סטיבן ספילברג מוכתר כבר עשורים כ"במאי המצליח בכל הזמנים". הפנומן היהודי נחשב לאיש שהמציא את שוברי הקופות בקולנוע המודרני, ושיכול להפוך סרטים מכל סוג – מסרט ילדים כמו "אי-טי" ועד סרט אימה כמו "מלתעות" – לחברים במועדון הסרטים המצליחים אי פעם. אפילו "רשימת שינדלר", סרט שואה בשחור-לבן בן שלוש שעות, היה בנוסף לכל תאריו וכתריו גם שובר קופות היסטורי, עם הכנסות של 322 מיליון דולר ב-1993, על תקציב צנוע למדי של 22 מיליון דולר.
ובכן, כבר לא. מבחינה קופתית לפחות, ספילברג איבד את מגע הזהב שלו מזמן: הגרסה היקרה שלו ל"סיפור הפרברים" מ-2021 יצאה בדמדומי הקורונה, עלתה 100 מיליון דולר להפיק וכפול מזה לשווק, והשיגה בסופ"ש הראשון להקרנתה 10 מיליון דולר בלבד. היא הגיעה להכנסות כוללות של 76 מיליון דולר ברחבי העולם לאורך כל תקופת הקרנתה, כלומר הפסידה. סרטו האוטוביוגרפי המקסים "הפייבלמנים" מ-2022, שזכה לשבחים ומועמדויות לאוסקר לרוב (כמו "סיפור הפרברים"), עלה "רק" 40 מיליון דולר (תג המחיר היום של סרט הוליוודי שנשען נטו על שחקנים ותסריט, בלי כוכבים למעט הבמאי, ושבישראל היה מופק ב-1-2 מיליון דולר). למרות הבאזז ולמרות שהקורונה כבר הייתה זיכרון רחוק, "הפייבלמנים" הכניס 3.4 מיליון דולר עלובים בארה"ב בסופ"ש הראשון, תויג ככישלון קופתי, ובסך הכל הכניס 45 מיליון דולר בעולם מהקרנות באולמות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
שוק הדי-וי-די כבר לא קיים היום (מה שהניב פעם, לצד מכשירי הווידיאו, חלק עצום מההכנסות הנלוות של מפיקי הסרטים), שוק הבלו-ריי, הממשיך של הדי-וי-די, הוא שולי, והתשובה לשאלה איזה רווח נוסף סרט עושה ממכירתו בחבילות לנטפליקס או לשירות סטרימינג אחר לא ידועה.
אבל המספרים לא משקרים: כמות האנשים שהולכים לקולנוע הולכת ופוחתת, בעיקר במדינות המערב. בארה"ב נמכרו ב-2002, שנת השיא של המאה ה-21, 1.575 מיליארד כרטיסי קולנוע (שהכניסו בקופות 9.1 מיליארד דולר). בשנת 2018, רגע לפני הקורונה, נמכרו 1.311 מיליארד כרטיסים (שהכניסו בקופות 11.9 מיליארד דולר). ואילו ב-2024, הרבה אחרי שנגמר הבור של הקורונה, נמכרו רק 799 מיליון כרטיסים, קצת יותר ממחצית מהמספר שהיה 22 שנה לפני (שהכניסו רק 8.6 מיליארד דולר). רשתות בתי קולנוע מתמזגות, נסגרות ופושטות את הרגל. ועוד נתון מעניין: 65% מהצופים מעדיפים לראות סרטים בבית, לעומת 41% בלבד לפני הקורונה. הרגלים השתנו מהותית בחסות המגפה.
זה בעצם רק חצי מהסיפור. אולמות הקולנוע אמנם עדיין קיימים ונהנים מהכנסות, ויש אופטימיים שמאמינים כי בהמשך תהיה התאוששות למספרים שלפני המגפה (בינתיים, לפי המגמות בשנים 2022-2024, הכיוון הפוך), אבל צריך לבחון אילו סרטים עוד מצליחים בכלל.
2024 הייתה השנה הראשונה בהיסטוריה שבה תשעה מעשרת הסרטים המצליחים ביותר היו סרטי המשך, והיחיד שלא היה כזה ("מרשעת") הוא מיוזיקל שמבוסס על מותג קודם (ההצגה באותו שם בברודוויי, ולפניה "הקוסם מארץ עוץ"). ב-1994 מספר סרטי ההמשך ברשימת שוברי הקופות עמד על אפס עגול, והרשימה כללה סרטים כמו "פורסט גאמפ" ו"ספרות זולה".
במילים אחרות, גם אופי הקולנוע השתנה לחלוטין: אפשר עדיין לחגוג אחת לכמה חודשים הצלחות של סרטי המשך לכל המשפחה כמו "אהבה בשחקים 2", "הקול בראש 2" ו"אווטאר 2" – שמרוויחים 1-2 מיליארד דולר כל אחד ומראים שהקולנוע עדיין עובד כחוויה קבוצתית – אך קהל אחד נעדר בקביעות מהאולמות בסרטים שמיועדים בעיקר אליו: המבוגרים. אלו שהיו פעם לוקחים בייביסיטר והולכים לקולנוע לראות דרמות כמו "איש הגשם", "פורסט גאמפ" ו"הפייבלמנים", מעדיפים היום לראות את הסרטים בבית (להוציא תופעות כמו "ברבי" ו"אופנהיימר", סרטים שהכניסו מיליארד וחצי ומיליארד דולר, בהתאמה, בקופות ב-2023).
ויש צד שלישי לסיפור: עליית מחירי ההפקה, שמשפיעה על כולם, סרטי ילדים ומבוגרים כאחד. זוכרים את "רשימת שינדלר" שעלה לפני שלושה עשורים 22 מיליון דולר ואת "הפייבלמנים" שעלה 40 מיליון? אז אצל מרטין סקורסזה, שמביים עדיין במרץ דרמות היסטוריות מלאות תקציבים וכוכבים, תמצאות מספרים הרבה יותר גבוהים. האפוס הגנגסטרי שלו "האירי", בכיכוב חבריו רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו, עלה מעל 150 מיליון דולר. האפוס המערבוני שלו "רוצחי פרח הירח", עם דה נירו ועוד כוכב קטן בשם ליאונרדו דיקפריו, עלה 215 מיליון דולר (!). באופן לא מפתיע, שני הסרטים מומנו והופצו על ידי ענקיות סטרימינג – נטפליקס במקרה של "האירי" ואפל במקרה של "רוצחי פרח הירח" – ובקושי הוקרנו בבתי קולנוע.
וההכנסות? "האירי" הכניס רשמית סכום עלוב של 8 מיליון דולר בתקופת הפצה מצומצמת של כמה שבועות בערים הגדולות. "רוצחי פרח הירח", שקיבל הפצה רחבה יותר, הכניס 158 מיליון דולר. מכובד, ועדיין לא קרוב לכסות את מחיר ההפקה. לא ברור כמה אנשים ראו כל אחד משני הסרטים בסטרימינג, אבל קשה להאמין שכמות המינויים של אפל טי-וי או של נטפליקס קפצה משמעותית בעקבות סרט של שלוש שעות של סקורסזה.
הנקודה ברורה: סרטים יקרים של יוצרים שאפתנים כמו ספילברג וסקורסזה שמיועדים למבוגרים הם פרויקטי פרסטיז'ה, שענקיות הסטרימינג עושות כדי לזכות במועמדויות לאוסקר, בתווית של "אנחנו עושים סרטים רציניים גם, אכפת לנו מתרבות". כלכלית? אין בזה שום היגיון.
ועכשיו מגיע "הברוטליסט", שמועמד השנה לעשרה פרסי אוסקר, והוא מהמועמדים המובילים לזכייה בטקס, שיחול בליל ראשון הקרוב (הזכייה לשחקן הראשי, אדריאן ברודי, כמעט סגורה). בדומה ל"האירי", זה אפוס היסטורי עם הרבה ניצבים וסטים מתחלפים, ומיועד לקהל מוגבל שהקולנוע זורם בדמו ומוכן לשבת כמעט ארבע שעות באולם ולצפות בסרט רציני שיש דיבור עליו. הסרט מספר על חוויותיו של ארכיטקט ניצול שואה באמריקה של שנות ה-40-50 שרוצה לבנות בניין ענקי ורב רושם, ויש בו סצינות והתרחשויות רבות.
תו המחיר של "הברוטליסט" הותיר את הוליווד בהלם: 10 מיליון דולר – פחות מחצי מעלות "רשימת שינדלר" מלפני שלושה עשורים, פחות מ-7% מהתקציב של "האירי". פרוטות במונחי ארה"ב, אפילו במונחי הקולנוע העצמאי האמריקאי, שכבר לא כל כך עצמאי ולא כל כך זול. "מלון גרנד בודפשט" של ווס אנדרסון מלפני עשור – סרט מרובה שחקנים וסטים מהממים ביופיים – עלה 25 מיליון דולר. גם שם זה התאפשר אחרי שרבים מהשחקנים הסכימו לעבוד בחצי מחיר ואף פחות מזה בשביל ההזדמנות לשתף פעולה עם במאי נחשב שאולי יסדר להם מועמדות לאוסקר. השחקן אדוארד נורטון עלה לא מזמן לכותרות בקטע ויראלי משעשע שבו אמר: "חבר'ה, ווס פשוט לא משלם. כשעבדתי על סרט איתו קיבלתי את מחירי הבסיס של איגוד השחקנים, 4,200 דולר על כל ימי הצילום. אנשים שואלים אותי בהתנשאות למה אני משתתף לפתע בפרסומת או בתצוגה של פראדה בלונדון. התשובה פשוטה: כדי שאוכל לעשות סרטים כאלה, כי ווס לא משלם!"
25 מיליון דולר הוא גם תג המחיר של המיוזיקל הצרפתי-מקסיקני "אמיליה פרז", שמתחרה עם "הברוטליסט" על פרס הסרט הטוב ביותר. עוד מתמודד בקטגוריה – סרט האימה העצמאי "יופי מסוכן" עם דמי מור – עלה 17 מיליון דולר. רק שניים מרשימת עשרת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר היו זולים יותר להפקה מ"הברוטליסט". הרשימה כוללת שלושה שוברי קופות – "מרשעת", "חולית 2" והסרט על בוב דילן "אנונימי לגמרי", שתקציבם גבוה בהרבה – ושבעה "סרטי איכות" או סרטים זרים שמיועדים מטבעם לקהל מצומצם. השניים הזולים יותר הם "אני עדיין כאן", סרט מברזיל שהסתנן לעשירייה ועלה 1.35 מיליון דולר (שם, כמו בישראל, יודעים עדיין איך לשלוט בתקציבי ההפקה), וזוכה פסטיבל קאן "אנורה", סרט עצמאי עוד יותר מ"הברוטליסט" שעלה "רק" 6 מיליון, מספר על חשפנית בברוקלין של ימינו, ומככבים בו שחקנים כמעט אנונימיים. "אנורה" הכניס 38 מיליון דולר, והוכיח גם הוא בדרכו שלסרטים עצמאיים מגה-זולים, בלי כוכבים, שקורים בימינו עם הפקה כמעט ישראלית בממדיה (כמו למשל גם זוכה האוסקר "אור ירח"), יש היתכנות כלכלית.
תג המחיר של "הברוטליסט" הותיר את הוליווד בשוק כי לראשונה זה שנים במאי צעיר ומאוד שאפתן עושה סרט תקופתי ומפואר שלא שווה לכל נפש, בן כמעט ארבע שעות, בזיל-הזול. ארנון מילצ'ן הצעיר כמעט פשט את הרגל בשנות ה-80 כשהפיק לסרג'יו ליאונה אפוס דומה בן כמעט ארבע שעות – "היו זמנים באמריקה".
הבמאי של "הברוטליסט", בריידי קורבט, רק בן 36 וזהו סרטו השלישי סך הכל, ניסה להרים את ההפקה במשך שבע שנים ושמע בעיקר את המילה "לא". כשעלה בחודש שעבר לקבל את גלובוס הזהב לבימוי הטוב ביותר, הוא נשא נאום נרגש עם מסר כלכלי לא פחות מאמנותי: "אני רוצה רק לומר משהו אחד שתחשבו עליו: צריך לתת פיינאל קאט (שליטה על העריכה הסופית) לבמאי", אמר, והתכוון לכך שהבמאי, האמן, הוא שאחראי לעותק הסופי ולאורך של הסרט, ולא המפיקים ואנשי הכספים, שרוצים בסוף לא להפסיד על ההשקעה, ולא פעם נלחמים עם במאים יומרניים כדי לקבל סרטים יותר קצרים וקלים לעיכול. "היום זו נשמעת כמו אמירה שנויה במחלוקת, אבל היא לא צריכה להיות. במשך שנים אמרו לי כולם שהסרט שאני רוצה ליצור בלתי ניתן להפצה, שאף אחד לא יבוא לראות אותו, שאף אחד לא רוצה לראות סרט בן שלוש וחצי שעות על ארכיטקט מאמצע המאה ה-20. אבל הנה הוא עובד, אז תחשבו על זה".
ההצהרה של קורבט כנה ומלאת תשוקה, אבל היא נכונה רק בגלל התקציב: 10 מיליון דולר, לסרט שנראה כאילו עלה 100 מיליון במחירים של היום. "הברוטליסט" הכניס עד כה בקופות 36 מיליון דולר. הוא לא מתחרה ברווחים של "הקול בראש 2" או "חולית 2". אם סקורסזה או ספילברג היו מביימים אותו בתקציבים שאליהם התרגלו, ומניבים הכנסות באותו הסכום, הוא היה נחשב לכישלון קופתי מחפיר.
קורבט הפך מאז יציאת הסרט לסוג של גורו ליוצרים עצמאיים. בפודקאסטים הוא מתגאה איך הוא וזוגתו, מונה פאסטבולד, שכתבה איתו את התסריט, הרוויחו "אפס דולר מסרטינו הקודמים, וגם מזה", וכי הם חיים משכירות ושורדים כרגע רק מבימוי פרסומות בפורטוגל. אבל משכורת הבמאי אינה הדבר היקר באף סרט. הסוד של קורבט היה כושר המצאה עצום בניהול עלויות ההפקה. לדברי הבמאי הצעיר, שהחל בתעשייה כשחקן-ילד, הוא הפך "בהדרגה לממש טוב בחישובי תקציב על מפית שולחן" – כלומר למי שמבין טוב מאוד את הכלכלה של עשיית סרטים, ואיפה אפשר לקצץ בדברים יקרים כמו ימי צילום, סטים ואנשי מקצוע מיותרים מבלי להתפשר על חזון אומנותי.
סיפור מייצג: הסרט נפתח בשוט מדהים, שבכל סרט הוליוודי היה עולה כמה מיליונים לבדו, ובו נראה גיבורו ניצול השואה משוטט בספינה מלאה במהגרים כמוהו (ניצבים, זה לא בחינם), ורואה לפתע מהסיפון את פסל החירות. קורבט מספר שבתחילה הוא קיווה לצלם את כל הסצנה בספינה אמיתית, אבל בסוף מצא חניון פנוי בבודפשט בלילה, ובעזרת צילום מדוקדק ותכנון של אפקטים (כולל כזה שמציג מרחוק את פסל החירות) צילם שוט משכנע לחלוטין ויפהפה.
הסרט נפתח בשוט מדהים, שבכל סרט הוליוודי היה עולה כמה מיליונים, ובו הגיבור שט בספינה מול פסל החירות. במקום לצלם בספינה אמיתית בניו–יורק, קורבט מצא חניון פנוי בבודפשט, ובצילום מדוקדק ואפקטים יצר שוט משכנע ויפהפה
וגם זה חלק מהוזלת ההוצאות: למרות שכמעט כל עלילתו מתרחשת בארה"ב של שנות ה-40-50, הסרט צולם כולו בהונגריה ובאיטליה, במשך 33 ימי צילום – כמעט כלום במונחים אמריקאיים ולא רחוק מזמן הצילום של סרטים ישראליים מהצד היקר יותר של הסקאלה – בלי שאיגודים מקצועיים ואולפנים גדולים נושפים בעורפו. אמנם גם אולפנים הוליוודיים מעדיפים כבר עשורים לצלם הפקות מחוץ לארה"ב לטובת הוזלת עלויות (מערבונים מצולמים בעיקר בקנדה ורומניה, "המטריקס" צולם כולו באוסטרליה), ובכל זאת המשמעת והתחכום של קורבט מרשימים.
ויש עוד זווית להוזלת המחירים, הרבה יותר שנויה במחלוקת ופחות ברורה: הבינה המלאכותית. כמה ימים לפני טקס גלובוס הזהב, עורר לול קראולי, עורך הסרט (הונגרי, כמעט כמו כל הצוות מאחורי הקלעים למעט קורבט עצמו. גם זה מוזיל עלויות), סערה: בפודקאסט הוא הודה שנעשה שימוש בתוכנות AI כדי "לשפר" את המבטא ההונגרי של השחקן הראשי האמריקאי ברודי ושל שחקנית המשנה הבריטית פליסיטי ג'ונס, המגלמים ניצולי שואה. הוא גם אמר שהתוכנות עזרו להצגת הבניינים שאותם בונה הארכיטקט בסרט.
ברשתות קמה שערורייה זוטא: האם קורבט ושות' הוזילו עלויות בעצם על ידי קיצוץ באנשי מקצוע כמו מעצבים ומאמני מבטא? ומה העתיד – תוכנות שיחליפו שחקנים וישפרו את המשחק שלהם? איפה האינטגריטי האמנותי המפורסם של קורבט, אם הוא מקצץ משרות חשובות של אנשי מקצוע מאחורי הקלעים?
קורבט, כנראה מחרדה למעמדו ומעמד סרטו בעונת הפרסים, פירסם הצהרה עם הכחשה מפורטת ובכל זאת חלקית: ההפקה לדבריו העסיקה מאמנת דיאלוג הונגרית שעבדה עם השחקנים, כנהוג, ותוכנת "שיפור המבטא" בחדרי העריכה שימשה רק למשפטים הבודדים שנאמרים על ידי השחקנים הזרים בהונגרית ממש. כמו כן, הבניינים שנראים בסרט צוירו, ובחלק מהמקרים נבנו, על ידי מעצבים, והתוכנה שימשה רק ל"הצגת תוכניות ותצלומים של מבנים מדומיינים שבנה הארכיטקט לאורך הקריירה שלו" ומוצגים בחטף בווידיאו בסוף הסרט. במילים אחרות, היה שימוש ב-AI, אבל בשולי השוליים, ואם להאמין להצהרה – בכך זה נגמר. כך או כך, אי-אפשר לטעון ש-AI במקרה הזה הוא מה שאיפשר את התקציב המזערי של הסרט.
ובכל זאת, הסיפור הזה טומן בחובו תובנה על הצד הכלכלי של הקולנוע, בעיקר קולנוע רציני למבוגרים: כן, יש לו עדיין מקום, אם יודעים איך לעשות אותו בתקציבים נמוכים, כי הקהל מצטמצם. וככל שהשנים יתקדמו, ההסתמכות על טכנולוגיה תהיה יותר קריטית, ועלולה בצידה השני גם לגבות מחיר בצמצום השימוש באנשי מקצוע, שיוחלפו על ידי תוכנות.
ברמה ההיתולית אפשר לדמיין את זוכה האוסקר של 2040 כך: אפוס בן ארבע שעות שעלה 2 מיליון דולר והופק באולפן בישראל, קורה כולו במצדה בתקופה הרומית או ברוסיה בתקופת נפוליאון, נראה מהמם, ו"מככבים" בו בזכות תוכנות AI אייקונים מנוחים כמו מרלון ברנדו, מרילין מונרו ורוברט דה נירו הצעיר (המבוגר מוזמן לתבוע אותנו). חסר רק במאי ותסריטאי בעל חזון שיגרום לכל זה לצאת לפועל. אם קורבט לא פנוי, אפשר אולי גם לכתוב את התסריט ב-AI.
