אפריל 2010, ארוחת שבת בעיצומו של חג הפסח. ציון, אביה של דורית רביניאן, כבר לבוש לבית כנסת, חובש כובע קסקט כחול-אפור חדש שקנה בנחלת בנימין. דורית, הבת הבכורה מבין ארבעה, עורכת את השולחן אבל לא מחמיצה אותו כשהוא בדרך לדלת, "תראה איזה יפה אתה", היא אומרת ומחליטה לצלם אותו. למחרת יתברר שזהו הצילום האחרון של אב המשפחה. בגיל 66 ליבו של ציון נדם, וחור נפער בחייה של רביניאן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אפשר לומר שאביה של רביניאן הוא גיבור ספרה החדש "שיעורים בפיתוח קול" (עם עובד), ספר שחציו בדיון וחציו ממואר. הספר הזה הוא דברים רבים: הוא שיר אהבה לאבא, הוא יצירה על שפה, על מילים שיכולות להחיות ולהמית, סיפור חניכה של סופרת, וגם שיחה הולכת ונמשכת עם המתים — האח התינוק שמת כשהייתה בת שלוש וחצי, האב, והרומן שגנזה לפני יותר מ-14 שנה. במובנים רבים ספר חדש של דורית רביניאן הוא אירוע. זה מפני שהיא סופרת מוכרת ואהובה, שלא מפרסמת לעיתים קרובות; הספר האחרון שלה ראה אור לפני יותר מעשור.
חלקו הראשון והבדיוני של הרומן מביא את תקציר עלילת הרומן הגנוז ההוא, שנשא את אותו השם. רביניאן צימצמה אותו לממדי נובלה, ומגוללת ב-17 קטעים סיפור על אח ואחות שהיו קשורים מאוד זה לזה, עד שהאח התחתן, חזר בתשובה, התנכר לאחות שבינתיים נסעה ללמוד משחק בניו-יורק, אבל יום אחד הוא מאושפז חסר הכרה בבית החולים, והיא נקראת לבוא לישראל. החלק השני של הספר, "מחסום כתיבה", מעביר את היצירה למרחב האישי, הממוארי. רביניאן מתארת בו בכנות את גניזת הרומן ואת המשבר שהביאה איתה. אחריו בא החלק שנקרא "הלשון", ובו מתואר בית ילדותה והקשר שלה עם השפה העברית, וגם עם הפרסית שנכחה בבית. ילדה קטנה מעתיקה מילים קסומות ממילון אבן-שושן. "זנדגי", החלק הבא, פירושו בפרסית מחיה, פרנסה, והוא מוקדש לאביה, אדם רגיש ועדין שעסק במסחר טקסטיל בדרום תל-אביב. אחריו מגיע החלק שנקרא "'הבטן' של הספר" והוא סיפור מותו. לבסוף מגיע "סוף דבר".
זה ספר בשל ואמיץ.
"יצא לי ספר קצת מוזר. מין יציר כלאיים כזה. את אומרת אמיץ ובלב אני חושבת שאומץ זה מטבע שסוחרים בו באינסטגרם. אבל אולי ככה זה כשמתערטלים מהפיקשן וכותבים בלי אלטר אגו. זה כל כך חשוף, חשוף עד העצם, שכמעט לא נעים לי".
איך התהווה הספר הזה, עם המבנה המיוחד שלו?
"זה התחיל בקורונה, כשנתקלתי בכתב היד של הספר ההוא. הייתה אווירה סופנית באוויר. קראתי את הספר שגנזתי, 360 עמודים, לא יכולתי לשאת את כמה שהוא פגום. כמה שאין לו תקנה. היו יומיים שהסתובבתי סביב זה, ואז התחלתי לכתוב. אני קוראת אותו ומקשקשת על הדפים, מסמנת מה כן, מה לא. כל הזמן חשבתי שנושא הספר הוא החרדה לאח, האשמה, ההסכנה עם האשמה, אבל לאט-לאט זה התחבר לי לעניין השפה, לכוח של המילים, לאקלים בבית שהייתה בו חרדה ממילים. כל זה עלה באוב. בהתחלה חשבתי לכתוב מחדש במישרין את הסיפור על האח התינוק, כי אף אחד לא יכתוב אותו בשבילי, אף אחד לא יציל את הזֵּכר של האח שהיה לי, את רגש האשמה. ובהמשך זה התחבר לסיפור על אבא שלי. זה יצא כל כך אינטימי".
זה ספר ראשון שלך שחורג מהפיקשן וכתוב כממואר, ונראה שהתקופה הספרותית היום מאפשרת את זה.
"אני הרי מזהה את עצמי כסופרת של בדיון, טוב לי ונוח לי בתוך הפיקציה, להתחפר בדמויות, בהזרה של המספרת, בנשף המסכות. בהמצאה יש הרבה חופש, הרבה משחק. כמובן מתחייבים חומרים ביוגרפיים, מתחייב גילוי לב, זה לא שבפיקשן אתה מוגן. אבל לכתוב 'אני' בלי הזרה נראה לי פתאום לא מקצועי. והנה יצא שכתבתי חצי ממואר. להגנתי אני אומר שזה לא ממואר שהולך בעקבות הזיכרון אלא הוא מקיף נושא. והנושא הוא השפה, הכוח של השפה על הלא-מודע שלנו, אשליית הכל-יכולות שמעניקה השליטה בשפה, כשמנגד אוזלת היד מול המציאות. הבנתי שאני צריכה לכתוב במישרין את הסיפור של האח, ואחר כך של האבא, הם כולם מוזות בשבילי".
מוזות?
"כל מי שאני קרובה איתו קִרבה כמו עם הרוח של אח שלי או ההיעדר של אבא שלי או בני הזוג שלי, אני תמיד לומדת אותם כמו דמות. מכרסמת אותם מבפנים. מתרגלת את המלאכה שלי גם בחיים האינטימיים. זה דומה לבניית סיפור. כל מערכת יחסים היא בניית סיפור. גם כשכתבתי על סבתא שלי ב'סמטת השקדיות', זו הייתי אני בתוך העור שלה, בתוך העיניים שלה. התנחלתי בתוכה ופעלתי מתוכה".
בפרק האחרון בספר מתגלה בן הזוג שלך, שצעיר ממך ב-15 שנה.
"הוא הכי מוזה שלי. נהוג לחשוב על המוסד הזה של האמן והמוזה על פי הסדר המסורתי של האמן המבוגר והאישה הצעירה שמעוררת בו השראה. אצלנו זה הפוך, וזה באמת הרמוני וסוער ויפה".
"אני מכורה עד העצם לשגרת הכתיבה", כותבת רביניאן בספר. "בלי זה אני אבודה, אין לי מנוח". ובכל זאת, סביב שנת 2006, אחרי חמש שנים שכתבה ושוב כתבה את הרומן ההוא, כשבהוצאה כבר מחכים לגרסה הסופית, וזכויות התרגום נמכרו בחו"ל ולחשבון הבנק שלה נכנסה מקדמה של 100 אלף דולר — רביניאן החליטה לקבור את הספר. בצעד נחוש היא החזירה את המקדמה, שקעה בתרדמת חורף של שנים עד שיצא הרומן הבא שלה "גדר חיה" ב-2014.
מה היה כל כך מבהיל בטקסט ההוא? מדוע לא הייתה מוכנה שמישהו יקרא בו? בהדרגה היא חושפת לפחות סיבה אחת: כשרביניאן הייתה בת שלוש וחצי נולד לה אח קטן, תינוק לא בריא שהעסיק את הוריה, אושפז בבית החולים ומת לבסוף. היא חושפת את המחשבות הילדיות הכמוסות שהיו לה; איך התפללה שימות כדי שתוכל לזכות מחדש באהבת הוריה ובשגרת יומה, ואיך כשמת — חשה אשמה עמוקה.
התחלת לכתוב את "שיעורים בפיתוח קול" המקורי ב-2001 בברלין. לגנוז ספר זה אקט של סירוב. מה היה הדבר שסירבת לו?
"סירבתי כנראה לפומבי, לחיצוני, לקליפה, לפרסונה. מי שהוציא אותי מהמשבר היה העורך יובל שמעוני. הגעתי אליו אחרי כמה זמן עם ההתחלה של 'גדר חיה' והוא אמר, 'תמשיכי איתו, זה הסיפור'. הוא העורך שלי כי הוא דומה לי גם בקושי. כשאני מדברת איתו על קושי הוא יודע על מה אני מדברת".
הרי יכולת לפרסם ספר שהוא אולי פחות מוצלח מקודמיו, ולהמשיך הלאה.
"אולי רציתי לומר לא להצלחה, כי הצלחה זה קצת בזוי, מובן מדי, פופולרי מדי. לוזריות זה נשגב, זה אליטיסטי. היה זמן בתחילת שנות ה-2000 שהקטן והפרינג'י נחשב יותר איכותי. כשכתבתי את הספר החדש, ככל שהתקדמתי בכתיבה הרגשתי שהטאבו ביחסי האח והאחות לא מצדיק את הבהלה שלי מהספר. את הניכור שהיה לי. לא מיד הבנתי שהטאבו בין האח והאחות מפלרטט עם הנושא האדיפלי, עם הטאבו ביחסי אב ובת. התבלבלו לי האבא והאח בתור ילדה. היה ההיעדר של התינוק הזה שנולד ונעלם, ומה שעשיתי לו כדי שייעלם, ואחר כך ההיעדר של אבא שלי, שהיה כל הזמן בעבודה והפך למשאת נפש. אבא שלי היה האליל של ילדותי, הוא היה מישהו שאני כמהה אליו. הוא לא היה צריך למות כדי שאתגעגע אליו. שנים רבות קודם למותו הוא היה בעבודה כל הזמן. כמה שנים מהיותו ומהיותנו הוא החסיר מעצם זה שפירנס אותנו. זה מטריף אותי, כי הוא נפטר בגיל צעיר, זה היה פתאומי, וטראומטי. התברר לי שהאשמה כלפי האח הייתה מעין כליא ברק של אשמה אדיפלית כלפי האבא.
"לפעמים אני אומרת, מה קשור ספר עכשיו? בתוך הכאוס, המלחמה, אנשים חטופים בעזה, מעונים, שכול, פצעים מדממים, חברה שלא זוכרת מי היא הייתה אתמול, מה קשור עכשיו להגיש ספר לעולם? אני כמעט לא יודעת לאיזה עולם יוצא הספר הזה. אני אמורה לרקוד בטיקטוק כדי שאנשים יקראו את הספר?"
"אז הספר הזה הוא בעצם מכתב אהבה לאבא שלי. שיר הלל לאבות הטובים, המסורים, שעובדים קשה, שמקריבים, שאולי לא מתגשמים. היצר האמנותי של אבא שלי הוא כנראה מוטיבציה לא מודעת שלי לממש את עצמי כסופרת. אני מדברת איתו בספר הזה. גם ב'גדר חיה' וגם הפעם השותפות בעבודה עם מי שאיננו היא מכשיר כתיבה שלי. אני לא כותבת את זה לבד, יש איתי עוד מישהו בחדר".
הספר נראה כמו סגירת חובות ישנים. לאח, לאבא, לספר שגנזת. שיחה עם המתים שמבקשת מהם להישאר מאחור כדי שתוכלי להמשיך לחיות.
"זה באמת החזר חובות כלפי מי שגידלו אותי, כלפי מי שדימיתי ברוחי שהרגתי, כלפי ספר שטמנתי, חוב אהבה עצום שלי כלפי אבא שלי. גם בסיפור על האח והאחות וגם בסיפור שלי האוטוביוגרפי מרחף הצל של הטאבו. מה שעניין אותי זה פחות הטאבו עצמו ויותר הצל שלו בתוך המבנה המשפחתי התקין, בעולמה של הבורגנות הנורמטיבית".
רביניאן, 52, נולדה וגדלה בכפר-סבא להורים שעלו מאיראן. בצבא שירתה בעיתון "במחנה", וכבר בגיל 22 פירסמה ספר ראשון בסדרת "ספרייה לעם" הנחשבת של עם עובד, "סמטת השקדיות בעומריג'אן". הספר היה לרב-מכר מסחרר, זיכה אותה בפרסים, וכעבור ארבע שנים ראה אור ספרה השני, "החתונות שלנו", שזכה אף הוא להצלחה. ההתקבלות שלה בעולם הספרות הייתה מהירה, מטאורית. "אני לא יכולה לשאת את הספרים הראשונים שלי, הם נורא בוסריים", היא אומרת, "אני לא מסוגלת לקרוא אותם. 'סמטת השקדיות' היה ספר מעצב כי הוא שירטט את הדיוקן הפרטי שלי בתוך הציונות, הציונות כגאולה של הנשיות, בפריבילגיות שאני נהנית מהן אבל האמהות של האמהות שלי לא זכו, הן הושתקו. הייתי ילדה, מה ידעתי מהחיים? סיפרתי באופן אינטואיטיבי על החיים שלהן. לא הייתה שם שום מודעות. הלא-מודע היה מרוח על הכל. החרדה, הקמאיות, המיניות, העוצמות האלה, הן של ילדה בת 21. קשה לי איתה, זה טבעי. סופר שיקרא משהו שכתב לפני 20 שנה ויאהב את זה - או לא התפתח, או שקרן. אתה צריך להיות עמוס עוז ו'מיכאל שלי' כדי לאהוב ספר ישן שלך".
ההצלחה המוקדמת הזאת עיצבה את המשך הדרך. היה לה משקל כבד, היא גם תקעה. הספר הנוכחי נראה כמו תהליך של החלמה.
"הייתה התמהרות אז. יכולתי לצאת בגיל 22 עם ספר ראשון וזה עדיין היה פנומנלי. לא היה אף אחד שיגיד לי, רגע, חכי. הייתי אז נורא אמיצה, לא היה לי פחד. הברקס הגיע בגיל 27. נבהלתי. הייתה פרספקטיבה. תחשבי שהיו תרגומים לשני הספרים האלה ונסעתי בעולם ושמו אותי במקום גבוה כאילו חשוב מה יש לי להגיד, ויש לי מתח פנימי. הספרים הצליחו יותר ממני. היה גם מומנטום, עליתי על ספינת הספרות כשהיא באמת הייתה ספינת פאר. אולי זה היה הרגע האחרון שלה".
תור הזהב של ספרות המקור.
"בשבוע הראשון ש'סמטת השקדיות' יצא לאור ישבתי במעגל של דן שילון בערב יום העצמאות עם רבין, יעקב פרי שפרש משב"כ, אהוד ברק שפרש מהרמטכ"לות, החמישיה הקאמרית, יעל אבקסיס, ואני בקושי מגיעה עם הרגליים לרצפה מרוב שהייתי קטנה. מבחינת תזמון פרצתי מוקדם מדי ואז הייתי צריכה לעכב. להגיד פוס, לחצוב בכור הפנימי, לברר מי אני, להתגבש. אני רואה היום כל מיני אנשים שהופכים לכוכבים בן-לילה בספרייה של הריאליטי או הסושיאל. אני רואה את התחושה הזאת שהכרתי פעם מבפנים, שהם עוד לא מכירים את עצמם וכבר כולם מכירים אותם. בגיל 27 עברתי לגור בברלין ואחר כך בניו-יורק, התנסיתי בהגירה, כמו להתחיל את החיים שלי מחדש. ההוויה הזרה נתנה לי מנוח. מה שהבריח אותי חזרה לארץ היה החורפים, הקור. בחרתי מחדש בישראליות, בשמש הזאת, בקומפלקס של להיות ישות פוליטית מעצם היותך ישראלי. זה היה הברקס. חזרתי לארץ".
"אני אמנם חוויתי את זה כטראומה, אבל הודות לפסילה של 'גדר חיה' נפתחו לי שערים למופעי תקשורת בעולם שלא חלמתי להגיע אליהם. הרבה אנשים אמרו לי, 'תשלחי פרחים לבנט'. זה היה מעצבן, כי זו הייתה מבחינתי הסנונית הראשונה לכרסום בדמוקרטיה שאנחנו חווים היום"
ועדיין, נוצר פער של 15 שנים בין "החתונות שלנו" ועד "גדר חיה". פעם אמרת, זה שאתה לא מפרסם זה לא אומר שאתה לא כותב. את מתארת את הכתיבה כסם חיים.
"הליבידו שלי ער וחי ביצירה ובאהבה, והוא כנראה אותו ליבידו שמתממש באימהות. אותו להט, אותה מחויבות, אני לא יודעת את הטעם של סיפוק מאימהות, יש לי אחיינים שאני קשורה אליהם והם אליי, אבל אני לא אמא".
היו שנים שחשבת על זה.
"היו לי שני בני זוג שרצו ואני התנהגתי כאילו אני רוצה, רציתי לרצות אותם, אבל זה יצר שאין לי. מכיוון שזה לא הצליח זה כישלון שהוא ניצחון או ניצחון שהוא כישלון. אבל מגיל מסוים, העובדה שזה לא מתאפשר ביולוגית הייתה בה הקלה. אין התלבטות, אף אחד לא יכול לצפות לזה ממני. החיים שלי עכשיו מלאים, הם בדיוק מה שאני צריכה, יש לי שותף לחיים ומספיק זמן ומרחב משלי".
בספר את קושרת את זה לאירוע עם מות האח והאשמה.
"זה מתחבר לאח. לא סתם אין לי דחף אימהי. בספר, האלמנט של להיות אחות גדולה שהיא אמא קטנה מתחבר. ב'סמטת השקדיות' היה המון עיסוק באמהות הקטנות. זה חלק מהפריבילגיות שזכיתי להן בזכות הציונות, אני תוצאה של שתי המהפכות — הפמיניזם והציונות — בזכותן אני האדם החופשי שאני, בעלת ריבונות וזכות בחירה".
ואם כבר ציונות. עם תחילת המלחמה בעזה, התראיינה רביניאן לכתבה ב"הניו יורק טיימס", והדברים שאמרה הביאו עליה קיתונות של ביקורת. "דיברתי בדם ליבי וחטפתי על זה. אמרתי שליבי לב אדם והוא צר מלהכיל כאב של שני עמים, זה טבעי שהאמפתיה שלנו היא קודם כל לבני השבט שלנו. אני מרגישה שהרגש האמפתי הספונטני שלי עדיין לא חזר לעצמו. הייתה עליי התנפלות, אנשים ציפו מהומניסטית כמוני להיות מעל זה".
אבל כל זה כאין וכאפס לעומת מה שעברה עם הרומן "גדר חיה", שעמד במרכזה של סערה פוליטית. הרומן תיאר מערכת יחסים אינטימית בין צעירה ישראלית וצעיר פלסטיני בניו-יורק. הספר הומלץ להיכלל בלימודי החובה לבגרות מוגברת בספרות על ידי משרד החינוך, אבל בדצמבר 2015 דחתה המזכירות הפדגוגית את ההמלצה בנימוק, ש"יחסים אינטימיים בין יהודים ושאינם יהודים מאיימים על הזהות הנפרדת". שר החינוך דאז, נפתלי בנט, גיבה את ההחלטה והוקיע את הספר בפומבי.
"לא ישנתי שלושה חודשים, חיכו לי בריונים של להב"ה מתחת לבית, קיבלתי יריקות ברחוב, היה קרנבל. זה באמת מחסן אותך לכל החיים. לקח לי המון זמן לצאת מהמצב האדרנליני הזה, ירדתי איזה עשרה קילו".
אבל אחרי הכל, זה שירת את הספר, לא?
"18 חודשים עברו מהרגע שיצא הספר ועד הפסילה. היו לו 18 חודשים של חיים ספרותיים כמעשה אמנות. ביום של הפסילה הוא הפך לסמל פוליטי. בתקופה הזאת הסוכנת שלי, דבורה האריס, מכרה את הזכויות ל-18 שפות והמתרגמים היו בעבודה. אחרי הפסילה התחילו לצאת כל התרגומים, ואז יצא עוד גל של תרגומים וזה ניפץ את תקרות הזכוכית שהכרתי, המכירות והזירות שהגעתי אליהן. אני אמנם חוויתי את זה כטראומה, אבל הודות לפסילה נפתחו לי שערים למופעי תקשורת בעולם שלא חלמתי להגיע אליהם. הרבה אנשים אמרו לי, 'תשלחי פרחים לבנט'. זה היה מעצבן, כי זו הייתה מבחינתי הסנונית הראשונה לכרסום בדמוקרטיה שאנחנו חווים היום".
בנט נחשב היום יקיר השמאל.
"התקווה הלבנה. עד כדי כך אנחנו בקרשים. לפעמים אני אומרת, מה קשור ספר עכשיו? בתוך הכאוס, המלחמה, אנשים חטופים בעזה, מעונים, שכול, פצעים מדממים, חברה שלא זוכרת מי היא הייתה אתמול, מה קשור עכשיו להגיש ספר לעולם? אני כמעט לא יודעת לאיזה עולם יוצא הספר הזה. אני אמורה לרקוד בטיקטוק כדי שאנשים יקראו את הספר?"
כמה חודשים לפני מותו, א"ב יהושע ישב איתך ועם דרור משעני באירוע ונזף בכם שאתם צריכים לכתוב ספרות פוליטית.
"גם בולי היה מסכים שסופר צריך פרספקטיבה כדי לפתח רעיון. אני לא יכולה להגיב על מה שקורה לי במיידי. אני צריכה שזה יתגלגל למצב צבירה אחר כדי שאוכל לעצב את זה, לגבש את זה לדיוקן של זמן. ועדיין זה יישאר סיפור אישי. קפקא אמר, 'איך אני יכול להתחייב ליהדות, אני בקושי לעצמי יכול להתחייב'. זה טיפוס של סופר. השניות, האמביוולנטיות, היא בנפשנו. ואולי זה בכלל אנכרוניסטי לדבר על תפקיד הסופר".
כי אין לו כבר כזה מעמד בשיח הציבורי.
"זו גם הקלה".
אבל בכל זאת מ"הניו יורק טיימס" מתקשרים לסופרים.
"כי זה חלק מהעולם הישן. למי הם יתקשרו, למשפיעניות רשת? מצד שני, הצופה לבית ישראל, מה לי ולזה? מי אמר שהדחף לספר סיפור על הדודות שלי או על האהוב שלי או על אבא שלי קשור לבית ישראל? אני כותבת ואחר כך יבוא הקורא או הקוראת וימצאו את עצמם, כמו שאני מוצאת את עצמי ביצירות של דויד גרוסמן או טולסטוי. הם מצאו את עצמם ואני מצאתי את עצמי בתוכם".
הרבה סופרים כותבים לטלוויזיה. גם את התנסית בזה. יש לך מחשבות על זה?
"כשחזרתי מהקידום של 'גדר חיה' מסביב לעולם, פיתחתי מיני-סדרה שלא הופקה. חזרתי הביתה ושמחתי להיכנס שוב לרחם הספרותי. אני יודעת את שפת התסריט, אבל מערכת ההפעלה שלי היא של ספרות. זה מה שנותן לי עונג. הלשון. אני יושבת על משפט, אני מלחינה אותו, אני צריכה שהוא יחליק כמו שמן זית אצל הקורא שלי".
גדלת בבית של שפה ותרבות פרסית. איך את חווה את היחסים של ישראל ואיראן, במיוחד בשנה וחצי האחרונות?
"יש פה כמעט תעלול ספרותי שהמולדת של הוריי, שעברה תמורה שאין מבהילה ממנה לעיניים ליברליות, מאיימת בהשמדה על המולדת שלי, שמצידה נאטמת ונעשית קיצונית ומבודדת כמו האויבת שלה. וזה שהמלחמה עם איראן גלויה עכשיו, זה בא ביחד עם תהליך האיראניזציה שלנו. ניסיתי פעם לפתח עלילה שמתרחשת בטהרן על רקע המהפכה ב-79', וקראתי הרבה על התקופה. וכשהבנתי איך החיים שם השתנו מהקצה אל הקצה, כמעט בן-לילה, צורת החיים והחירויות ואפילו התודעה, התחלתי לפחד. הבנתי דרך המקרה של איראן לאן קנאות דתית קיצונית עלולה להוביל חברה שהייתה כמונו, הישראלים, על סיפה של המערביות. התקווה היחידה היא שאנחנו, שלא כמו העם האיראני, טעמנו טעמה של דמוקרטיה. הארץ אמנם נשטפת בגל של לאומנות דתית, אבל מה שאני מקווה שיבלום אותה זה הטמפרמנט הישראלי. אנחנו עם שאוהב את החיים ולא אוכל בולשיט. ואם יתערבו לו בזכויות הפרט זה יעבור רק עד גבול מסוים. טעם החופש לא במהרה יישכח".
