אינך צריכה לטפל עוד באיש
בבית המרקחת שקניתי בו את התרופות לשמחה חיכה בתור לפני חולה מאומת, כך אומרת ההודעה שקיבלתי ממשרד הבריאות. אני נכנסת לבידוד. אני שולחת את שמחה לביתו של נועם, ונותרת לבדי בבית, עם שקט ופנאי אינסופי שאני יכולה לנצל להרהורים על מותי המתקרב או לכתיבה. אני מפחדת. מפחדת שאמָצא חולה בקורונה ואהיה עוד יותר לבד ממה שאני עכשיו, מפחדת שאמות. אם אמות, מי יטפל בשמחה? (הילדים). מי יטפל באמא? (אחי, הוא יצטרך לחזור מארצות הברית).
אחרי שאני משתכנעת שיש פתרונות והעולם יכול להמשיך בלעדי, אני מסלקת הצידה את המחשבות הרעות ומתיישבת לכתוב.
יש לי עולם שלם לגלות, אני כותבת ב"רשימות לעצמי על יואנה" קובץ שיצרתי בתיקיית המחשב שייחדתי ליואנה. איך עברו על יואנה כל השנים ההן לבדה? מי פרנס אותה? איך העסיקה את עצמה כל הימים? איך הפכה מגברת הבית לאלמנה חיה ואם שכולה שילדיה חיים, אבל במקום אחר? האם שמרה על תפקיד הרבנית או נדחקה לשולי הקהילה? יש דברים שלא אוכל לדעת. אצטרך לשער, להמציא.
אני לא כותבת על כך לרפי. משהו מטריד אותי בו. הוא שולח לי שני מיילים עם שני קישורים חשובים לספרים שונים. אני עונה לו בקצרה "תודה" ותו לא.
"שימי לב", הוא כותב לי. "הפרעות בברצלונה התרחשו כחודש אחרי פרעות בורגוס. יואנה שומעת על האסון שקורה לעיר הולדתה, היא דואגת לאחיה. הוריה כנראה נפטרו קודם. חשוב שתכתבי את זה".
בשלב זה אני מפסיקה להשיב למכתביו.
"כועסת?" הוא שואל במייל עם כותרת בלבד.
"מוטרדת", אני משיבה. "מרגישה שאתה מסתיר ממני דברים".
"כמו מה?"
"כמו הפנים שלך. כמו פגישה אמיתית בזום שהתחננתי שנקיים. אנחנו חברים, לא? מוזר לי לקיים חברות שכולה וירטואלית. אני צריכה לראות מולי בנאדם".
"אני לא משקר, פנים משקרות", עונה רפי. "חשבי על יואנה, חיה שנים רבות כל כך עם בעלה, מביטה בפניו, בטוחה שהיא מכירה אותו, ופתאום בום, הוא מישהו אחר".
"אתה מישהו אחר?" אני שואלת אותו.
השאלה הזו מפתיעה אותו כנראה, כי לוקח לו זמן להשיב עליה.
"אני? מה פתאום", הוא משיב. "אני אני. המילים שלי אמיתיות יותר מהפנים, למה את צריכה דווקא לראות את הפנים שלי".
"אתה מתבייש במראה שלך? יש משהו בפנים שלך, שאתה רוצה להסתיר ממני?" אני כותבת לבסוף, אחרי התלבטות.
"מה פתאום. אין שום דבר כזה".
"אז למה אתה מסרב שניפגש בזום?"
"אני שונא זום".
"אז בוא ניפגש באיזו חצר, הם מרשים פגישות בחצר".
"יש לי כיסא גלגלים, להזכירך. אין לי מעלית בבית".
"אל תספר לי סיפורים, גם אנשים עם כיסא גלגלים מגיעים למקומות. יש דרכים לעשות את זה. הבת שלי התנדבה פעם ביד שרה, אני יודעת שיש פתרונות. אתה מתחמק".
אני סוגרת את המחשב בכעס.
אני נזכרת בשיחות שהיו לי ולשמחה בתחילת הנישואים. הוא בלע את העולם בלגימות גדולות ושמחות. בכל יום גילה משהו חדש. הוא למד להפעיל את כל המכשירים ובמיוחד אהב את המחשב, את האינטרנט וכל האפשרויות הנלוות. זה כמו להיות במקום אחד ולגור בכל העולם, אמר לי בהתלהבות. פעם אמר לי שהוא מרגיש שהאינטרנט נברא בשבילו. שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, והאנשים בוויליאמסבורג לא מבינים את זה בכלל. מחשבה רעה מתגנבת לראשי: אולי מצבו עכשיו הוא עונש על שעזב, נטש את הוריו ואת קהילתו ובא לכאן. אבל כל ישותי מתקוממת נגד המחשבה הזו. העזיבה שלו היתה דבר טוב. צעד ענק של נאמנות לעצמך, לנטיית הלב שלך. צעדים גדולים באים עם תג מחיר ששווה לשלם.
נהגנו לצחוק בצוותא על ההבדלים הגדולים כל כך שיש בינינו. אני, די לי במקום אחד, במראה אחד, ברגע אחד שמכיל את העולם כולו. אני לא צריכה את העולם אם יש לי שקט. אבל שמחה רוצה את הכול, להשלים כל מה שהחמיץ כל השנים האלה. כל השנים הסתער על העולם כלוחם וכמאהב, מבקש לכבוש אותו. ולרוב מצליח, עד לימים אלה, שבהם העולם מכריע אותו והוא נאלץ לסגת ולהיכנע.
ההתכתבות עם רפי בהקפאה, ואני צופה, שוב, בסרט "עדיין אליס". אני קוראת גם את הספר. מרצה בשיא כוחה ותהילתה לוקה באלצהיימר מוקדם, של צעירים. האם זה מה שיש לשמחה? האם אפשר עדיין לקרוא לו "צעיר"? כשאליס עולה לבימת המרצים, כנראה בפעם האחרונה בחייה, ומתארת את הקושי שבבריחת הזיכרונות ממנה, אני בוכה. הילה של הרואיות מלווה את אליס, בגילומה של ג'וליאן מור הרואיות שאין לשמחה. שמחה לא נפרד מכלום, לא נאם נאום פרידה, לא התבונן על מה שקורה לו מתוך פרספקטיבה. התנתק וזהו. בעלה של אליס, המדען, מטפל בה בסבלנות, אבל לא מוותר על תוכניותיו העתידיות. הוא עוזב, עוקר למדינה אחרת לצורך הקריירה שלו, ודווקא הבת מצליחה לשמוט את חייה ולהתייצב ליד אמה בביתה הישן, שאסור לה עכשיו לעזוב. מעשה שיש בו גדולה. האם אני עצמי מסוגלת לכך?
אני חושבת הרבה על מוות עכשיו. בבידוד. מהרהרת ביואנה שכבר מאות שנים איננה על האדמה הזו. נזכרת באבא שלי, שהיה ואיננו. אנשים חיים ומתים, זה מין אבסורד שהעולם משלים איתו ומדחיק. בגילי אדם כבר לא יכול להדחיק בלי להיות אידיוט גמור. ועכשיו המגפה החדשה הזו תלויה באוויר, מאיימת במיוחד על רעועים וחלשים. ומי מאיתנו לא קצת רעוע. שמתי לב שבזמן האחרון אני מסתכלת על מצבים משמעותיים בחיי ביקור אצל אמא, וחיוך נדיר, חוכמה של אחד מנכדי, רגע פיכחון נדיר של שמחה כאילו מאחוריהם מתקתק איזה שעון. והרי סבתא שלי גם הסתובבה פה, על האדמה, וכבר שנים איננה. והיום אני סבתא בעצמי, ועבור נכדי אני מציאות מוצקה מאוד, אבל יום אחד הם יישארו פה ואני לא אהיה. שעונות חול אינם מתקתקים, אבל שעון החול ענק הממדים, שאני רואה בכל מקום, זולף לאיטו ברקע כל הזמן.
כשאני יוצאת מהבידוד בריאה ושלמה מוכרזות הקלות בסגר. את בדיקות הדם הלא דחופות אפשר לערוך סוף סוף. אני לוקחת את אמא לבית החולים, ושם בחדר ההמתנה אנחנו מחכות בשקט לתוצאות שיגיעו ולרופאה שתראה אותן. השעות ארוכות מאוד. מושבי חדר ההמתנה מחולקים לכיסאות שיושבים עליהם וכיסאות שלא, כדי לתת רווח בין אדם לאדם. קורונה. בזמן שאני מחכה עם אמא מתקשר שלוימה, המטפל שנועם מצא לשמחה. סליחה, הרבנית, הוא אומר לי במבטא היידישאי שמאפיין סוג מסוים של חרדים. סליחה, אבל הרב עובר מחדר לחדר, מחפש אותה. קורא בשמה כל הזמן.
גוף שלישי, כמובן. הוא לא יגיד מחפש אותך. קורא בשמך. זה אישי מדי. שמחה הוא "הרב", והתמונה שלו מסתובב בחדרים ומחפש אותי קורעת לי את הלב. אולי פשוט אתנהל כך, אנדוד מאמא שלי לבעלי, ומבעלי לאמא שלי, עד שיימאס לי. אולי אבחר להתרחק משניהם, אספר לכולם שאני בבידוד ויהיה לי תירוץ מושלם לשכור חדר משלי בלי לטפל באף אחד. שוב אני חושבת על יואנה, לבדה בבית הריק. תיהני, אני רוצה לומר לה. תיהני מהשקט, מהלבד. מכך שאיש אינו רוצה ממך עוד דבר, שאינך צריכה לטפל עוד באיש. תגידי את האמת, אני שואלת אותה בליבי. הצלחת לפעמים ליהנות מזה? לא תמיד, לא לרוב, רק ככה לפעמים. הצלחת?
"אני עוברת פה לכבודך על הכללים", כותבת לי איריס. "בדקתי ברשומות הטאבו של עיריית ירושלים. יש עשרים ושישה אנשים ששם משפחתם טולדנו שבבעלותם דירה בירושלים, אבל לאף אחד מהם לא קוראים רפאל, או רפי. כלומר, מצאתי רפאל טולדנו אחד, אבל הוא לא מתאים למה שאת מחפשת".
"למה לא מתאים?"
"לא מתאים, אסביר לך בהזדמנות".
"מוזר. אולי הוא גר בשכירות?" אני עונה. "שלחי לי את הכתובות, בבקשה. אנסה לבדוק".
איריס שולחת את הרשימה ואני בוהה בה בחוסר אונים.
"תגיד", אני כותבת לרפי באותו ערב, מפרה ימים ארוכים של שתיקה, "איך אתה מסתדר? מישהו קונה לך אוכל? מבשל עבורך? מכבס?"
"אני מסתדר מצוין", הוא עונה לי ומוסיף סמיילי. "יש משלוחים, ברוך השם. הקורונה דווקא תגברה את כל הנושא הזה. גם אוכל ומצרכים, גם מכבסה. הכול בסדר - לא לדאוג. אני דווקא דאגתי לאן נעלמת".
לו רק הייתי בלשית, אני חושבת, או חוקרת פרטית, הייתי מצליחה לגלות עליו דברים. בסדרות טלוויזיה הבלשים מאַכּנים טלפונים, יושבים על חשבונות בנק, רואים קבלות, קלי קלות ממש. אבל אני סתם מנהלת ספרייה פשוטה ונטולת יומרות. חבל.
מייל מגיע בבוקר המחרת משפרה, ממחלקת הספרים והספריות בעירייה, והוא מפתיע ומשמח: "ההקלות כבר כאן", כותבת שפרה, "אנחנו נערכים לפתיחת הספריות כדי שנהיה מוכנים והלוואי במהרה". למכתב מצורף מסמך ובו הוראות ברורות לשמירה על מרחק, חיטוי ואמצעים נוספים. האם הנורמליות חוזרת? האם תחזור השגרה?
"בעולם מושלם הייתי טסה עכשיו לספרד, שוכרת חדר בבורגוס ועוקבת אחרי יואנה. מהלכת בסמטאות העיר שלה, מחפשת את ביתה ואת קברה", אני שבה וכותבת לרפי, מפרת שביתה שכמוני.
"תקשיבי למשהו מעניין", הוא כותב בתשובה. "תציצי בקישור".
הקישור מראה סרטון, ובו הגדה ישנה מלאה ציורים.
"תכירי, זוהי הגדת סרייבו. היא נכתבה בתחילת המאה ה-14 בברצלונה, ספרד, יפהפייה ושזורה בכסף ובזהב, מעוטרת בציורי המקרא ובציורים של סיפור ההגדה עצמה. כנראה ציירו אותה בעיר של יואנה, בברצלונה. את חושבת שיואנה הכירה את המגילה הזו?"
"יואנה ממשפחה עשירה", אני עונה לו, "מן הסתם הכירה".
אין לי כבר סבלנות למיילים האלה. לצ'טים. אבל אנחנו עוברים בכל זאת לשיחת צ'ט ארוכה במיוחד.
שיחת מסרונים
רפי: תנחשי כמה היא שווה היום?
רות: היום? כלומר, ההגדה עדיין קיימת?
רפי: קיימת מאוד, נמצאת במוזיאון בסרייבו, מכאן שמה. נו, את מנחשת סכום?
רות: אין לי מושג. מיליון דולר?
רפי: לפני שלושים שנה הוערך השווי שלה בשבעה מיליון דולרים. אני מעריך שהערך עלה מאז.
רות: כן, אבל יש קורונה. הגיוני דווקא שהערך ירד. מתי יצאה ההגדה מספרד בכלל?
רפי: או, זו הנקודה. מעריכים שבעקבות פרעות קנ"א. הפרעות "שלנו", כלומר של שלמה ושל יואנה.
הנה, תראי בקישור שאני שולח לך כעת אני עושה "העתק הדבק" (כן, יש לי ווטסאפ במחשב. ברור):
"לא ידוע מתי יצאה ההגדה מתחומי ספרד. אפשר לשער שהמשפחה שהחזיקה בה עזבה את קטלוניה בעקבות פרעות קנ"א (1391), או בגירוש ספרד בשנת 1492. בדף המגן האחורי של הספר מצוי חלק משטר מכר עברי האופייני ליהודי איטליה, שאפשר להבין ממנו שהספר נמכר באיטליה בשנת 1510. ההגדה נותרה באיטליה לפחות עד ראשית המאה ה 17, כפי שמעידה שורת אישור בכתב יד של צנזור ששמו ג'ובאני דומניקו רסטוריני, מטעם הכנסייה הקתולית, משנת 1609".
רות: מדהים, ההגדה הגיעה בסוף לידי הכנסייה הקתולית. ממש הרצחת וגם ירשת.
רפי: בדיוק, ותראי את ההמשך:
"במועד לא ידוע הגיעה ההגדה מאיטליה לסרייבו, שבעבר היתה בה קהילה יהודית גדולה. בשנת 1894 נמכרה למוזיאון הלאומי של בוסניה בסרייבו. המוכרים היו בני משפחת כהן, שנאלצו למכור את ההגדה המשפחתית לאחר שאבי המשפחה נפטר והיא נותרה ללא מפרנס. בסוף המאה ה 19 כבר כתבו עליה חוקרי אמנות וליטורגיה".
והכי מעניין, סיפור שואה יש פה גם: במלחמת העולם השנייה הסתיר הספרן הראשי של המוזיאון את ההגדה מעיני הנאצים, הבריח אותה מסרייבו, והחביא אותה - תקשיבי טוב! - במסגד בזניצה! ההגדה הזו עברה את כל הדתות. עברה פרעות גירושים ומלחמות, ושרדה כמו גדולה. באחת התחנות האחרונות החביא אותה ספרן בכספת של בנק, מחשש שיקרה לה משהו במלחמת בוסניה (יש בכם משהו, אתם עם הספרנים! אייקון של קריצה). אחר כך היו שמועות שממשלת בוסניה והרצגובינה מכרה את ההגדה כדי לממן רכישת נשק, אבל בסדר פסח שנערך בבוסניה בשנת 1995 הציג אותה נשיא בוסניה לפני אורחיו ולפני התקשורת כדי להזים את השמועות הללו.
רות: ספרן גיבור! סיפור יפה, תודה לך. מה פתאום חשבת עליו? מתי נתקלת בהגדת סרייבו?
רפי: נתקלתי. מה זה משנה.
רות: נו?
רפי: בסדר, בסדר. זוכרת שנעלמתי לך שלושה ימים? שהייתי מנותק? הייתי צריך לעבור איזו פרוצדורה רפואית. בבית חולים.
רות: איזו פרוצדורה?
רפי: פרוצדורה.
רות: איזה בית חולים?
רפי: בית חולים, נו, מה זה משנה?
רות: אוקיי. ואיך מצאת את ההגדה הזו דווקא בבית חולים?
רפי: לידי במיטה שכב איש מבוגר, שאף אחד לא בא לבקר אותו. אז היתה שם מתנדבת אחת, בגילך בערך, שהיתה מבקרת אותו הרבה, יושבת לידו, מקריאה לו דברים שקשורים לפסח. לא יודע למה. הוא כל הזמן חשב שעכשיו פסח. גם כשפסח נגמר. פעם אחת היא הביאה צילום של ההגדה הזו, כדי להראות לו את התמונות. הסתקרנתי, בדקתי באינטרנט כשחזרתי הביתה, שכחתי לספר לך על זה.
רות: איך קראו למתנדבת הזו?
רפי: לא זוכר, למה זה משנה?
רות: סתם, סקרנות. אמרת שבערך בגילי?
רפי: כן, דומה לך אפילו. אותו שיער אפור וחיוך דומה.
רות: איך אתה יודע איך אני נראית?
רפי: מהתמונות שלך בפייסבוק, כמובן.
רות: ולמה לך אין תמונות בפייסבוק?
רפי: אפשר להתרכז בנושא? ומה את לומדת מהגדת סרייבו? את יכולה לשלב אותה בסיפור שלך?
רות: נראה לי שכן. בהחלט. ואני לומדת ממנו על כוח של חפצים. אולי חפצי קודש במיוחד. זה גורם לי לחשוב על התפילין של שלמה הלוי, מה קרה להם? האם יואנה שמרה אותם עבורו? האם נפרד מהם? לגברים יש קשר חזק לתפילין שלהם. שמחה קיבל את שלו לבר מצווה ומאז לא נפרד מהם אפילו ליום, חוץ מבשבתות כמובן.
רפי: הייתי רוצה להכיר את שמחה שלך.
רות: קדימה, בוא נקבע פגישה.
רפי: זה שהייתי רוצה לא אומר שזה אפשרי. אייקון של חיוך
לברוח, כמו מנחש
השמועות הנוראות על הפרעות בברצלונה, עיר הולדתה, שפכו מלח על פצעיה הפתוחים בלאו הכי. לא נותרו יהודים בברצלונה. ימים ארוכים חיכתה בחרדה לשמוע מבני משפחתה, מאחיה. טוב שהוריה אינם בחיים עוד, ולא נאלצו לעמוד מול חורבן קהילתם ורצח שכניהם.
היא השתדלה לא לשקוע בייאוש, וסובבה בין משפחות הקהילה היהודית, שמעטות כל כך מהן נותרו שלמות. בשבילם עדיין היתה הרבנית, אשת הרב, גם אם הרב כבר אינו רב עוד. היא דאגה לבקר במיוחד נשים כמוה, שבעליהן המירו את דתם, ועברו להתגורר בשכונת הנוצרים היפה. ישבה איתן, מאזינה לכאב המוכר כל כך. חלק מהנשים הצעירות יותר, אלו שטרם ילדו, או שתינוקותיהם היונקים נותרו עמן, עמדו לעזוב את בורגוס ולחזור להוריהן. רובן קיבלו גט מבעליהן המשומדים. בתים ריקים עומדים בשממתם אלה שיושביהם נרצחו בפרעות, ואלה שיושביהם עזבו באישון לילה עם מטלטליהם ומשפחתם, אחרי שהמירו את דתם. ויש שנותרו ביהדותם והצליחו לברוח לקהילות אחרות, בתקווה שהפרעות לא יגיעו לשם. יואנה הילכה ברחובות, אוספת דמעות וכאב שאין לו סוף. מקשיבה לכאבם של אחרים. אוספת ומחלקת בגדים, עומדת במטבח משותף ליד בית הכנסת ומבשלת במו ידיה מזון עבור העניים באמת, שאין להם מה לאכול. באחד מביקוריה מצאה את עצמה מול דלת ביתו של ליאון החייט. היא היססה מעט, אבל דפקה על הדלת. אפשר להיכנס, שמעה קול. כשנכנסה, התקשתה להתרגל לאפלולית החדר. בקצהו ישב אדם, רכון על שולחן, ותפר. כשהרים ראש זיהה את האורחת החשובה וקם מיד ממקומו: שבי נא, הרבנית. איך אפשר לעזור לך?
יואנה שתקה והתיישבה. התבוננה סביבה בבית הדל, הריק. היכן אשתו ובנו של ליאון? החייט הבין מה היא מחפשת, ואמר בשקט: הם אינם. נרצחו בפרעות, שניהם. משה הגן על אמו בגופו, ובסופו של דבר שניהם מתו.
יואנה לא ידעה. איש לא סיפר לה. היא חשבה על מריה, שאיבדה את בעלה בטבח במצודה. האם יודעת מריה שגם משה, אהוב ילדותה, נרצח? משהו בתוכה אומר לה שהיא יודעת. שזה חלק מהשבר הגדול שנשברה.
אם יש לך פנאי, אמרה יואנה בהחלטת פתאום, אשמח שתתפור לי שמלה.
החייט הנהן. לכבוד יהיה לי. ענה. לא רבים הם המבקשים בגדים חדשים בימים אלה.
והיו שעות שקטות, שבהן מצאה את עצמה יואנה על ספסל אבן בגינת ביתה, יושבת ומביטה בעץ הדובדבן שבחצר. פירותיו כמעט הבשילו, אבל מי יאכל אותם השנה? בקיצים הקודמים היו ילדיה פושטים על העץ, מטפסים על ענפיו ומשליכים את פירותיו לתוך סלסילה המיועדת לכך. עד הערב בקושי נשאר זכר לכמויות הדובדבנים העצומות שנקטפו, והילדים היו מקבלים בזה אחר זה כאב בטן... לו היתה יכולה, היתה מביאה להם במו ידיה סל מלא, אבל אי אפשר.
יום אחד בשעה של צהריים עצרה כרכרה בפתח הבית, ואיש ירד ממנה. יוסף! יואנה לא ידעה את נפשה. אתה חי, מלמלה בעודה מחבקת אותו. נשארת בחיים. היא התבוננה בפני אחיה. הוא מבוגר ממנה אך מעט, עוד לא מלאו לו ארבעים שנה וכבר קפצה עליו זקנה. מי יודע מה ראה שם, בפרעות ברצלונה, ואיך הלבינו שערותיו פתאום.
כן, אני חי, ענה לה, וגם אשתי והילדים בסדר. הוא נקב בשמות אחיהם, שמצאו מקלט בערים אחרות. באתי לראות מה שלומך, שמעתי... הוא לא הרחיב, והיא הבינה למה התכוון. הוא שמע על שלמה ועל נטישתו את הבית, את היהדות, אותה.
יואנה הביטה באחיה. אתה זוכר, אמרה לו. אתה זוכר את הנסיעה ההיא, לסרגוסה. את הנהר והספינה. את השוורים. את האנשים.
בוודאי, ענה לה יוסף אחיה. אני זוכר כמה התלהבת ממנה, איך לא יכולת לשבת בשקט בכרכרה אפילו דקה. הצפת אותי בשאלות מה שם המקום ההוא, ולמה השדה הזה ריק, ומה מגדלים בשדה ההוא. שאלת ושאלת. היית נרגשת כל כך, שמחה כל כך.
הייתי תמימה, אמרה יואנה בשקט. החיים נראו לי יפים כל כך. לא הצלחתי למצוא בהם שום פגם.
יוסף שתק. לאחותו היו שנים יפות ושמחות לצד בעלה. איש לא היה יכול לדמיין שזה יהיה סופם של הנישואים האלה. הוא הביט בפניה הנאים של יואנה, שקווי צער חרצו אותם טרם זמנם. לאחותו יואנה היה הכול, והכול נלקח ממנה. במוחו עלה פסוק ממגילת רות: אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרא, כי המר שדי לי מאוד. נעמי נשארה לבדה מאישהּ ומבניה. בדיוק כמו יואנה. גורלה של מי משתיהן המר יותר? האם גורלה של נעמי או גורלה של יואנה, שבני משפחתה חיים כולם, אבל בעולם אחר וזר, הרחק ממנה?
השתיקה נמשכה זמן מה.
דיברנו בינינו האחים, אמר יוסף. יש לי מסר חשוב מהמשפחה המורחבת בברצלונה. הם שרדו, הם ישקמו את בתיהם, ולאחר מכן הם מזמינים אותך לבוא לחיות איתם ולצידם. הם יעזרו לך.
מדוע שאעזוב את בורגוס? אמרה יואנה. איזה סיבה בעולם יש לי לעזוב את בורגוס?
כי בורגוס היא עירו של... יוסף התלבט איך לכנות את גיסו המשומד. של בעלך לשעבר.
הוא לא בעלי לשעבר, ציינה יואנה. לא קיבלתי ממנו גט.
אל תשלי את עצמך, אומר אחיה, שלמה לא יחזור אלייך, וזאת משתי סיבות. האחת אם יעשה כך, ישרפו אותו מיד על המוקד ככל נוצרי שבגד באמונתו. והסיבה השנייה היא מכתב שכתב שלמה אחרי שהתנצר.
כתב למי, שאלה יואנה.
לידידנו המשותף, יוסף אורה בונה.
מה כתב לו, שאלה יואנה. עדיין היא מבקשת לפענח את הבלתי ניתן לפענוח.
הוא כתב שהוא נוכח לדעת שהנבואות המשיחיות התקיימו בישו הנוצרי.
כך כתב? כך ממש?
יוסף אחיה הנהן. כן, אחותי הטובה והאומללה, כך כתב בעלך. הוא חושב שהמשיח כבר הגיע.
מבטה של יואנה התערפל, היא נזכרה ברגעים מתוקים, נפלאים, מסעודת הנישואים שלהם, כשחברו הטוב של החתן, יוסף אורה בונה, דיבר על זיווגם של אבות האומה הקדושים, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, רחל ויעקב. הוא דיבר בשבחו של הזיווג שלהם, של יואנה ושלמה, החתן והכלה, ובירך אותם שייבנו את עם ישראל כדרך שבנו אותו האבות והאמהות. שלמה קם אחרי הדרשה לחבק אותו, נזכרה יואנה. וכששב למקומו, לצידה, לחש לה: איזה תפקיד הוטל עלינו עכשיו, אשתי. מה תאמרי לזה?
יוסף העיר אותה מחלומותיה בהקיץ: הרי שלמה עכשיו כינה אותו בשמו הישן בלית ברירה שלמה יחזור לפה, לבורגוס, כדי לבקר את אחותו, את הוריו. את ילדיו. אולי ירצה לבקר אותך. זה מסוכן. את יודעת מה שסבנו הגדול הרשב"א, בן אדרת, אומר.
לא, אני לא יודעת מה הוא אומר.
הוא אומר שהאישה שבעלה השתמד צריכה לברוח ממנו, ואסור לה להתייחד איתו, היא חייבת לברוח מפניו כמו שבורחים מפני הנחש.
יואנה הרימה עיניה וזקפה את גבה. שלמה בעלי אינו נחש. הוא בחר את מה שבחר. אני לא מבינה אותו ואת מה שעשה, לא אסלח לו לעולם על שלקח ממני את ילדַי, אבל הוא לא נחש. ואני, אין סיכוי בעולם שאעזוב את בורגוס, כל עוד ילדַי חיים פה ולי יש אפשרות לראות אותם.
יוסף חמל על אחותו. העניין עם הילדים, הודה, הוא לא באשמתו, זה חוק המלך והכנסייה אדם שממיר את דתו לנצרות לוקח איתו את ילדיו, ואם אשתו נותרת ביהדותה הם לא יכולים לגדול אצלה.
לא נכון, הבהירה יואנה בפה קפוץ, נאבקת בדמעותיה. זו לגמרי אשמתו. הוא הכיר את החוק. אלמלא עזב אותי ואת דתנו הקדושה, הרי כל זה לא היה מתרחש. אני לא מסירה מעליו אפילו לרגע אחד את האחריות למה שהוא כן עשה, לעולם לא אבין את הסיבות למעשיו, אבל לא אסכים שיקראו לו נחש, מפני שהוא איש הגון, שלעולם לא יכריח אותי ולא יכפה עלי דבר. לא אסכים שיכנו אותו נחש אפילו אם מי שאמר זאת הוא ר' שלמה בן אדרת בכבודו ובעצמו, סבה של אמנו.
רק כשישבו בפנים וסעדו יחד ארוחת ערב הרים יוסף עיניו מהצלחת ואמר לה את האמת המלאה על סיבת ביקורו אצלה: באתי למסור לך מסר מהמשפחה, אמר, אבל באתי גם להציע לך הצעה משל עצמי: אני עוזב, אנחנו עוברים ליוון. שם שקט יותר, מתוח פחות מאשר פה בספרד. רציתי להציע לך לבוא איתנו.
מה אעשה ביוון? פה כל עולמי, אמרה יואנה. הרי הסברתי לך ילדַי עדיין פה. אני מתכוונת לעשות כל שביכולתי כדי לפגוש אותם, לחבק אותם, להתבונן כיצד הם גדלים. לא אפסיק להילחם על החזרתם לחזקתי, ולחיק היהדות.
הוא ייתן לך גט אי פעם? שאל יוסף.
בעולם שהוא נכנס אליו, ענתה לו אחותו בכאב, אין נותנים גט. היא לא היתה בטוחה שזו הסיבה, אבל נאחזה בה.
יוסף השתתק. הוא הביט באחותו המיוסרת שנגזר עליה להיות עגונה בודדה כל ימי חייה, ולא מצא מילות נחמה לומר לה.
תהיה פרנסה ביוון? הפרה יואנה את השתיקה שהשתררה ביניהם.
תהיה, אני מקווה, ענה אחיה, ובדברו קם והוציא מבין חבילותיו חבילה אחת עטופה ופתח אותה.
הביטי, זוכרת?
יואנה הביטה משתאה בספר היפהפה שאחיה שלף מתוך שמיכה דקה שעטפה אותו כולו. ההגדה המאוירת של פסח. היא התקשתה לנשום מרוב התרגשות, כאילו בבת אחת קמה ילדותה וניצבה לפניה בכל יופייה ושמחתה. מובן שהיא זוכרת. ההגדה הזו היתה פתוחה לרווחה לפני אביה בליל הסדר. ילד שהתנהג יפה ליד שולחן החג הושב לצידו של אבא והורשה לעיין בתמונות, בלי לגעת. כמה אהבו לשמוע מאביהם את סיפורי התנ"ך מלווים בציורים הללו: משה שאלוהים קורא לו לגשת לסנה ולשמוע על שליחותו, להוציא את עם ישראל הסובל מארץ מצרים. מטה אהרון הדומה לנחש, שבולע את מטות החרטומים. סיפור גן עדן וסיפורי אברהם אבינו קמו לחיים בעזרת התמונות הצבעוניות והיפהפיות, פרי רוחו וידו של האמן היהודי את שמו היא לא זכרה, בן ספרד שחי בעיר סמוכה. הוריה קנו את ההגדה המיוחדת והמפוארת הזו מידיו, לכבוד ברית המילה של בנם בכורם יוסף, ולמען כל הילדים שעוד ייוולדו להם. כשהלכו ההורים לעולמם, זה לא מכבר, ירש יוסף את ההגדה.
הצלחתי להציל אותה מהפרעות, אמר יוסף, אקח אותה איתי.
כמה טוב שהצלחת להציל אותה, אמרה יואנה. קח אותה איתך. לי נשארה ההגדה של משפחת הלוי. היא נשארה ברשותי, הם כבר לא צריכים אותה יותר.
כל הלילה ישבו השניים ושוחחו. למחרת בבוקר, לפני שעלה יוסף למרכבתו, חיבק את אחותו הקטנה חיבוק חם. חזקי ואמצי, אחותי. אני סומך עלייך. אני מתפלל עלייך.
היא הביטה בו מתרחק במשך שעה ארוכה.
דפיקה חלשה, זהירה, בדלת.
יואנה שישבה בראש השולחן התבוננה בחשש באורחיה היושבים סביבו. האם צפוי להצטרף לליל הסדר שלהם אדם נוסף?
הדפיקה נשמעה שוב, חזקה מעט יותר. יואנה הביטה במשרתת שעמדה בפתח החדר, מצפה להוראות. היא הנהנה לעברה. פִּתחי.
ימים אחדים קודם לכן, בערב פסח הראשון שאחרי הפרעות, אפתה קהילת בורגוס את מצותיה כמו בכל שנה. רק הכמות היתה קטנה יותר, והלב עצוב יותר. סביב שולחן הסדר בביתה של יואנה ישבו כעת שברי משפחות קרועות כמוה. אלמנות ואלמנים, בודדים ובודדות. היא לבשה את מיטב בגדיה והשתדלה להתמקד בהגדה, ובריחות התבשילים מהמטבח. בערב החג עמדה לצד איזבלה ויחד בישלו שתיהן ביצים ובשר. הן הכינו את מאפה מצות הערמונים המיוחד לפסח, שריחו עולה ומשרה אווירת חג. היא לבשה אחת משמלותיה הטובות, שמלת משי תכולה עם עיטורי זהב, כאילו הכול כרגיל. ציפתה כרים בעטיפות של משי, לצורך ההסבה. בעולם שהכירה פעם נשים לא הסבו בליל הסדר, אבל העולם השתנה. את תפקיד עורך הסדר יואנה ביקשה להעניק לאחד מיהודי הקהילה, והוא סירב לקבלו. את הרבנית, אמר לה האיש, שאשתו ושתי בנותיו נרצחו בפרעות. את צריכה לנהל את שולחן הסדר. יואנה ידעה: לא נימוס בלבד דיבר מגרונו. ברשותו לא היתה הגדה של פסח, לה היתה כזו. בקיאותה בה היתה כנראה גדולה לאין שיעור מבקיאותו של האורח הנבוך, איש של עבודת כפיים, שהשכלתו מצומצמת וידיעותיו מוגבלות.
יואנה הסכימה, וכך, בצעד חריג מאין כמותו, הובילה את ליל הסדר, עושה כמיטב יכולתה להיכנס לנעליו של שלמה, שהתרוקנו. וכעת הדפיקה בדלת. מי הוא הבא?
לבו של כל אחד מהנוכחים החסיר פעימה כשהם זיהו את הבאים, שני גברים ושתי נשים, עטופי צעיפים המכסים את רוב פניהם ומשאירים עיניים בלבד. אף על פי כן זיהו אותם כולם כמומרים החדשים. אנשים שעזבו את השכונה היהודית של בורגוס והעתיקו משכנם לאזור אחר. והנה הם כאן עכשיו, מבקשים להצטרף לליל הסדר היהודי. מה הביא אותם לכאן? איך התגברו על הבושה? האם זה געגוע?
איש לא שאל, הם לא סיפרו.
כשיואנה ראתה אותם היא הזדקפה, קמה ממקומה ואמרה בקול יציב: היכנסו בבקשה. ברוכים הבאים. מיד תכין לכם איזבלה מקומות ליד השולחן.
בלי לומר מילה הסירו ארבעת האורחים את מעיליהם ואת צעיפיהם, והמתינו. שתיקה שררה בחדר, בהמתנה דרוכה לאיזבלה הפעלתנית, שסידרה מה שסידרה כדי שהאורחים יתיישבו סוף סוף סביב השולחן הגדול.
הא לחמא עניא, קראה יואנה מתוך ההגדה שלפניה, והשתדלה לא לדמוע כשהפכה את דפי ההגדה המשפחתית היפהפייה שעברה בירושה בקרב בני משפחתו של שלמה, משפחת הלוי לדורותיה, שילדיה אהבו כל כך לדפדף בתמונותיה. היא השתדלה להרחיק את הזיכרונות על לילות הסדר ההם, על מאור הפנים של שלמה, על הדרך שבה קרא בנעימה את ההגדה והיטיב להסביר אותה לילדים ולאורחים הרבים ממש כשם שהיה עושה בשבת שלפני פסח, שבת הגדול, עומד על מרפסת הרב בבית הכנסת בסוף תפילת השבת ומקריא בקולו הנעים את נוסח ההגדה, מלווה את דבריו בהסברים בהירים ומובנים לכל נפש. כמה גאים היו בו, היא וילדיהם, מתבוננים אליו מלמטה, הילדים מנופפים לו לשלום, ובנפנוף הזה אומרים הנה, זה אבא שלנו! אבינו הרב והחכם. והוא היה מביט בהם, מחייך וממשיך בדרשתו.
יואנה התרכזה בכאן ובעכשיו. בהודיה על שהם פה, חיים, זוכים לערוך את ליל הסדר בבריאות. לא כל יהודי בורגוס זכו לכך, הזכירה לעצמה ולאורחים שלעתים נראים עצובים מדי. היא התאמצה בכל כוחה ללבוש חג, לקרוא בקול את ההגדה, לתרגם אותה ליודזמו מדי פעם, לבקש מהילד הקטן ביותר בין ילדי האורחים לשיר את מה נשתנה, ולנשוך שפתיים כשהזיכרונות הציפו אותה, והדמעות. היא סיפרה לאורחיה על ההגדה של פסח של ילדותה, בבית הוריה בברצלונה, על הזכות לשבת ליד אבא ולהציץ בסיפורי התנ"ך שקמו לתחייה בתמונות. כשאמרה "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" לא נותרה עין יבשה. ובסוף הסדר, כמו תמיד, שרו כולם, אפילו האורחים שבימים כתיקונם עונדים צלב על צווארם, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
שיחת מסרונים
רפי: אכן, יהודי ספרד קיבלו בברכה את שכניהם המומרים, ובניגוד לאחיהם האשכנזים לא החרימו אותם. אהבתי שהוספת את בגדי המשי הצבעוניים. מבין שהשתמשת בתמונות מהמאמר ששלחתי לך, על ליל הסדר במאה ה-14.
רות: אמת. גם בתמונות בית הכנסת עם הבימה המוגבהת של הרב.
רפי: יפה. ואגב, לא שאלתי אותך על ליל הסדר שלך.
רות: אני מעדיפה לא לדבר על זה.
רפי: מצטער.
רות: נזכרתי בבדיחה.
רפי: ?
רות: איש אחד הודיע לאשתו שבוע אחרי פסח שהם מתנצרים. "עכשיו אתה נזכר?" אמרה לו אשתו, "איפה היית לפני שבועיים?"
רפי: אייקון מחייך.
שקט מאוד, שקט מדי
עברו עוד חודש או חודשיים, ובתחילת הסתיו עצרה ליד ביתה של יואנה כרכרה נוספת, ודמות אהובה מאוד ירדה ממנה.
אין דרך לתאר את החיבוק הזה, שהיתה בו הבנת הזמן שעבר והכאבים שהביא עמו. העזיבה והבגידה אצל האחת, המוות והאלמנות אצל האחרת. דקות ארוכות הן עמדו חבוקות ובוכות, עד שקריאות הילדים הפסיקו אותן. בואי, טולוסנה, אקרא למשרת שיעזור לך עם החפצים. ניתן לך ולילדים משהו לשתות. אראה לך איפה החדרים שלכם.
יואנה נשמה עמוק וחילקה הוראות פשוטות לכל מי שסביבה. שקט פה, אמרה טולוסנה אחרי שהחפצים הורדו והילדים יצאו לשחק בחצר הגדולה. שקט מאוד, אמרה יואנה. שקט מדי.
את לבדך, ציינה טולוסנה בצער.
אני, ושני משרתים שחוזרים לבתיהם מדי יום.
את רואה את הילדים?
את הקטנים, מדי פעם. הם גדלים אצל גיסתי מריה, זו שהתנצרה. הגדולים נסעו עם שלמה לצרפת, ללמוד בסורבון. לא ראיתי אותם כמעט שנה.
טולוסנה בחנה מקרוב את פני חברתה, בת שלושים ושלוש או ארבע בסך הכול, ונראית מבוגרת בעשור. כמה צער וכמה כאב. מה עדיף, היא שאלה את עצמה, בעל מת או בעל חי שנטש, הלך למחוזות זרים ונוכריים, ולקח איתו את ילדיו? לה לפחות נשארו הילדים. כשבעלה הטוב עצם את עיניו בפעם האחרונה הוא ביקש שתשמור עליהם. שתגדל אותם כיהודים טובים. היא נשבעה לו בדמעות ומאז היא עומדת במילתה. לקחה להם את המורים הטובים ביותר, הקפידה עם הבנים על הליכה לבית כנסת ועל לימוד תורה. מה נותר ליואנה? בית ריק, וילדים שגדלים כנוצרים.
הגדול שלך, יהודה, לחשה טולוסנה, הוא...
בצרפת, ענתה יואנה, בסורבון, עם אבא שלו, לומד את לימודי הדת הנוצרית.
שתיקה. מה יש לומר.
והרי כבר קנינו לו תפילין, שכרנו מורה שילמד אותו לקרוא בתורה. שלמה רצה, אבל לא היה לו פנאי. הוא למד יפה כל כך את הפרשה, שמיעה מוזיקלית נהדרת היתה לו... כלומר, יש לו. יואנה נבהלה כשהבינה שהיא מדברת על בנה הבכור בלשון עבר. לא, היא לא ישבה עליו ועל אחיו שבעה, כמו שנהגו לעשות במקומות מסוימים אחרי שבן משפחה קרוב מתנצר. הבנים שלה חיים וקיימים, רק לא לצידה. היא לא תשב עליהם שבעה לעולם.
האם בבוא העת הם יֵשבו שבעה עליה?
השאלה הלמה בה בכל הכוח. עד עכשיו לא חשבה על זה בכלל. מי יגיד עליה קדיש, כשתמות. האם תמות ותיקבר כאישה ערירית, עקרה ללא בנים, בלי תפילות ובלי קדיש? המחשבה הזו היתה מכאיבה מדי, ויואנה דחקה אותה מראשה.
נישאר אצלך יום או יומיים, מתנצלת טולוסנה. מחר אחפש לנו בית משלנו.
את לא מפריעה, טוב לשמוע בבית צהלת ילדים, חייכה יואנה מבעד לדמעות. אני שמחה כל כך שבאת לכאן. והרי גם חייך שלך לא היו קלים. איך קיבלו הילדים את מות אביהם?
אספר לך בהזדמנות, אמרה טולוסנה. מעתה נהיה שכנות, ננחם זו את זו. לפחות יהיה לנו עם מי לדבר.
כעבור ימים אחדים עקרה טולוסנה לבית גדול סמוך. אישה עשירה היתה, שבכוחה לפרנס את עצמה ואת יתומיה וגם לעזור לחברתה יואנה. הן נפגשו מעתה לשעות ארוכות בכל יום, ודיברו על דברים רבים. כמעט על הכול. טולוסנה סיפרה לחברתה חדשות מקסטיליה ומאראגון, חדשות מברצלונה. היא סיפרה על משפחות שלמות שהעדיפו להמית את עצמן בחרב ולא להמיר את דתן, ועל משפחות אחרות, רבות יותר, שהסכימו לקבל עליהן בעקבות הפרעות את המשיח הנוצרי שבא אליהן בכוח. קהילות שלמות התפזרו, נכחדו, בשל השמד. היא הזכירה שמות אנשים ממשפחות אמידות. אנשים משכילים שבחרו להמיר את דתם ולהיטבל לנצרות. את אינך יחידה, היא חיבקה את חברתה הטובה בכאב ובצער, ותיארה לה את המשומד שהגיע עם אשתו לפקיד הממלכתי, והודיע לו שאף שכמה וכמה פעמים הפציר וביקש והתחנן לאשתו שתקבל עליה את האמונה הקתולית כדי שיוכל להוסיף ולחיות עמה כאיש עם אשתו, היא לא השיבה לו תשובה, ונשארה בשתיקתה. כשעמדו השניים לפני הפקיד חזר בעלה ושאל אותה - האם תסכימי לקבל עלייך את האמונה הקתולית? ורק שם, כשהם עומדים לפני הפקיד, פתחה האישה את פיה ואמרה: אדוני, אתה נוצרי, ואני יהודייה, על כן לא אוכל לחיות איתך, אך לא אתן לך ללכת, עד שתשלם לי את כּתובָּתי.
ויואנה שמעה את סיפורי טולוסנה בלב שבור ובנפש דוויה, יום אחרי יום, עד שביקשה ממנה שלא תוסיף לספר לה עוד.
מחר לא ניפגש, אמרה יואנה יום אחד. מחר אלך למריה לפגוש את הילדים.
שלמה לא אסר על מפגשים של הילדים עם אמם, אבל ביקש מאחותו שלא תפריז בכך. הילדים התגעגעו אליה, זה ברור. אבל אסור שהיא תשפיע עליהם יותר מדי.
יואנה פגשה אותם פעם בשבוע או שבועיים. לשעה. מהי שעה בשביל אמא שנפשה יוצאת מגעגועים לילדיה הקטנים? אבל יואנה לא התווכחה, שמא גם זה יילקח ממנה. לפעמים הלכה לרובע הנוצרי והסתתרה מאחורי אחד הבתים כדי לצפות ממרחק בחצר ביתה של מריה, ולראות אותם משחקים. פעם טולוסנה הצטרפה אליה, ראתה מרחוק את הילדים הקטנים לבושים כילדים נוצרים לכל דבר, עונדים שרשרת עם צלב על חזם. מה יעשו כשיגדלו? האם אפשר להבין בכלל את עוצמת הכאב הזה? טולוסנה הרהרה בכאב הפרטי שלה. בחודשי גסיסתו של בעלה ממחלה קשה, בהיעדר שהשאיר אחריו. איזה כאב עדיף? האם יש בכלל תשובה לשאלה הזו?
שיחת מסרונים
רפי: לידיעתך, אחד מבניה של טולוסנה התנצר, והיא ניתקה את הקשר איתו ונישלה אותו מן הירושה שלה, שהיתה, איך לומר, לא קטנה. גם אחיה התנצר מתישהו, והפך למומר חשוב: פדרו דה לה קבליירה.
רות: אין מקום בלי כאב בעולם הזה. אוף.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
חיותה דויטש, דוד יעקבסון / אשת הרב, אשת הבישוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך ממונה: עמיחי ברהולץ
עורך הלשון: ישי פלג
עיצוב הכריכה: eBookPro
עיצוב הכריכה העברית: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
מפת ספרד: Shutterstock
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
