אמורה לעשות כשהחיים שלך בסכנה ברורה ומיידית. אבל האם החיים שלה באמת בסכנה? היא לא רצתה לעשות סיפור גדול אם שום דבר לא באמת קורה. כל העיירה כבר שמעה איך היא כמעט הורידה ללוגן את הראש, והיא לא רצתה להוסיף עוד שמן למדורת הרכילות.
היא התקרבה בחזרה לחלון.
הוא לא היה שם.
היא הצמידה את מצחה אל הזכוכית הצוננת והציצה שמאלה וימינה בסמטה. כלום. אולי מישהו סתם עבר שם.
היא עדיין החזיקה את הטלפון חזק בכף ידה המיוזעת, והמילים של לוגן הדהדו באוזניה. היא יכולה לשלוח לו הודעה.
השעה היתה 2:23 בלילה. מה היא תגיד בדיוק "הֵיי, סליחה שאני מעירה אותך אבל יכול להיות שראיתי מישהו הולך בסמטה"? לא. לא, אין סיכוי. זה לא התאים לג'יני החדשה.
ג'יני הרגועה היתה מחפשת הסבר הגיוני. מקומי שומר חוק עשה קיצור דרך מהסמטה בדרך הביתה מהעבודה המכובדת ושומרת החוק שלו בתור אח בחדר מיון או משהו אמיץ ואצילי כזה.
היא זרקה את הטלפון בחזרה על המיטה כדי לא לעשות שום דבר פזיז. היא לא רצתה להעיר את החוואי הסקסי אם שום דבר לא באמת קרה.
אף אחד לא ניסה לרצוח אותה.
למרבה הצער, לבה הדוהר לא הקשיב לקול ההיגיון. הוא רצה שהיא תישאר ערה כל הלילה.
בקליפורניה השעה היתה רק 23:30. היא מצאה שוב את הטלפון על המיטה והתכסתה בשמיכה.
היא שלחה הודעה לבן.
הֵיי, ער?
אח שלה ענה כמעט מיד. היא ראתה אותו בעיני רוחה שוכב במיטה, ומזרן הקינג סייז שלו מכוסה כמעט כולו בלהקת הכלבים האסופיים שלו. היו לו שלושה, וג'יני תמיד חשבה שאלה הרבה יותר מדי כלבים, אבל בן טען שאין דבר כזה יותר מדי כלבים.
אני ממש לא רוצה לקבל הודעת "ער?" מאחותי.
ג'יני צחקה בקול ושוב הבהילה את החתול שלה. קספר ירד בזינוק מהמיטה באנחה מיוסרת. לפחות היה לה נדמה שהוא נאנח. אי אפשר לדעת עם חתולים.
שתוק. כמעט נרצחתי.
שוב? למה זה כל הזמן קורה לך?
לא יודעת.
מה קרה הפעם?
אני חושבת ששמעתי זכוכית מתנפצת ואז ראיתי מישהו אולי, אבל כנראה לא, אורב בסמטה האחורית.
די, התקשרת למשטרה?
ג'יני השתהתה ואצבעותיה ריחפו מעל למקשי הטלפון. היא יכולה לשקר, אבל בסוף היא תרגיש אשמה על כך ששיקרה ותתוודה ברגע הכי לא נכון, כמו באמצע ארוחת חג משפחתית.
אממ... לא.
למה לא?
לא רציתי להישמע היסטרית.
שיט, ג'יני. את צריכה להפסיק עם השטויות האלה. את בסדר גמור. את קוץ בתחת, אבל את בסדר גמור.
לא קרה שום דבר! והבן אדם שהיה כאן איננו. אני לא רוצה לבזבז את משאבי העיירה.
ומה לגבי הזכוכית השבורה?
אני אבדוק את זה בבוקר. כנראה לא היה כלום.
בטוח לא היה כלום. והיא בטוח לא יורדת עכשיו לבד למטה באמצע הלילה כדי לבדוק. אין סיכוי שזה שוב יהיה גבר סקסי מחוץ לדלת שלה. אין לה כל כך הרבה מזל בחיים.
אז שלחת לי הודעה כדי להלחיץ את שנינו?
כן, אפשר לומר. אני לא אירדם עכשיו.
מה שלום החוואי הסקסי?
שתוק.
הֵיי, אם לך מותר למנוע ממני שינה, לי מותר להציק לך. אז...
הוא בסדר גמור. איש נחמד מאוד.
איש נחמד מאוד?!! וואו, תירגעי.
טוב, בסדר. אתה באמת רוצה לדעת? הוא מנשק הכי טוב בעולם ויש לו קווים כאלה בבטן והוא עושה משהו סקסי כזה עם שרירי הזרועות שלו...
בסדר, בסדר! די! אני נכנע. חוץ מזה, לקווים האלה קוראים שרירים.
טוב, מאיפה לי לדעת? אף פעם לא היו לי כאלה.
חחח.
איך החיים באל איי? אתה נוסע לאמא בחג ההודיה?
השנה לא נראה לי. אולי בחג המולד.
אוי, לא! אתה חייב לבוא! אם אתה לא שם, אמא מכריחה אותי לשבת עם כל הבני דודים הקטנים בשולחן של הילדים!
חחח, למה?
לא יודעת. כשאתה לא מגיע, היא מורידה אותי דור אחד או משהו.
טוב, שיהיה לך בהצלחה.
ג'יני עוד לא היתה מוכנה ללכת לישון. ואם בן יכול לשאול אותה על לוגן, אז גם היא רצתה לשמוע קצת פרטים על החיים של אחיה הקטן.
מה קורה עם הבחורה שיצאת איתה?
אני לא רוצה לדבר על זה.
אבל אני סיפרתי לך על החוואי הסקסי!
ועכשיו אני מתחרט ששאלתי.
בנננט! בבקשה!
היא לא אוהבת כלבים.
אז זרקת אותה?
מבחינתי זה דיל ברייקר.
בן...
אני צריך ללכת לישון.
טוב.
פירור המידע הקטן הזה היה יותר ממה שהיא בדרך כלל הצליחה לחלץ ממנו על חייו הפרטיים. היא רק ידעה שהוא יוצא עם כל מיני בחורות אבל לא מצא מישהי ששווה להמשיך לצאת איתה, או לדבר עליה, או להביא הביתה לפגוש את המשפחה. עדיין לא.
את בסכנה?
לא, אני בסדר. לך לישון. אני פשוט אראה שוב את עונה 4.
"שיט'ס קריק"?
כמובן.
דיוויד ופטריק לנצח.
בדיוק. לילה טוב, אח קטן.
לילה טוב, ג'יני. אל תירצחי.
נשיקות.
ג'יני פתחה שוב את האפליקציה של נטפליקס בטלפון והתחילה פרק חדש. אין סיכוי שהיא חוזרת לישון הלילה.
בחמש בבוקר היא עוד היתה ערה, והודעה חדשה הופיעה על המסך שלה, אבל הפעם לא מאחיה.
רק רציתי לבדוק מה איתך. הכול בסדר?
לוגן בודק מה איתה. לעזאזל, הוא כל כך מתחשב.
בוקר טוב! הכול מצוין. נתראה כרגיל הבוקר?
כן. נתראה.
נתראה!
אצבעותיה של ג'יני ריחפו מעל האימוג'י הקורץ שמפריח נשיקה. לא. זה יותר מדי. עדיף לפרוש בשיא. זה מספיק לבינתיים. האמת, זה מושלם. הקשר עם לוגן יכול להישאר קליל ומהנה. אין צורך ללחוץ יותר מדי, ואין צורך לדרוש ממנו דברים שהוא לא מוכן לתת.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
