מה שהם סמיט אוהבת לעשות בהפגנות? לשכב על הכביש, למשל.
"זה משהו ילדי. בדרך כלל אנשים בגילי הולכים על הקרקע, רגליים למטה וראש למעלה. פתאום אני יכולה לשכב על הכביש, כמו שהייתי עושה בעצבים כשהייתי בת שלוש. דרך השכיבה על הכביש אני מרגישה את כדור הארץ, את היציבות שלו. הרבה פעמים עצמתי עיניים, במיוחד כשהייתה שמש חזקה, והיו אנשים שעמדו סביבי ושמרו עליי. פעם אחת מישהו כיוון את השלט שלו כדי שיהיה לי צל על הפנים, זה משהו שאתה מרגיש כילד, שיש מבוגר שדואג לך".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
היא גרה במרכז תל-אביב, לא רחוק מרחוב קפלן וכיכר החטופים, אבל כשעמדתי מול הבניין, נזקקתי לכמה שניות כדי לוודא שאכן אני נמצא במקום הנכון. מולי התנשא בניין ישן ובחזיתו הרחבה שערים וקשתות.
"קומה שנייה", היא כותבת לי, "אל תתפתה למסדרונות הצדדיים". אכן, כשעליתי במדרגות הסדוקות התקשיתי לא להתפתות למסדרונות המסתוריים שצצו לפתע מכל עבר. לבסוף הצלחתי למצוא את הדלת הנכונה.
"זה בניין שהתחילו לבנות אותו ב-1928. בהתחלה היה כאן בית ספר לשפות ומקצועות. זו הסיבה למסדרונות הארוכים, היו שם כיתות לימוד. לאחר מכן זה היה סניף של מפא"י. יש מי שטוען שהוא ראה את בן-גוריון בכבודו ובעצמו עומד באחת המרפסות, אבל לך תדע אם זה נכון".
הסיבה לפגישה שלנו היא הוצאה לאור של לא פחות משלושה ספרי ילדים חדשים: 'מקצו-אות — אותיות הולכות לעבודה' (איירה: הגר ברקת ז"ל); 'הצבעים מדברים איתי — פגישה עם אורי ריזמן' (איורים: ולי מינצי); ו'גן פסלים — פגישה עם יחיאל שמי' (איירה: רוני פחימה). שלושת הספרים הם פרויקטים שהוזמנו ממנה במיוחד. הראשון על ידי קרן הגר ברקת שהקימו הוריה של הגר, גידי ועירית ברקת, ואילו השניים האחרים הם יוזמה של האמנית והאוצרת תמר הורביץ לבנה, שאוצרת תערוכה לשני האמנים בגלריית קיבוץ כברי לרגל 100 שנה להולדתם.
שהם סמיט היא דמות שנויה במחלוקת מבחינה פוליטית. באקלים הנוכחי אפשר למקם אותה בשמאל הרדיקלי. היא לא חוששת להביע את דעותיה בנוגע לכיבוש, למהפכה המשפטית, ובשנה וחצי האחרונות היא מהמתנגדות הקולניות ביותר למלחמה בעזה. היא מפגינה כל יום כמעט, מהגרעין הקשה והראשוני של גשר בגין.
"אני שם מהיום השני למלחמה, מ-8 באוקטובר ועד היום. היינו קצת אנשים, הראשון היה גדעון אביטל ואיתו לוחמים נוספים מ-73', וזה לא המריא. הייתי בטוחה שתוך כמה ימים תגיע מסה של אנשים".
עם איזה שלט הגעת לשם?
"די למלחמה. אסור שתהיה מלחמה. הפסדנו, ועכשיו צריך להתחיל בתהליך להחזיר את החטופים בעסקה".
ואז?
"להגיע להסכמי שלום".
עם מי?
"עם חמאס, עם האויבים".
את חושבת שזה אפשרי?
"אני חושבת שזה לא נוסה. שיש דרך אחת שלא נוסתה. בכל האולפנים יושבים בכל החודשים האלה אנשים שהקריירה שלהם זאת מלחמה. והם רוצים מלחמה. זה המימוש שלהם. קשה לי כשאזרחים משלמים את המחיר".
את רואה מצב שבו עזה נשלטת על ידי חמאס ולישראל יש שקט?
"אני חושבת שאם יש שגשוג, ואם יש לאזרחים מה להפסיד, אז הם יבחרו בשלטון מתון יותר".
שהם, זו הזיה מוחלטת.
"אני מעדיפה להאמין בהזיה הזאת. לפחות היא לא פנטזיה אלימה. בעיניי, גם מה שעשו לעזה זו פנטזיה פרוורטית אלימה וילדותית. גם מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר הוא מאותו היגיון מעוות, אבל בסופו של דבר אנחנו מדינה עם כוח של אטום והאסון שהמטנו על עזה הוא לעין שיעור יותר גדול".
שהם סמיט, בת 58, היא סופרת למבוגרים וילדים מוערכת ועטורת פרסים. בין היתר זכתה בפרס דבורה עומר ובפרס לאה גולדברג לספרות ילדים ונוער, כמו גם בפרס ביאליק לספרות יפה. כן תירגמה עשרות ספרים עם שותפה דאז, אמנון כץ. אבל לאחרונה עלתה לכותרות עקב ביטול מפגש סופרת, שהיה אמור להיות איתה בבית ספר תיכון בצור הדסה. לאחר לחץ של תלמידים והורים, הוחלט שלא להזמין את סמיט. ההחלטה לוותה במכתב חריף מאוד של המנהל המסביר מדוע בחר לבטל את הגעתה.
4 צפייה בגלריה
שהם סמיט. "אני מעוניינת ליצור שיחה ודיאלוג ואני גם יודעת לדבר עם תלמידים"
(צילום: יונתן בלום)
"יש לי סיפור ותיק מאוד, למבוגרים, שעוסק בפגיעה מינית", היא מספרת עכשיו. "הזהות של הפוגע עוצבה בצבא. זה סיפור שנמצא במערכת החינוך כבר שנים רבות. תלמידים מאוד אוהבים אותו והוא מדבר אליהם. במשך השנים הוזמנתי לבתי ספר לדבר עליו. הזמינה אותי מורה לספרות. כמה ימים לפני הביקור היא התקשרה ואמרה שהתלמידים מאוד קיצוניים עכשיו בדעות שלהם בעקבות המלחמה, והבנתי שהיא לא רוצה שהשיחה תגלוש לנושא. כשאני באה למקומות אני תמיד מכבדת את התרבות המקומית ולכן הסכמתי לא לדבר על המלחמה, אני מעוניינת ליצור שיחה ודיאלוג ואני גם יודעת לדבר עם תלמידים. בדיעבד הבנתי שהמורה לא רצתה לחשוף אותי לכך שבעצם הם עמדו בפני מתקפה של הורים ממכונת הרעל ששינו לי את הערך בוויקיפדיה וכתבו שאני אנטישמית, תומכת חמאס ודאעש ומבקרת ספרות פלסטינית בלבד (ניסוח שלהם). בכל מקרה סיכמנו שלא אדבר באופן ישיר על הדעות שלי. כעבור כמה ימים הודיעו לי שהמנהל החליט לבטל. בהתחלה הבנתי אותו כי שיערתי שהוא עמד בפני לחצים עצומים, אבל אז הראו לי את המכתב שהוא כתב, ושם הוא הצהיר שהוא לא נכנע להורים אלא לא מוכן לחשוף את התלמידים לעמדות שלי. בשיחה בינינו שנערכה בהמשך, ביוזמתו, הוא הבהיר לי שיש לו קווים אדומים, והשווה את ההזמנה למפגש איתי להזמנה להיפגש עם הרב אבינר, שהוא הומופוב וגזען".
את באמת לא מבינה למה דעות כמו שלך הן בעייתיות בתקופה הזו?
"אני מבינה, אבל בעיניי שיח של שלום ופיוס הוא ההפך מקיצוני. לכל אדם יש דעות. אם אני מתחייבת לא להביע כרגע את מה שקשה לאנשים לשמוע, אין שום בעיה להזמין אותי לדבר עם תלמידים. מה שנעשה לי זו שלילה של האדם עצמו. באקלים בריא, אנשים צריכים להיות מסוגלים לשמוע דעות מגוונות".
בניגוד לפרסונה הלוחמנית המשתקפת במאמרי הדעה שלה ובפוסטים ברשתות החברתיות, האישה שמולה אני יושב מדברת בקול שקט ומדוד, לא מתלהם, לא שולל דעות של אחרים ולא טבול בארס - להפך, נדמה שהיא כמהה לשוחח, לשמוע, להקשיב.
"אני מוצאת את עצמי מגינה על הדעות שלי כל הזמן, אבל עובדה היא שהבחירה שלי בתחילת המלחמה הייתה ללכת ולעמוד עם משפחות החטופים. במשך כמה חודשים המשפחות לא רצו לראות את השלט 'די למלחמה' אז לא באתי עם השלט, ולא באתי עם חולצות 'די לכיבוש'"
"אני מוצאת את עצמי מגינה על הדעות שלי כל הזמן, אבל עובדה היא שהבחירה שלי בתחילת המלחמה הייתה ללכת ולעמוד עם משפחות החטופים. במשך כמה חודשים המשפחות לא רצו לראות את השלט 'די למלחמה' אז לא באתי עם השלט, ולא באתי עם חולצות 'די לכיבוש'. בחרתי לעמוד עם האנשים האלה, עשיתי את הבחירה לעמוד עם האנשים של העם שלי. יש אנשים מהשמאל הרדיקלי שלא יצאו לעמוד עם המשפחות ועם דגלי ישראל. אני חושבת שזה בעייתי, שזה כולא את השמאל במקום של האגרוף הקפוץ שממנו לא יצמח שום דבר".
תמיד תעדיפי אנשים על פני אידיאולוגיה?
"בהחלט. אני מדברת עם כולם. אפילו עם כהניסטים. לאחד מהם, נער שתלש סטיקרים בקרבת ההפגנה ושאל אם יוכל לעמוד עם שלטי 'כהנא צדק' ליד 'עסקה', אמרתי: 'בוא, תעמוד לידי עם שלט שכתוב עליו בגדול 'עסקה', ובקטן תכתוב 'כהנא צדק', אני אגן עליך'. הוא לא בא".
את חוטפת המון אש מכל הכיוונים, זה משפיע עלייך?
"מחאה זה לא רק קשה. נכון, יש צעקות וגם אלימות ומפגש עם הפנים הפחות-יפות של בני האדם, אבל יש גם חיבוקים ואחווה בין אנשים. הצד האנושי חזק יותר. אני הולכת כדי שהמשפחות לא יהיו לבד, ובסולידריות עם אחרים שמרגישים וחושבים כמוני. לא דמיינתי שזה ייקח שנה וחצי, ושאצטרך ללכת כל יום. אבל מההתחלה הבנתי שקורה משהו נורא ושחיים של אנשים תלויים במחאה הזו, וצריך לצאת כדי להחזיר את האנשים האלה הביתה, כל יום, ואם אפשר אז גם כל היום. מצחיק שבשבוע האחרון פתאום קוראים לזה 'דת החטופים'. אני אומרת, נכון! אני בדת החטופים, אני חותמת על זה. אני הולכת לבית הכנסת הזה שבכביש כל יום כדי להחזיר אותם, כי זה חיי אדם".
בתחילת המלחמה כתבה שהם סמיט למוסף זה סיפור ילדים על נווה שהם בן ה-8 (אז) שנחטף עם הוריו, סבתו ואחותו יהל מקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. הסיפור, באיורו של דוד פולונסקי, עסק באהבתו של נווה לכדורגל, ועם חזרתו קיבל נווה הדפס גדול של האיור. "הסיפור לנווה נכתב בראש ובראשונה לקורא האחד הזה, ומתוך התעקשות שלא ייכתב כהספד לילד שאין לדעת מה עלה בגורלו — כשכתבתי לא היה ידוע מאום — אלא לילד חי שיחזור, יקרא וישתעשע מזיהוי עצמו בדמות הספרותית ששמה כשמו ומשתגרת בבעיטה לכוכב ששמו כדורגל", אומרת סמיט. "בחרתי לכתוב בסוגת הפנטזיה ויצרתי לנווה מעין גרסה אלטרנטיבית ומתקנת, שבה הוא אמנם מורחק מביתו לפלנטה אחרת, אך חווה בה חוויות מעצימות ושב בשלום למיטתו שעדיין חמה — מחווה ל'ארץ יצורי הפרא'. במקרה של הסיפור הזה הרגשתי שהמשימה חורגת אל מעבר לספרותי. הסיפור שימש לי כמעין לחש השבעה: הוא חי, הוא יחזור. והוא חזר! זמן קצר לאחר פרסום הסיפור. טל, אבא שלו, עדיין שם. זה בלתי נסבל".
מבין שלושת הספרים שיוצאים לאור, שניים הם על אמנים מקיבוץ כברי, אורי ריזמן ויחיאל שמי, שהשנה מציינים מאה שנים להולדתם. הספר השלישי הוא על אותיות ומקצועות, שיזמה קרן הגר ברקת. הגר ברקת הייתה מעצבת ומאיירת שנפטרה מסרטן בצעירותה, והוריה רצו להנציח את העיצובים ואת האיורים שלה בספר.
"שנה לפני המלחמה פנתה אליי האמנית והאוצרת תמר לבנה והציעה שנעשה ספרי ילדים בנוסף לתערוכה של יחיאל ואורי. אחר כך פרצה המלחמה ושכחתי מזה לחלוטין. הייתי מגויסת ונסעתי ברחבי הארץ לקרוא לילדים במרכזי המפונים. התנדבתי גם בבית הסופר במיזם שליחת ספרים לילדים מהעוטף. אבל בשבוע השני למלחמה פנו אליי שוב תמר, וגם גידי ברקת מקרן הגר ברקת, וביקשו שאעשה את הפרויקט. כך קרה שבכל הרע הזה, בין הפגנה לבין ההתנדבות בבית הסופר, בזמן המועט שהיה לי, הייתי כותבת את הספרים. נסעתי גם לקיבוץ כברי במהלך המלחמה, זה יישוב שחצי מהתושבים שלו התפנו מרצון. זה היה מאוד מרפא בשבילי, להתעסק באמנות ובילדים".
שני הספרים על האמנים הם בעצם שיחה על אמנות ועל התהליכים שלה, ילדים יכולים להתחבר לזה מאוד.
"וגם מבוגרים. הרעיון היה שגם מבוגרים שאולי קצת חוששים מאמנות, משיחה על אמנות, יוכלו להתחבר. הורים לפעמים חוששים ללכת עם הילדים שלהם למוזיאון, כי הם מפחדים שלא יוכלו להסביר להם מה זו אמנות ואיך ניגשים אליה. אני חושבת שקודם כל צריך להקשיב לילדים ולאיך הם מתרשמים מאמנות ולנסות ללמוד מהם, הם פרשני אמנות מעולים".
בספר 'הצבעים מדברים איתי' את כותבת גם על מצבו הנפשי של אורי ריזמן.
"זה מסוג הדברים שבהרבה ספרים לא חושפים ילדים אליו. אבל זה חלק מהאדם, וחלק מהיוצר שהוא. גם בספרים אחרים שלי אני כותבת על נושאים מורכבים: היריון מחוץ לנישואים, מוות, פחד ממחלת נפש. אני חושבת שאסור לשקר לילדים, ולהסתיר זה סוג של שקר, במיוחד משהו שהוא יסודי בזהות של האדם כיוצר, שקשור ליצירה שלו, שמופיע ביצירה שלו. אני לא חושבת שהכל צריך לספר ילדים, אבל בסוף ילדים נחשפים לדברים, בטח בעולם כיום, ובצורה לא מתווכת כמו שצריך".
את כותבת לילדים כבר 30 שנה. המהפכה הטכנולוגית השפיעה על הכתיבה שלך?
"אני חושבת שאני גם אולד סקול, אבל גם לא מפנה עורף לחידושים. הדבר שאני כן אפנה לו עורף הוא החידושים שמנסים להפוך ספרות לטלוויזיה. כל הרעיון של ספרות זה שהיא משהה, היא גורמת לנו לשמוע את רחש הגלים, היא לא שקופה. אני כן חשה שהקשב של הילדים וגם של המבוגרים מתקצר. אנשים מחווטים לטקסטים קצרים. ספרות היא במדיום שמראש נאבק כנגד התמונה הזזה. זה נורא חזק, המבט נמשך פנימה. קשה מאוד לילדים שבאים מהעולם הוויזואלי, פתאום לקרוא משפט ועוד משפט ועוד משפט ולפעמים פסקה שלמה רק כדי להיכנס לעניינים. אז אחרי משפט וחצי משעמם להם והם מפסיקים לקרוא".
כסופרת, את מגיבה לזה?
"בהרבה מהסיפורים שלי אני מנסה ליצור משפט ראשון שיהיה חוויה בפני עצמו. זה קצת כמו בשירה. את מושיטה יד ומושכת את הקורא אלייך. כמו ב'אליס בארץ הפלאות', לגרום לו להימשך אל מאורת הארנב ולדאוג שהוא יישאר שם ולא ייצא באמצע אל הנייד שלו. ספרות צריכה להיות גם אינטנסיבית, אבל גם לתת מרחב למחשבות שלך".
"ספרות ילדים טובה היא כזו שמציעה גם לילד וגם למבוגר טעימה מן העולם. הכל נמצא בעולם, אנשים צורכים משני תודעה כדי להרגיש את הטעמים, הריחות והמרקמים שאנחנו מאבדים את היכולת להגביר אותם בחיים. אז ספרות ילדים היא גם סם משנה תודעה"
מהי ספרות ילדים טובה לדעתך?
"זו ספרות שמציעה גם לילד וגם למבוגר טעימה מן העולם. שבביס הזה יהיה יותר מכמות המילים, שיהיה בו את כל אבות המזון של האנושיות. זה נכון גם לספרות באופן כללי; הרי הכל נמצא בעולם, אנשים צורכים משני תודעה כדי להרגיש את הטעמים, הריחות והמרקמים שאנחנו מאבדים את היכולת להגביר אותם בחיים. אז ספרות ילדים היא גם סם משנה תודעה".
אין לך חשש שהטכנולוגיה תשתלט על הספרות?
"כשאני חושבת על אלגוריתם או על AI אני משוכנעת שהוא לא יצליח לחקות או לנבא מה שאני אכתוב. הוא מתאים לאנשים או לכותבים עם מקצב אחד. אם תסתכל על הפוסטים שלי למשל, תראה שיש שם מגוון של טקסטים, רגע אחד זו שיחה מדומיינת בין הספרים שלי שלא רוצים לבוא איתי להפגנה, רגע אחר זה טקסט לירי ואחר כך זה דיאלוג קומי או דעה פוליטית. זה היופי של הבן אדם, שהוא משתנה, שהוא כל מיני דברים, אפילו הקול משתנה כשאתה מדבר עם הילדים שלך".
את ממליצה להורים להביא ילדים למחאה?
"בהחלט. כתבתי על זה. זה גם שיעור אזרחות טוב, גם נותן להם את ההרגשה שהם משפיעים, גם הם יכולים לחוות את תחושת הסולדיריות שיש שם, אבל גם ליהנות מהכיף. זה כמו מסיבת רחוב, אפשר לעשות גלגלונים על הכביש, אפשר ללכת בין המכוניות, אפשר לשכב על הכביש. מבחינתי ההפגנות הן גם התנסות בחוויות חדשות".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.25
