קבוצת הווטסאפ המשפחתית של יובל אברהם דממה כשהוכרזו המועמדויות לאוסקר והתברר שסרטו "אין ארץ אחרת" מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. "יש במשפחה שלי אנשים שמצביעים ליכוד, בן גביר, גם מתנחלים", הוא אומר. "חלק מהאנשים במשפחה בירכו אותי בפרטי, כתבו 'אני לא מסכים איתך אבל כל הכבוד'". באותו יום בחרו יוצרי הסרט - אברהם, שותפתו הישראלית רחל שור ושני שותפיו הפלסטינים באסל עדרה וחמדאן בלאל, לפתוח את הסרט המדובר לצפייה חינמית בישראל באתר "שיחה מקומית", שבו אברהם עובד שנים כעיתונאי מצפוני. זה קרה כמעט שנה אחרי שהקהל הישראלי התוודע לראשונה לסרט - המתאר את המאבק של התושבים הפלסטינים בדרום הר חברון נגד הריסת בתיהם - כשהוצג בפסטיבל ברלין וזכה במפתיע בפרס הסרט התיעודי. אז הוא עלה לכותרות בגלל נאומו הסופר-ביקורתי כנגד ישראל והאפרטהייד, לדבריו, שהיא מובילה בשטחים. הריאיון עם אברהם נערך לפני כשבועיים, והלילה (בין ראשון לשני) המסע הארוך הזה הסתיים עם זכייה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
איך נראה סדר פסח במשפחת אברהם אחרי אירוע כזה? ישבו איתך בכלל?
"בטח. אני לא מדבר על מה שאני עושה, אלא מספר שאני מתאמן בקיר טיפוס. הם מספרים לי דברים אחרים שהם עושים. אחרי ששותים הרבה יין, דברים מתחילים לצאת. אבל בגדול, שני הצדדים מבינים שיש לנו אינטרס משותף לשמור על שלום בית, ומשפחה היא ערך עליון".
הם צפו מאז בסרט?
"חלקם. האמת שמאז שפתחנו את הסרט לצפייה, מגיעות כל יום עשרות אם לא מאות תגובות. אני הכי שמח לקבל תגובות מאנשים שכותבים לי שהם לא שותפים לתפיסת העולם שלי, אבל שהסרט היה להם חשוב והם למדו דברים חדשים".
אני בטוח שיש תגובות פחות משמחות.
"ברור. עם המשפחה דווקא פחות, כי כאמור יודעים לשמור. אבל עם חברים זה אחרת. גדלתי בעומר".
יישוב של טייסים.
"בדיוק, והרבה מאוד אנשים ניתקו איתי קשר. אחד כתב לי לא מזמן, 'אני מתבייש שהכרתי אותך'. זה הכי פוגע. יש הבדל גדול בין לקרוא טוקבק זועם, ויש אלפים כאלה, לבין מישהו שעברנו דברים ביחד. זה קשה, כי למרות שאני שמאלני, אני עדיין רואה את עצמי חלק מהחברה הישראלית. תפיסת העולם שלי נובעת מכך שהאנשים פה חשובים לי והמקום הזה חשוב לי ואני רוצה שהוא ישתנה".
אברהם מגיע אל הריאיון מפויס וכמעט פטריוטי במונחים שלו, אולי קצת בניסיון לתקן מעט את הרושם שהוא "השמאלני שמלכלך עלינו בחו"ל". שורת נאומים וראיונות ביקורתיים מאז אותה בכורה בברלין נותנים תחמושת לתומכים בתפיסה הזו, אם כי גם לגביהם יש לאברהם הרבה מה לומר ולהסביר, כמו גם לתת הצצה למה שיאמר אם ב-3 במרץ יעלה על במת הטקס החשוב בעולם הקולנוע (דבר כמעט סגור, לפי אתרי ההימורים). באופן אירוני, בכך יהפכו אברהם וצלמת הסרט שור לשני הישראלים הראשונים שזוכים באוסקר על סרט שהופק ממש כאן, מהים לנהר. תנחומינו ליוסף סידר ואבי נשר.
חשוב להזכיר שמאחורי הרעש יש סרט, והוא בלי הפרזה אחד מסרטי התעודה החשובים (והטובים, לדעת כותב שורות אלו) שנעשו כאן. הוא מתרחש כולו במסאפר יטא, אזור טרשים הררי בדרום הר חברון, שבו מתקיים אחד העימותים הארוכים בין ישראלים לפלסטינים. בעיני רבים בעולם ומעטים בארץ הוא מקפל בתוכו את כל עוולות הסכסוך. הסרט, שצולם במשך חמש שנים, מתאר את המאבק שנמשך כבר ארבעה עשורים בין התושבים הפלסטינים שמתגוררים שם, לבין הרשויות בישראל שמבקשות לפנות אותם בטענה כי מדובר ב"תושבים עונתיים", שיש להם בתים נוספים במקום אחר, וכי המקום הוכרז שטח אש לאימונים ב-1980. החלטת הפינוי הישראלי מגובה בהחלטת בג"ץ - כן, זה "השמאלני" - שהתקבלה ב-2022 אחרי 25 שנה (!) של דיונים משפטיים. אברהם ועדרה מזכירים אותו בקצרה בתחילת הסרט כדוגמה לאיך בית הדין הגבוה לצדק נטול צדק, בטח לפלסטינים.
"אין ארץ אחרת" אפקטיבי מאוד לא רק כי הוא מגולל את "עוולות הכיבוש" ומאוד לא נעים לצפייה ישראלית, כולל מראות של אנשי מינהל אזרחי נותנים צווים באדישות למשפחות שבתיהן עומדים להיהרס, ונערי גבעות מהיישובים הסמוכים שבאים למקום עם נשק ועושים בכפרים כבשלהם מול עיניהם האדישות של החיילים שלכאורה באו לשמור על הסדר (בחלקו האחרון נראה ממש ירי בצעיר פלסטיני לא חמוש, מול חייל שמביט על הסיטואציה בלי לנקוף אצבע. התיק, אגב, נסגר). הוא אפקטיבי גם בגלל שהוא סוג של 'באדי מובי' - סיפורם של שני צעירים, אברהם ועדרה, ישראלי ופלסטיני, שהפכו לחברים בשדות האקטיביזם נגד הכיבוש.
"כנער לא הייתי פוליטי ולא הכרתי את מה שקורה בצד השני", מתאר אברהם בן ה-29 את המהפך שלו לנער הפוסטר של האקטיביזם השמאלני. "ובכל זאת היו במשפחה כמה דברים שונים. אמא שלי לימדה אותנו בילדות ביטויים בערבית. עם השנים - גם בזכות שנת שירות - למדתי את השפה ודיברתי בה בעיקר עם סבא. בשנים לפני שהוא מת, היינו מדברים רק בערבית. הוא היה אדם דתי, עם כיפה, מלא הומור, והיינו מסתובבים בראשון-לציון וצועקים בערבית. היינו צמד קצת מוזר".
ובטח הדאגתם לא מעט עוברים ושבים מסביב.
"בטח, כיהודי מזרחי אני מכיר את החוויה שחושבים שאתה ערבי. פעם בכניסה לקניון דיברתי איתו בטלפון בערבית והמאבטח עצר אותי. אלה חוויות שקורות כל הזמן. בכל מקרה, אני מפחיד הרבה יותר את הפלסטינים. אני מדבר ערבית-פלסטינית שוטפת, אבל כשניהלתי שיחה עם נהג מונית בבית-לחם במבטא קצת מוזר, ואז אמרתי שאני ישראלי, הוא נלחץ כי היה בטוח שאני משב"כ והולך לגייס אותו".
לצד ההיקסמות מהשפה והתרבות, עלה גם המצפן הפוליטי. "זה התחיל כשהייתה לי חברה מנווה שלום והיו מגיעים אליה חברים פלסטינים, ככה נחשפתי לראשונה לאנשים מהצד השני, לא רק כנותני שירות או כמסוכנים ביטחונית. זו הייתה הזדמנות ראשונה לקיים קשרים חברתיים, להכיר בני אדם, לשמוע על המציאות שלהם. וגם הייתי נורא מאוהב בה, אז זה כנראה בילבל אותי קצת", הוא מחייך.
5 צפייה בגלריה
יובל אברהם. "זה התחיל כשהייתה לי חברה מנווה שלום והיו מגיעים אליה חברים פלסטינים"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אברהם, שהתגורר אחרי השירות הצבאי בירושלים (הוא התחיל במודיעין ועבר לחיל האוויר), מתאר איך ערב שבו היה נוכח בהריסת בית במזרח ירושלים שינה את תפיסת עולמו. "הייתי עם המשפחה הזו בבית עד אור הבוקר, ראיתי את החדרים של הילדים. כל הלילה דיברתי עם בעל הבית, נהג משאית, וחשבנו כבר שזה לא יקרה. ואז באו הבולדוזרים עם כוח צבאי מאוד גדול, זרקו פנימה רימוני עשן כדי שנצא. הבולדוזרים עלו על הבית, ואני רק זוכר איך האבא בכה, והבן בן ה-16 שלו ישב לצידו קפוץ, מביט רק בבולדוזר במבט מלא כעס. מאותו רגע השתכנעתי שכל הטענות ש'אנחנו רק אוכפים את החוק', הן עניין פוליטי. לא סתם המינהל האזרחי דוחה 95 אחוז מבקשות הבנייה הפלסטיניות בשטח C, או שיש פי 348 יותר היתרי בנייה לתושבים יהודים באותו מרחב. היום עם המדיניות של סמוטריץ', ברור כבר לכל שזה נועד לפנות מהמרחב כמה שיותר ערבים".
בוא נדבר על מסאפר יטא. בג"ץ קבע אחרי דיונים ארוכים שעל התושבים שם להתפנות, וגם מתח ביקורת ברורה על "היעדר מוחלט של ניקיון כפיים" של העותרים, שהמשיכו לבנות שם בתים בשנים שבהן התקיימו ההליכים. אי-אפשר לטעון שלא נערך בנושא דיון רציני.
"יש כמה תשובות לעניין הזה. הראשונה היא שאת פסק הדין כתב השופט דוד מינץ, בעצמו מתנחל".
וזה פוסל אותו מלדון בתיק?
"זה רק מדגיש את הטענה של חוסר השוויון: המתנחלים מיוצגים בוועדות התכנון, בצבא, בבתי המשפט. ואילו לתושבים הפלסטינים, שחיים במרחב ומושפעים מההחלטות, אין שום יכולת לבחור, להשפיע על החוקים וההליכים. שנית, כל הבסיס המשפטי של הפסיקה נשען על ספר מלפני 40 שנה שכתב המזרחן יעקב חבקוק, ובו טען שחלק מהתושבים חיים שם על בסיס עונתי. אני דיברתי עם חבקוק. למרות בקשתו, נאסר עליו להעיד כי הוא עובד מדינה. הדבר השלישי והכי חשוב, מסמכים מארכיון המדינה - כולל אחד שאני חשפתי - מצביעים על כך שאריק שרון הודה עוד ב-1980 כי המקום מוכרז 'שטח אש לאימונים' כדי לפנות מקום עתידי להתנחלויות".
יגידו לך בישראל שהתושבים הפלסטינים לא כאלה תמימים. גם הם מחפשים להתנחל ולהשתלט. למה שלא יתפנו התושבים לעיר השכנה יטא, שבה יש להם בית נוסף?
"ממש לא לכולם יש עוד בית. וגם מדובר בחקלאים, יטא עיר צפופה עם מרחב בנייה מוגבל, והמשמעות היא לפרק קהילות ואנשים. דבר שני, הבנייה המסורתית במסאפר היא במערות, בתת-קרקע, בטח לפני עשורים, וזה לא מופיע תמיד בתצלומי אוויר, אבל יש שם עדויות לחיים עוד במאה ה-19. לגרש אותם זה לעשות טרנספר לא חוקי, ופסק הדין גם קבע שהחוק הישראלי עוקף את החוק הבינלאומי בעניין הזה".
5 צפייה בגלריה
יובל אברהם. "צריך שיהיה פתרון. הסיפור מורכב, ולשני העמים יש זיקה לארץ"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אני בטוח שאין לך בעיה שאת ההתנחלויות ליד יפרקו יום אחד במסגרת הסכם שלום.
"קודם כל לא בטוח, אבל צריך שיהיה פתרון. ברור שהסיפור כאן מורכב, ולשני העמים יש זיקה למרחבי הארץ. אבל צריך רמה בסיסית של הוגנות. יש פי כמה יותר פלסטינים במחוז חברון מישראלים, אבל רוב משאבי הקרקע והמים נמצאים בשליטה ישראלית. הדרך הזו הביאה לחוסר אונים ולזוועות. תושבי מסאפר יטא מנהלים כתפיסת עולם מאבק לא אלים כבר עשורים, עם שותפים ישראלים ובינלאומיים".
אתה מאמין בפתרון שתי המדינות?
"צריך להיות שוויון, בין אם זה בשתי מדינות, מדינה אחת עם מנגנון דו-לאומי, קונפדרציה בלי פינוי. אבל הבסיס הוא שלא אנחנו ולא הפלסטינים הולכים לשום מקום. חזון טראמפ? זה מבייש את ההיסטוריה שלנו כיהודים, בטח העובדה שיש עכשיו דיון של 'טיהור אתני בעד ונגד'. זה לא יבטיח את הביטחון שלנו, כמו שגירושים בעבר לא הביאו פתרון. יש כאן בישראל כל כך הרבה יצירתיות. אם היינו משקיעים אחוז ממנה, במקום רק לבנות הייטק ונשק, היינו מגיעים לפתרון. אם יש רצון, יש דרך".
אתה נשמע מנותק לחלוטין מהתפיסות הישראליות של אחרי 7 באוקטובר. כשאתה נכנס למוניות בבית-לחם או ישן בכפר, את לא חושש שמישהו יחטוף או ירצח אותך? מספיק רק חמאסניק אחד.
"אני לא טמבל. אם לפני 7 באוקטובר הייתי נכנס לעשות כתבה במחנה פליטים ג'נין, היום אני לא אתקרב לשם. אני לא נאיבי שחושב שבגלל שאני איש שמאל לא יהיו אנשים שינסו לרצוח אותי. עם האנשים במסאפר יטא נבנו יחסי אמון במשך שנים. אבל ברור שיש פחד להסתובב, כמו בכל מקום בארץ הזו. שלושה אנשים שהכרתי נרצחו באכזריות ב-7 באוקטובר: ויויאן סילבר וחיים כצמן, פעילי שלום שלקחו חלק במאבק במסאפר יטא, וניר פורטי, שהכרתי בילדות בעומר ונרצח בנובה".
אתה נשמע מנותק מהתפיסות של אחרי 7 באוקטובר. כשאתה נכנס למוניות בבית לחם, אתה לא חושש שיפגעו בך? "אני לא טמבל. אם לפני 7 באוקטובר הייתי נכנס לעשות כתבה בג'נין, היום אני לא אתקרב לשם. אני לא נאיבי שחושב שבגלל שאני איש שמאל לא יהיו אנשים שינסו לרצוח אותי"
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"בירושלים, באזעקות. האנשים הראשונים שהתקשרו וביררו לשלומי הם פעילי שלום מעזה שהייתי איתם בקשר, ואמרו לי, 'הבן אדם הראשון שחשבנו עליו זה אתה וכמה נורא מה שקרה'. ברגע שהתחילו ההפגזות בעזה אני הרמתי להם טלפון. את חלקם לא השגתי עד היום".
איך הופכים תפיסת עולם לסרט מועמד לאוסקר?
"לא אני ולא באסל קולנוענים. רחל וחמדאן צלמים מאוד מוכשרים, אבל אף אחד לא חשב על סרט. ואז, אני זוכר איך בנסיעה אחת באוטו, לפני חמש שנים בערך, ירדנו אחד על השני על איך הפוסטים שלנו לא מגיעים לאף אחד. אצלי היה מקרה שרק אמא שלי עשתה לייק. ואז עלה הרעיון שיש לנו כל כך הרבה חומרים מצולמים, בואו נעשה מזה סרט".
ובכל זאת קיבלתם מימון, בעיקר מנורווגיה. מה אתה אומר למי שטוען שאתה בעצם ממומן על ידי אירופאים שלא אוהבים את ישראל?
"את המימון הראשוני קיבלנו בכלל ממכון סאנדאנס בארה"ב. במשך שלוש שנים עבדנו בחינם, לא חשבנו שייצא מזה סרט. ערכנו במערה בדרום הר חברון. אחר כך כמעט כל המימון הלך לפוסט-פרודקשן, אז עאלק אני 'ממומן'".
ומצד שני בחרתם לא לפנות בכלל לקרנות קולנוע ישראליות.
"לא רצינו להיכנס לזה, גם כי אנחנו קולקטיב, יש לבאסל ולחמדאן מורכבות לקחת כסף מקרן ישראלית וצריך להתחשב בהם, וגם כי אנחנו רואים מה קורה ליוצרים ישראלים בתקופה האחרונה. אגב, אחרי השערורייה בברלין, קיבלתי ידיעות ששר התרבות מיקי זוהר הרים בלחץ טלפונים לוודא שהסרט לא ממומן על ידי גוף ישראלי. הוא לא, וככה יש גבול למה שהממשלה יכולה לעשות נגדו", אומר אברהם בסיפוק. "עכשיו הסרט פתוח לצפייה, וכל אחד יכול לשפוט".
התוצאה שהוקרנה בברלין קיבלה הרבה יותר מלייק מאמא. אבל בדרך לשבחים, אברהם מצא את עצמו מתואר כאויב הציבור בחודשים הכואבים שאחרי 7 באוקטובר, כשעלה לבמה בברלין. שותפו עדרה נאם ראשון ואמר, "קשה לי מאוד לחגוג כאשר עשרות אלפים מבני עמי נטבחים על ידי ישראל בעזה". אברהם נאם אחריו, ומבלי להזכיר את המלחמה או את הטבח, דיבר רק על כך שהוא ועדרה חיים תחת שתי מערכות חוק שונות: "אני חופשי לנוע לאן שאני רוצה, אבל באסל כלוא בשטחים הכבושים. המצב הזה של אפרטהייד, של אי-שוויון, חייב להסתיים".
עיקר התרעומת הייתה על כך שמול קהל עוין לא חשת צורך להזכיר את פשעי הצד השני, לא את החטופים הנמקים בעזה ולא את חמאס.
"אני מקבל שיש ביקורת עליי, ואני לא אומר שהיינו מושלמים בכל נאום ובכל רגע, שאז ספציפית גם בא כהפתעה. אני חושב שראוי מעל כל במה לדרוש את שחרור החטופים ולהדגיש שזה פשע, ומאז עשיתי את זה בראיונות ובנאומים, כולל באוסקר האירופי. ואני אעשה את זה מעל הבמה החשובה בעולם, באוסקר, אם תהיה לי הזדמנות".
מאז הנאומים של אברהם אולי הפכו לטיפה יותר מאוזנים, אבל לא יותר רכים. באוסקר האירופי למשל, קרא אברהם למדינות אירופה להטיל על מדינתו אמברגו נשק כדי לכפות עליה את סיום המלחמה, מול כל השמנא והסלתא של קהילת הקולנוע האירופי המתמוגגת. אחת הנוכחות מהקהל צעקה בסוף !Free Palestine.
מה דעתך על הספקולציה שאתה לא מזכיר את חטאי הצד הפלסטיני כדי לא להרגיז את באסל שעומד לצידך?
"ממש לא נכון. ברור שאני אדם פוליטי, הסרט שלי פוליטי, הנאומים שלי פוליטיים, והם עלולים להרגיז אנשים. בברלין ספציפית היה עניין של נאום ספונטני, והעדפתי להתייחס לסרט".
אז אתה מצטער על אותו נאום בברלין?
"אני משאיר את ההגדרה מקודם - מקבל שיש עליי ביקורת. אבל אני חושב שהיה גם חוסר הוגנות באופן שהנאום מוסגר בתקשורת, ונחצו גם קווים אדומים: באחד הערוצים הסרט מוסגר כ'אנטישמי' (בתוכנית בכאן 11, שם הורידו את הכתבה ופירסמו הבהרה ללא התנצלות לאחר הסערה שפרצה, ב"ט) וקיבלתי אין-ספור איומים על חיי. 'הצל' פירסם עליי פוסט מסית, נערכה הפגנה ליד הבית של ההורים שלי. אנשים דפקו על השער שלהם, אמא שלי המבוהלת ברחה בסוף מהבית. אני הארכתי את השהות שלי בחו"ל כי קיבלתי איומים שמחכים לי בנתב"ג".
לצד הזעזוע מהאיומים כלפיך, הביקורת בעינה עומדת: אתה עולה לבמות הכי גדולות בחו"ל ותוקף רק את הצד הישראלי. מה עם מודעות למצב הרגיש, לאנטי-ישראלים שקופצים על כל אמירה נגדנו?
"אני עיתונאי, ואני מאמין שהדרך לטפל בכל בעיה היא לא להסתיר. מי שרוצה לפתור את התדמית צריך לפתור את בעיות היסוד, כי לפזר סוכר על דג רקוב לא הופך אותו לגלידה".
בסרט רואים אותך מתעמת בסערת רגשות עם חיילים ואנשי מינהל אזרחי באיו"ש. מה היית רוצה להגיד להם עכשיו, ברוגע?
"שיש דרך אחרת. שיחשבו שאולי בעוד 30-20 שנה הם יסתכלו אחורה, יכול להיות שיהיה להם קשה עם מה שהם עשו, ואני חושב שלא מאוחר לתקן".
אתה קורא לחיילים לסרב פקודה ולא לקחת חלק בפינויים?
"לא מתפקידי לומר. שכל אחד ינהג לפי צו מצפונו. כן חשוב לי לומר שהדגש שלנו הוא לא החייל ולא הש"ג".
ובכל זאת, החיילים שאתה מצלם הם צעירים שנמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית, ואולי אתה חושף אותם בחו"ל לתביעות עתידיות.
"לא חושב שזה על הפרק, ולא חושב שזה המהלך של הסרט או המהות שלו. בסוף אני ובאסל יצרנו סרט שלא מחליק טוב בגרון לאף אחד מהצדדים".
"לא מחליק טוב בגרון"? כמבקר קולנוע אני אומר שהסרט מציג את שניכם כגיבורים, ואותך כקדוש כי אתה היוצא מהכלל, "היהודי הטוב" היחיד שלא לוקח חלק בפשעי הכיבוש.
"זו ביקורת מעניינת. אבל הסרט גם מראה איך ישראלים ויהודים לאורך עשרות שנים עוזרים לפלסטינים. הסרט מראה את הקשיים והמורכבויות בשותפות כזו, שהיא לא רק אכילת חומוס אלא ניסיון לבנות עתיד משותף. לתאר את הסרט כפלקט שכולו התחנפות וייצוג שטחי של הישראלים כרעים - זה פשוט לא נכון".
ובינתיים, ארבעת השותפים מתכוננים לטיסה ללוס-אנג'לס, אברהם ושור דרך נתב"ג ועדרה ובלאל דרך עמאן ("לחמדאן אין עדיין ויזה. נקווה שיתאפשר"). אברהם מדגיש שהוא לא רגיל לקוקטיילים ולמינגלינג של הוליווד ("יש כמה כוכבים ואנשי קולנוע בכירים שמאוד אוהבים את הסרט"), אבל ניכר שהמעמד מרגש אותו, כי הסיכוי לזכייה בין דמי מור לאריאנה גרנדה גבוה, ומקרב את האפשרות לנאום חוצב להבות על הכיבוש מול מאות מיליוני צופים.
בוא נקבל את התמצית, לאיזה זובור נתעורר בישראל בבוקר הזכייה שלך?
"האקדמיה כבר הזהירה אותנו שיש 45 שניות, אז אין מה לצפות לנאומים ארוכים", הוא צוחק. "קודם כל באסל עצמאי ויגיד מה שהוא רוצה. כמו שאמרתי, אני בפירוש אזכיר את החטופים והצורך לשחררם. אני אדבר על הצורך להשלים את העסקה כדי לסיים את ההרס בעזה, וגם להביע את תפיסת עולמי בתור נכד לניצולי שואה, ושאני מאמין שאנחנו לא נהיה בטוחים עד שהפלסטינים לא יהיו בטוחים וחופשיים. לא כדי לייצר 'הקבלה לשואה', אלא כדי להבין שהגורלות שלנו שלובים וצריך כאן פתרון".
"מבאס אותי להרגיש שתפיסת העולם שלי בקצה, אבל אני רוצה להגיד לאותם תשעים אחוז: מאוד חשוב לי שאם הם מרגישים ככה, שיראו את הסרט, ואז אולי הם יוכלו לנמק יותר טוב למה"
אתה מודע לכך שתשעים אחוז מהקוראים שלנו כנראה מתפללים שלא תזכה?
הפעם הוא דווקא מרצין. "קשה לי עם דחייה חברתית. אני מקנא באנשים שיכולים להתענג על היותם אאוטסיידרים. זה מבאס אותי להרגיש שתפיסת העולם שלי בקצה, אבל אני רוצה להגיד לאותם תשעים אחוז: מאוד חשוב לי שאם הם מרגישים ככה, אז שיראו את הסרט, ואז אולי הם יוכלו לנמק יותר טוב למה. אותם תשעים אחוז האלה נורא מעניינים אותי וחשובים לי, כישראלי, יותר מכל פרס".
וכמובן יש סיכוי שחלומותיהם יתגשמו, ולא תזכה.
"אז נהנה מהחוויה בהוליווד, נחזור הביתה ונמשיך במאבק. תדמיין שחמדאן, שגר בבית עם צו הריסה בלי חיבור למים, יהיה לערב אחד במקום הכי עשיר ופריבילגי, ואז יחזור למציאות שלו".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.02.25
