לקריאת החלקים הקודמים של הספר
שער ג: מעצר עד תום ההליכים
-20-
גם עכשיו כשאני יושבת על המיטה שלי במנזר המרימ'ס, אני לא מצליחה לזכור איך עברו עלי הימים הראשונים בארמון הקטן של אחיטוב. במנזר הימים עוברים לאט. אין עוני, אבל יש ברזל, יש אור לא נעים של פלורסנט, יש אי־נוחות, כאילו הביאו לפה בנאי ואמרו לו, "תבנה הכול ככה שאף אחד לא ירגיש פה יותר מדי בבית."
"מדי" היתה מילה מאוד אהובה על אם המנזר תרזה, שאהבה את השפה העברית והעריצה אותה. "ברגע שיש ממשהו יותר מדי, מתחילות הצרות," היא תמיד אמרה לי. "לדמיין קצת זה טוב, יותר מדי פנטזיות זה כבר רע," ומיד, בלי לשים לב בכלל, היא עברה לסיפור שבו ישו עשה עדר מדג וכיכר לחם אחת.
בימים הראשונים אצל אחיטוב שחיתי בתוך אמבטיה ענקית של שמנת ודבש. המיטה היתה רכה. הפּוך, למרות שלא היה לי איך להוכיח את זה, בטוח היה עשוי מנוצות של ממש, וקיוויתי שאלה לא הנוצות של הטווסים. ליד המיטה היתה ערימת ספרים ומה שהיה מדהים יותר מהכול — אלה היו בדיוק הספרים שאהבתי. גיליתי כמה כיף לקרוא את "דייוויד קופרפילד", או "עלובי החיים", כשיושבים על מיטה רכה ומלטפת ולא בספרייה קרה שנסגרת ברבע לשבע.
אני חושבת שבימים האלה עשיתי אמבטיה אולי איזה עשר פעמים ביום. פתחתי בקבוקון אחר בקבוקון מכל הערימה של הבקבוקים הננסיים שהיתה שם — של לוונדר, גרניום, לימון ותפוז, ואת כולם ביחד שפכתי לאמבטיה. הריחות נכנסו לי לתוך האף והתקוטטו על מקום בנחיריים.
חבילת מלח לאמבטיה שהיתה בארון מיד טבעה למוות, וגילתה לי את כל הפצעים הישנים שהיו לי בגוף, עוד מימי ליפתא. כל הגוף שרף לי, שריפה טובה ומתוקה.
ונכון שאוכל לא היה הצד החזק שלי, ולא הייתי רעבה בכלל, אבל נהניתי לפתוח את המקרר שוב ושוב, רק כדי להסתכל על הגבינות והפירות. אהבתי להעביר יד על העטיפות. היה לזה רעש נעים וטוב.
וגם את האור בארמון שלי אהבתי — היו ארבע או חמש מנורות בחדר, ואת כולן הדלקתי שוב ושוב והסתכלתי באור הצהוב שלהן. כל אחת היתה בצהוב קצת אחר, ובכל פעם בחרתי מנורה אחרת שתתאים לספר שקראתי.
בימים האלה של הדבש והשמנת אחיטוב לא הציק לי בכלל. לפעמים ראיתי אותו מהחלון, עובר עם עיתון וסיגריה, ויושב בגינה שלו שהיתה גדולה ומוזנחת. הכלב שלו, ג'וני, יצא גם הוא לגינה, וחיכה מתחת לחלון שלי שתולי יצטרף אליו, אבל גם תולי היה צריך להתרגל. הוא השלים המון שעות שינה על הפוף שלו, ועם האינסולין הוא היה ממש בסדר גמור.
אדוני כבוד השופט, אתה בטח גר במקום כזה, אבל אני, כשיצאתי מהארמון, הייתי המומה: איפה הצרחות של השכנים? איפה רעידות האדמה של אמא חצרמוות, כשהיא קמה מהמקום שלה ליד הדלת? או רעש האגזוזים של חצרמוות? איפה כל אלה? כאן הכול היה שקט־שקט, כאילו כיסו את כל המקום בשמיכה עבה של שלג. הדוור שם בנגיעה קלה את המכתבים בתיבות, והם החליקו להם פנימה. המכוניות ריחפו לתוך החניות. גם מי שעבר ברחוב דיבר בשקט. אפילו החורף היה בווליום נמוך: הברקים והרעמים היו חלשים ולא כמו בליפתא, ששם הטבע היה המלך האמיתי והוא אהב ליפול לנו על הראש בצורת ברק מסנוור או רעם פוקק אוזניים.
יצאתי מהארמון שלי, ומצאתי את עצמי בתוך גן ענקי. משמאל היתה הכניסה לבית של אחיטוב. עדיין היו שם, ליד דלת המרפסת, המון חבילות. אולי הוא עובד בדואר של המוסד? עוד לא הספקתי לחשוב על זה, וכבר הם עמדו מולי, צורחים וצבעוניים. אולי שלושה או ארבעה, ומיד אחר כך אישה עם שיער של צמר גפן בצבע חלודה רצה אחרי הטווסים. היא לבשה בגדים שנראו יקרים אבל לא קשורים אחד לשני: שמלת נשף ומעליה וסט, ועל הראש היה לה מין כתר, אולי כי היא קינאה קצת בטווסים שלה. "לא להסתכל עליהם. לא לנשום עליהם. לא להפחיד אותם," היא אמרה לי בקול של סיר שבור.
הגוף שלי הרגיש בחום הזה שכבר סיפרתי לכם עליו — זה שתמיד היה יוצא ממני בכל פעם שראיתי חיות. הידיים להטו לי ושמתי אותן בכיס, כשאחיטוב צץ ככה פתאום, כהרגלו, עם עיתון וסיגריה. "אף אחד לא מתעניין בטווסים שלך, שרון," הוא אמר, "בינתיים מי שמפחיד ומרגיז ועושה כאב ראש זה רק הם."
שרון מחאה כפיים וצחקה בקול רם — פתאום הבנתי שהיא קוקו לגמרי — ואמרה שזה נסיבתי בלבד ושאין לו שום הוכחות לזה. אחיטוב אמר, "הרבה יותר מספק סביר," ואמר לי לבוא איתו. בכניסה לבית ג'וני קפץ עלי בהתלהבות. אחיטוב ביקש שאעזור לו להכניס את החבילות הביתה. בפנים לא הצלחתי לקלוט את הבית. אולי בגלל שהיו בו המון רהיטים, גדולים וכבדים ושחורים, שמילאו את כולו. באמצע הסלון היה פסנתר ענקי, ומאחוריו וילון שהסתיר דלת יציאה לגינה שכבר הכרתי. היה שם דקל שנראה עצוב, ועצים, שנראו ברוגז זה עם זה. ממבט ראשון כבר הבנתי: אחיטוב הוא לא בנאדם של עולם החי והצומח, לא שעם הדומם הוא היה מבין גדול, עם כל החפצים בסלון והחבילות בכניסה לבית. כשישבנו על הספסל אחיטוב אמר בשקט, "זאת היתה שרון רהב."
מי זאת שרון רהב לא ידעתי, ואחיטוב שאל, "את לא יודעת מי זאת?"
"אין לי מושג."
"היא היתה שופטת בעליון. מדי פעם מזמינים לה פקחים, אבל מוותרים לה. ירדה מהפסים מאז שיצאה לפנסיה. ואולי קודם לכן. אם זה היה מישהו אחר במקום אחר, מזמן היו יורים בטווסים שלו."
הסתכלתי על הגינה.
"מאז שהלכה דליה," אמר אחיטוב כאילו שמע את המחשבות שלי, "אין מי שיטפל בה. לדליה היו ידיים מאוד ירוקות. אני טוב בדברים אחרים שלא קשורים לצמחים," ואז הוא קם, נכנס לבית וחזר עם מעטפה בידיים שלו.
"זה בשבילך."
"מה זה?"
"מהחלאות בקראקס. פיצוי על מה שקרה. אמרתי להם שיש להם מזל גדול שאני לא תובע אותם על ההתעללות בחתול. קחי, תוכלי לקנות לך בגדים. יש פה מספיק."
הסתכלתי במעטפה. לא העזתי לספור, אבל ראיתי שהיו שם הרבה שטרות. "לחזור לשם את כבר לא צריכה," אמר אחיטוב. "תתארגני, תירגעי, ונחשוב איך להמשיך."
אחיטוב כל הזמן ירה תשובות לפני שהצלחתי להוציא שאלה. רציתי לדעת משהו.
"אחאב? את מדברת על האיש המוזר הזה בלי הרגל? לא, לא עברתי שם." ומיד הוא עבר לנושא אחר.
גרתי עכשיו בארמון, אבל לא רציתי להיתקע בו. ידעתי שכשלא זזים, אפשר לטבוע. נכון שעדיף לטבוע בשמנת מאשר בביצה, זה בטוח, אבל בכל זאת, צריך להתכונן לתזוזה. תמיד.
בכסף של חצרמוות (עכשיו אני בטוחה שהוא היה של אחיטוב) קניתי בגדים. תבינו, עד אז הייתי מקבלת בגדים מאיזה ארגון חסד שעבר והשאיר קרטונים אצל שאול.
ועכשיו, בפעם הראשונה בחיים שלי, עברתי את טליתא קומי רק כדי להיכנס למשביר. לקחתי לי ערימה של מכנסיים, כמה חולצות וכמה סוודרים אפורים שהחלפתי אחרי שהמוכרת התרגשה מהשיער שלי. "איזה בזבוז ללבוש אפור עם שיער כזה," היא אמרה והסתכלה על עצמה במראה. "תקשיבי לי. זה יופי של משחק עם השיער שלך," בגלל שתמיד הקשבתי לאנשים שידעו לעבוד יפה עם מילים, כמו תמרה ותרזה, הקשבתי גם לה ויצאתי עם הבגדים שהיא בחרה לי.
אחרי הימים האלה חזרתי לעבוד. התברר שאחיטוב דאג גם לזה והתקשר לגן האומללים להודיע שאני חולה. כשבאתי הם ממש התרגשו לראות אותי, כאילו מלכת אנגליה באה לבקר ולא מנקת הכלובים שלהם. לא היה ברור אם זה בגלל הבגדים החדשים, או בגלל שעטפה אותי שכבה של שמנת, אבל שמתי לב שפתאום רואים אותי. אולי זה בגלל שאחיטוב החליט שהוא מסיע אותי לשם. "למה לך לקחת שני אוטובוסים? לי זה כלום זמן, גם ככה אני חייב להניע את הרכב כדי שהמצבר לא ילך. זקנים רק מחכים להרוג את הזמן," התעקם לו החיוך, "עוד מעט הזמן יהרוג אותי. עדיף ככה."
ופתאום — טה דם! גילו את אמריקה. הווטרינר עמיקם והשיניים שלו גילו שאני מעולה עם בעלי חיים! שאני מרגיעה אותם! שאני מזריקת אינסולין פשוט מצוינת! שהחיות נרגעות רק אצל אביטל! אחרי כמה פעמים כאלה, עמיקם אפילו קרא לי למשרד של ההנהלה, למקום שאף פעם לא נכנסתי אליו, ושאל אותי אם מעניין אותי ללמוד וטרינריה. יהיה טוב להכשיר פה עוד וטרינר, הוא אמר. אולי זה מעניין אותי? בדיוק עכשיו קיבלו תקציב לזה.
אם זה מעניין אותי, אותי! את אביטל!
לא ידעתי מה לעשות בכל התשומת לב הזאת. וכך, לאחר מלא גמגומים מצדי, החלטנו שבשנה הבאה אתחיל ללמוד. הם יסבסדו את הלימודים שלי אבל אני מתחייבת לעבוד במקום חמש שנים.
הרגשתי כאילו פיה שקופה ישבה לי על הכתף וכל הזמן הגשימה לי משאלות. אבל חיכיתי למכה שתגיע. היא מוכרחה לבוא. תמיד. אחיטוב לא ביקש ממני שום דבר ולא הציק לי. אף פעם לא בא אלי לדירה. אף פעם. אבל פחדתי. כל הזמן פחדתי. למה הוא כל כך טוב אלי? מה הוא רוצה ממני? מה אם אחאב צדק? אבל לא רציתי להמשיך במחשבה הזאת. מי שטוב — טוב, ומי שרע — רע. הייתי צריכה פשוט לחכות ולראות, ולא לשאול שאלות מיותרות.
-21-
לא רק בגן הישועות של האומללים חזרתי לעבוד, אלא גם אצל העשירים מרחביה וטלביה, שאחיטוב היה הבנאדם היחיד ביקום שקרא לה "קוממיות", רק שעכשיו הלכתי לבתים שלהם ברגל, חמש דקות מהארמון של אחיטוב.
אני חושבת שהוא אפילו לא ידע שאני עובדת בניקיון, אפילו הוא, שעשה עלי חקירה ענקית, פיספס את האקונומיקה ונפלאותיו של סנט מוריץ.
בניגוד לגן הישועות, בניקיון כבר התחיל להיות לי קשה. הריח של האקונומיקה רדף אחרַי, נכנס לי לכל מקום בגוף. לפני זה לא שמתי לב לזה. לעבודה הלכתי עם הבגדים החדשים והיפים. לא החלפתי אותם בסמרטוטים. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאחפף את עצמי מכל הבתים האלה. נמאס לי להכיר את האבק והסירחון שלהם.
יום אחד כשחזרתי מהניקיון, ראיתי מישהו עומד ליד הארמון.
הוא נשען על אופנוע ועמד בצורה כזאת שבכלל שכחתי מהרגל שלו. הוא ראה אותי ישר. אמר: "אבי. אז פה את נמצאת?"
לא עניתי.
"תקשיבי, חיפשתי אותך. כבר כמה שבועות אני מחפש אותך. זה היה חתיכת משימה למצוא אותך..."
"הנה מצאת."
הוא הסתכל עלי ועל הבגדים והנעליים שלי כאילו הוא לא מכיר אותי. "אני רציתי לבוא ולבקש סליחה... לא הייתי בסדר בערב ההוא..."
*
"מה יש לבקש סליחה?" זכרתי איך הוא הסתכל עלי במבט שאמר שאני שקרנית. זכרתי שהיה שיכור. הייתי צריכה להתאמץ להיזכר כי זה נראה מזמן כל כך ואני כבר הייתי יתומה עטוית כפפות של משי.
"את יודעת..."
"מה אני יודעת?"
"לא הייתי צריך... אני לא... היא גם ככה נראית שקרנית, התמרה הזאת. סליחה, לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי פתאום... הייתי המום..."
"אין צורך להצטער בכלל, הכול בסדר גמור." מהבית שליד אחיטוב יצאו גבר ואישה. הסתכלו על אחאב ועל האופנוע שנראה חתיכת גרוטאה.
כן, אדוני השופט וכל הסוציאליים שלו, בטח שנהניתי מהמראה הזה. מזה שהסתכלו עליו ככה, כאילו הוא איזה פושע שהגיע לפה, בזמן שאני נראיתי בת המקום.
בפעם הראשונה נראיתי כאילו אני משם.
"מה בסדר גמור? איפה בכלל את גרה? אבל למה נעלמת ככה? אל תגידי לי שאת גרה עם האיש הזה בבית שלו?"
"אחיטוב?"
"את גרה איתו? עם האיש הזה?"
"אתה לא אהבת אותו. מההתחלה לא אהבת."
"מה יש לי לאהוב? אמרתי לך שהוא מתנהג מוזר."
"לא הכול מסריח ומלוכלך כמו בקראקס," אמרתי. "יש גם אנשים טובים בעולם. יש טוב שהוא סתם... שהוא פשוט סתם טוב."
הגבר עבר לידנו והעיניים שלו כמעט יצאו מהחורים כשהוא הסתכל על אחאב ועל האופנוע ועלי.
"שניסע ברכב הקטן, גבריאלה?"
"אני מעדיפה בגדול," היא אמרה וכמעט נכנסה בעמוד.
"מה זאת אומרת סתם טוב?" אמר אחאב. "רק אל תגידי לי..."
"מה לא להגיד לך? מה אתה חושב עלי, שמה, שאני זונה?"
"אני לא אמרתי..."
"אבל חשבת. ואני לא מבינה מה זה בכלל העניין שלך מה אני עושה, או מה עשיתי." מאיפה פתאום היה לי כוח? אחאב זז אחורה כאילו מישהו ירק עליו.
"חשבתי שהתחיל משהו בינינו, אבי..."
משהו זז לי בלב, אבל ראיתי את הבית וראיתי את הארמון ובאמת שלא היה לי כוח להסביר לו.
"למה את מדברת ככה? בכלל לא מתאים לך, ש... שיקנו אותך ככה."
"אתה בכלל לא מכיר אותי," אמרתי.
"הכול בסדר פה, אביטל?" כמובן שאחיטוב, המושיע שלי, צנח ישר עלינו.
"הו, הנה הברמן שלנו, שלום אסף, שלום. מה שלומך?" אחיטוב חייך חיוך גדול, אבל לא הושיט את היד שלו. אחאב זז פתאום לאחור ואז הוא התיישר על הרגל היחידה שלו ואיזן את עצמו בעזרת האופנוע. הוא לא הוריד ממני מבט ואחיטוב שאל, "את באה הביתה?"
"כן, כן, אני באה הביתה," אמרתי לאחיטוב והוא הסתובב והלך הביתה.
הנמכתי את הקול ואמרתי לאחאב בלי לדעת למה, "ואגב, היא לא שיקרה, תמרה." והלכתי עם אחיטוב, וליד הטווסים עצרתי ונתתי להם להתקרב אלי, ואחיטוב הלך לבית שלו, ואני לא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת שאחאב עומד שם ומסתכל עלי.
18.1.2001
לכבוד: אחיטוב פורת
רבי יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
דופן היקר,
שמחתי מאוד לשמוע את קולך. מדהים עד כמה השיפור ניכר. אני מניח שזה קשור לכניסתה של הקטנה לחייך? (סליחה שלפעמים אינני מתאפק ומוכרח לחבר את הנקודות כדי ליצור תמונה ולהעלות אותה בדמיוני.)
ובחזרה לתיעוד:
עשיתי כדבריך (אף שלטעמי סכום התרומה גבוה מדי) ונפגשתי עם המנהלת בגן הישועות שבעין כרם. הצרפתית שבפי עזרה לי להתקבל אצלה מהר. כפי שהורית לי אמרתי שהתורם מעוניין להישאר בעילום שם, אך חשוב לו שחלק מהסכום הנ"ל ישמש כשכר לימוד לקטנה שלנו. היא לא זכרה מי הקטנה, אך ברגע שהוזכרה המילה "כסף", הזיכרון נפתח כמעשה נסים.
ובנימה אישית מעט: אני נמלא התפעלות מהתוכנית שלך ומנסה לנחש את מניעיך. הרי במקרים האלה ידוע הוא שהעולם מתחלק לשניים: הבוגדים והנבגדים. אלה שרוצים לבגוד ואלה שרוצים לדעת. המקרה המשפחתי הזה מעניין מאוד מכיוון שנראה לי שהוא לא משתייך לשום סוג, מה גם (אני מודה בבושה) ש(עדיין) לא מצאתי כל קשר בינך לבין הקטנה.
נ"ב: האם רמון פורת המפורסם קשור אליך? (אני שואל רק מתוך נימוס, ברור לך שכבר בדקתי...)
בכבוד,
ש' בר יונה עו"ד ונוטריון
*קבלה
אני רואה לנכון לצרף לפה לפי מהלך העניינים קבלה על תרומה לגן הישועות על סך 300,000 ₪ מאת א"פ, מוכרת לצורך ניכוי לפי פקודת מס סעיף 46. התרומה מותנית במימוש הלימודים לאביטל אוחיון בהתאם לשיחה שהתקיימה עם מנהלת המוסד פרנסואז טלר.
-22-
אולי מנזר של זונות משתקמות הוא לא המקום הכי טוב להתוודות בו על לכלוכים של סקס, אבל שופט נכבד, סוציאליים מכובדים, בואו נגמור עם זה כבר:
באותו ערב, אחרי הפגישה עם אחאב, ניסיתי לפתוח לאחיטוב את המכנסיים.
הכול בגלל אחאב ובגלל המבט שלו. אז לא חשבתי על זה ככה. רק עכשיו אני מבינה. כל החיים האלה הם כמו רשת של דייגים, ולא תמיד אפשר למצוא את הקשר בין כל החוטים ואיזה דג הולך לאן, אבל הנה, זה מה שקרה: אחאב בא בצהריים, וכבר בערב מצאתי את עצמי על הברכיים של אחיטוב, כמו בימים הטובים שלי בקדמה. ולמה זה קרה? בגלל אחאב. אחאב שבא וזרע לי פקפוקים עם המבט שלו על הבגדים שלי ועל אחיטוב ועל כל הבתים היפים ברקע. אחאב שלא חשב שמישהו יכול להיות טוב אלי סתם ככה, פשוט כי בא לו. טוב, אני מצטערת להגיד שהוא צדק, אבל לא בכיוון שהוא חשב.
בכל אופן, מה שקרה זה שאחרי שחזרתי לארמון הקטן שלי ואחרי שאחיטוב חזר לארמון הגדול שלו, הרגשתי שאני לא יכולה לשבת. פשוט לא יכולה לשבת ולשקוע לי בתוך הקצפת ולקרוא כמו שעשיתי עד עכשיו. ליר עמד לי מול הפרצוף, עם החזה הרחב שלו והיד המלטפת. כבר הכרתי את המצב הזה וידעתי שאין מה לעשות. זה כמו לעמוד מול הוריקן עם חתיכת מטרייה.
כן, כן, אתם יכולים להבין שתוך רגע מצאתי את עצמי עומדת על השיש בארמון הקטן שלי ופותחת את הארון הכי גבוה, שאפילו לא ידעתי עד אז שהוא קיים. האף שלי תמיד צדק וידע להיכן להוביל אותי. היו שם בקבוקים מכל הסוגים: יפים, מוזרים, שמנים ורזים, אבל בכולם היה אותו נוזל שהכרתי מהרגע שנולדתי ואולי עוד לפני זה, כי לכו תדעו מה אמא שלי עשתה בהיריון. עם הורים כאלה אני האחרונה שאאשים אותה.
הורדתי ויסקי והתחלתי לשתות. שתיתי ושתיתי עד הנקודה שבה ידעתי שאני יכולה לעשות הכול. זאת היתה הנקודה שתמרה מאוד אהבה. לכל הדברים הסוטים שהיו שם היא קראה "שירותים מיוחדים". ולא, אני לא אכנס לזה עכשיו, שיישרפו הפרוטוקולים שלכם ושיישרפו רגשות הרחמים שלכם.
ככה זה, מי שנדבק באלכוהול — דבוק לכל החיים.
נכון שאחרי שישו הסקוטי לקח אותי מתמרה, תרזה עשתה לי גמילה מכל זה. היא לימדה אותי להתקלח רק במים קרים, לא משנה כמה קר בחוץ, ובכל פעם שהרגשתי שהלשון מתחילה לדפוק את הצורה של התקרה של הפה שלי, כמו בהתחלה של "לוליטה", הייתי צריכה להגיד פסוק מהתנ"ך, "מהברית", ככה היא אמרה.
התיישבתי ליד תולי. כמה טיפות של ויסקי נפלו עליו, והוא, חולה סוכר, ליקק בכוח כאילו בזה היו תלויים כל החיים שלו. שתיתי ושתיתי, וכל הזמן לא הפסקתי לראות את המבט של אחאב מטייל לי על כל הגוף ועל הבגדים החדשים. אני לא סתם פה. אין סתם טוב. כל מה שרציתי לעשות עכשיו היה להקדים את המציאות. לחשוף מניעים. להביא על עצמי את האמת.
הרי מה בכלל ידעתי על אחיטוב? ידעתי שהוא עבד במשרד הרבה שנים. ידעתי שיש לו נדל"ן בכל הארץ והוא הסיבה לעושרו — הכול בזכות דוד רוברט אחד שבכלל לא קראו לו דוד רוברט. דוד רוברט היה, כפי שהסביר לי אחיטוב, תופעה ידועה אצל עשירי הנדל"ן במדינה. הוא היה ניצול שואה שהיגר לארצות הברית והצליח לפתח שם פטנט באיזשהו תחום. במקרה של אחיטוב הוא רשם פטנט על בקבוק תינוקות. את הכסף שעשה היה שולח לקרובים האמיצים שחיו בפלשתינה, והם השקיעו אותו בקניית פרדסים. ברבות הימים הפכו הפרדסים לבניינים, וכל צאצא, נכד או אחיין רחוק של רוברט הטוב זכו לקבל פיסת נדל"ן שהלכה והתנפחה. וכיוון שאחיטוב היה בן יחיד, הרוברט שלו העביר אליו הכול.
ומה עוד ידעתי? שיש לו המון חבילות שהוא מקבל ושלא תמיד הוא מצליח להכניס את הכול לבית. שיש לו משפחה, אבל משהו בצורה שבה דיבר עליה לא נקלט אצלי. הוא אמנם דיבר עליה פה ושם, אבל לא כמו שמדברים על משפחה. ידעתי שיש לו ילדה אחת. עתליה. ידעתי על אשתו דליה. אבל פרטים של ממש על המשפחה שלו לא קיבלתי. פעם בכמה ימים הגיעה עוזרת חדשה כי הוא לא היה מרוצה מאף אחת.
גם עם השכנים הוא לא היה יותר מדי נחמד. אבל אני לא פחדתי ממנו.
לא בגלל שהיה זקן — רגע, תנו לי להגיד לכם משהו על זקנים. סבא היה מסתובב לידי כל הזמן אחרי שהפטמות שלי הפכו לצימוקונים, הוא והפרלמנט המגעיל שלו, ולא היה אכפת לו שהוא זקן ושעוד רגע נופל בקבר. אז מה אם הוא היה זקן, הוא לא היה יורה את עצמו בתוך סבתא? ורגע, נראה לכם שלא הייתי שומעת את הרעש המבחיל והדוחה של שני הזקנים שלי מטרטרים כמו מכונת כביסה מקולקלת שמכבסת יותר מהר ויותר מהר ולעולם לא עוצרת?
אז בחזרה לאחיטוב. אחרי ששתיתי ככה, כמו משוגעת, הסתכלתי על הקירות ועל התקרה הגבוהה. עכשיו כבר הייתי חייבת סיגריה, וככה גיליתי שבעצם אני נמצאת בתוך הגינה של אחיטוב.
הוא ישב שם, על הספסל, ועל השולחן היתה כוס של הרמי מרטן שלו. השולחן היה כל כך רקוב, שנראה שהכוס צומחת ישר מתוכו.
אחיטוב החזיק סיגריה, וכשראה אותי אמר שלום, בלשון כבדה מאוד, כאילו עוד רגע היא נרדמת בפה.
לא דיברתי. ידעתי עוד מקדמה ומתמרה שעדיף לא לדבר. עדיף לגמור עם מה שרציתי. שלום־שלום לארץ הקצפת. להתראות לך ארץ השמנת. מחלקה ראשונה נא להדק חגורות, הדלתות נסגרות. המצנח ייפתח כש... מעולם לא טסתי, אז קשה להבין איך ידעתי את כל הדברים האלה.
*
התיישבתי על הברך שלו.
הגוף שלו הפסיק לנשום. עזבתי לו את הברך וישבתי על האדמה עם כל הקוצים וכל זה, מול הרוכסן שלו. שלחתי יד ותפסתי את הריצ'רץ'.
הוא זז. הכוס שלו נפלה על הבטון ונשברה, ואז הוא שלח יד אלי. היא רעדה מאוד, והוא פשוט משך אותי מהאדמה והעמיד אותי והסתכל עלי טוב־טוב, והמבט שלו — נו טוב, זה היה יכול להיות כל דבר, אבל לא זה.
התחלתי להתפקע מצחוק. צחוק נורא שהכאיב לי בעיניים. באוזניים. בגבות. לא יכולתי להפסיק. אני חושבת שזה היה צחוק שבכה על כל הסדינים הלבנים, והבגדים היפים, והטווסים והשכנה המשוגעת. ואת זה שהוא לא נתן לי להמשיך. הוא לא דיבר. הוא נתן לי לצחוק ולהגיד דברים כמו "אתה כמו כולם אתה. שום דבר לא בחינם. אין רק טוב בעולם המחורבן הזה. מה בכלל אתה רוצה ממני? סוטה." כשגמרתי להתפקע, הוא אמר לי לשבת ונכנס לבית. הייתי כנראה מאוד שיכורה, כי חשבתי שנשארתי שם לפחות איזה שלושים שנה.
הוא חזר עם כוס קפה ושמיכה, וכיסה אותי וישב בחזרה על הספסל ואמר לי: שתי, אביטל, עכשיו תשתי. וכשהסתכלתי על הידיים שלו ראיתי באור של הירח שפתאום היה חזק מאוד שיש לו נמשים כאלה של זקנים, והכפות ידיים שלו היו מאוד רכות.
שתיתי את הקפה עד הסוף, וכשהסתכלתי לו בעיניים ראיתי שהיו לו דמעות. בחיי, לאיש מוסד הזה שלקח אותי ועזר לי מול חצרמוות והחתול ושבטח היה בכמה מבצעים מסוכנים — לאיש הזה היו עכשיו דמעות בעיניים.
"מה הם עשו לך?" הוא אמר, "את חושבת שאני כזה?"
שתיתי כוס קפה ועוד אחת. האלכוהול התחיל להיעלם לי מהראש.
אחיטוב המשיך לשתות ולעשן, ואז מתישהו עלה לו האלכוהול למוח והוא התחיל לדבר. הוא דיבר בצורה לא מסודרת, קפץ ממקום למקום, מנושא לנושא, אבל אם היה משהו שאני יודעת לעשות זה לקרוא בין השורות. בזה יתומים פשוט מומחים. לדעת מי נגד ומי בעד. בגלל הקפה ובגלל הדמעות שלו, היתה לי הרגשה של ניקיון. וככה, הוא פתאום התחיל לספר לי על המתנה שקיבל ליום ההולדת שלו: סרטן הלבלב. הרופא אמר לו שהוא יכול לסחוב איזה שנה, או אולי שנתיים, אבל אחיטוב יודע שמדובר בכמה חודשים. זה הסרטן הכי נפוץ אצל אנשי המשרד בגלל כל הסודות של המדינה שיושבים עליו. החברים מהמשרד, תהיי בטוחה, לא חולים בדרך כלל באיברים שכולם רואים, אם את מבינה למה אני מתכוון.
לא שהוא דוגמה למשהו, הוא המשיך לדבר. הכול נהיה פוליטי ושקרני. בובות של הממשלה פה כולם. מה שקורה היום זה בכלל לא מה שהיה פעם. היום אנשים נהיו נקבות. תסלחי לי שאני מדבר ככה, כן? אבל אני מדור אחר. את צריכה להבין, אביטל, אלה אנשים שהסתכלו למוות בלבן של העיניים והכריחו אותו ליפול על ארבע. ועכשיו, במקום לגמור כמו גיבורים, הם הולכים להתחנף לצנזורה כדי שתרשה להם לכתוב איזה ספר מתח עלוב שמבוסס על החיים שלהם.
אחיטוב קם ולקח לעצמו עוד שתייה והדליק סיגריה. למה? את באמת שואלת למה זה לא מעניין אותו לשבת ולכתוב ספר? כי כל הסיפור הזה עם "זכות הציבור לדעת" לא מדבר אליו בכלל. מגעיל אותו שמבצעים סודיים ודרכי פעולה הופכים היום לספרים פופולריים ולהרצאות מבוקשות לגמלאי תחת, או לוועדי עובדים מסובסדי רוגלעך.
זה מאוד הטריד אותו, את אחיטוב, העניין הזה שאנשים כותבים ספרים אחרי שהם כבר לא יכולים להתחפש למרגלים.
"כי תגידי, אביטל, איפה היה הציבור בפרשת הנסיך? איפה היה הציבור בשעתיים הקריטיות של מלחמת יום כיפור כשנצמדנו לתחת של המלאך? במקלטים? יופי. אז שיישארו במקלטים. שימשיכו לחיות את החיים הקטנים שלהם." בחוץ אוטובוסים מתפוצצים, ברמאללה מענים שלושה חיילים שלנו — והוא, אחיטוב, מחפש את עצמו בין מחלקות שונות ואחיות מעריצות עד שמגיע הרגע שבו הוא עומד מול הרופא ומקבל את האבחנה המלבבת "סרטן לבלב". כיפאק היי לדליה אשתו היקרה, שתמיד טענה שסוכני מוסד לא יכולים למות ממחלה גלויה. "מי ששותק כל כך הרבה שנים, לא ימות מסרטן עור," ככה היא אמרה, וכמה שבועות לאחר מכן היא גססה בעצמה ממלנומה פראית. מעניין להתאים לכל אדם מחלה לפי סוג האופי שלו, לא? הוא חשב על זה פעם. לעשות עם זה משהו.
אחיטוב דיבר ודיבר, וכשהסתכלתי עליו ראיתי שהוא עושה את זה בכוונה, כדי להשכיח את התקרית שהיתה מקודם. כדי שלא אהיה נבוכה וכדי שיהיה לי נעים. וזה הרגיע אותי. זה עזר למחוק את מה שהיה לפני זה, עם הברכיים וכל זה, שאפילו עכשיו, במנזר של זונות משתקמות, אני אדומה כמו עגבנייה. הכעס שלי על אחאב גבר עכשיו, כי ידעתי שלא משנה מי הוא אחיטוב באמת ומה הסיפור שלו, הוא לא יזיק לשערה אחת מהשערות שלי.
30.1.2001
לכבוד: אחיטוב פורת
רבי יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
דופן היקר,
הפעם אני לא בטוח שאני איש בשורות. הלכתי אל היעד, אסף פנחס, וניסיתי להוריד אותו מהקטנה ולומר לו שלא יבוא יותר.
הוא לא התרשם ואמר שאם לאביטל יש בעיה איתו, שתבוא ותגיד בעצמה. לבסוף השתמשתי ב"קוד אדוארד". אמרתי לו שמדובר בבעיה ביטחונית ושכרגע ישמור מרחק.
דופן, אני מוכרח לנטוש לרגע את עמדתי הניטרלית ולנקוט נימה אישית. מהתרשמותי נראה לי שמדובר באדם חיובי ונחמד. למרות הסיפור עם תמרה, נראה שהוא מחבב את הקטנה שלנו. אני מבין שיש מחשבה מאחורי כל התוכנית הזאת, אבל מכל מה שעשיתי עד כה, זה הדבר הכי פחות מובן בעיני. אומר שוב, וסלח לי על כך: אינני חושב שאסף פנחס המכונה אצל הקטנה "אחאב" הוא אדם רע או מזיק או שיזיק לה אישית בשום צורה. להפך. בכל מקרה, נראה שכרגע הוא לא יפריע.
בכבוד ולשירותך תמיד,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
