1. ב-1977 הגיע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ מכתב מתוק ומקסים. ביום שישי ראיתי את המכתב הזה, המקורי, בספרייה הלאומית. קראו את המכתב:
"פרופסור נכבד, מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת: מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים? וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבים הסתירות וחוסר הבהירות. אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל: כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים? כיצד אתה מסביר את מהות החיים? כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו? ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?"
שאלות כבדות משקל, אבל אתייחס למכתב שוב בסוף הטור, רק אומר בינתיים כי התשובה של פרופ' ליבוביץ מעניינת, ומי שרוצה לראות אותה מוזמן ללכת לספרייה הלאומית בירושלים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. אין תרופה טובה יותר למכאובי הזמן שבו אנו חיים מלהיכנס לבניין החדש של הספרייה הלאומית ולספוג שם את נצח ישראל, את חוכמת הדורות. הבניין המקסים, שהושקעו בו מאות מיליוני שקלים, מכספי תרומות בעיקר, היה אמור להיחנך באוקטובר ההוא, ברוב הדר. זה לא קרה, כמובן, כי השמיים נפלו עלינו, אבל הספרייה הלאומית נפתחה, והיא שם, חיה ובועטת ומלאת אוצרות. בשישי שעבר הלכתי עם אמא שלי לתערוכה מיוחדת שמציגה בספרייה הלאומית בימים אלה, לכבודו של פרנץ קפקא. הייתי בעבר במוזיאון קפקא בפראג והסתובבתי ברחובות שידעתי שהוא הסתובב בהם. ניסיתי להרגיש את האיש הזה, הגאון והבודד שמצד אחד כתב כתיבה אבסורדית כל כך, אבל מצד שני הוציא תחת ידו גם טקסטים אישיים וסוערים כמו מכתב לאביו – מסמך שספוג בכאב החיים – או מכתבי האהבה שכתב למילנה אהובתו.
קפקא היה אמנם יהודי ממשפחה קצת מתבוללת, אבל בואו נאמר שאם לא היה מת משחפת בגיל 41, היה גורלו דומה לזה של שלוש אחיותיו שנספו בשואה. לפחות במובן הזה, הוא לגמרי "שלנו". אבל לא רק בזה: באחרית ימיו למד עברית. המחברת שבה כתב מילים בעברית נמצאת בתערוכה בספרייה הלאומית. הלכתי אחר כך לקרוא על המורה שלו לעברית, פועה בן-טובים (מנצ'ל), בחורה צעירה שנסעה לפראג כדי ללמוד רפואה והייתה מורתו. היא סיפרה בראיון שקפקא למד עברית כי תיכנן לעלות לישראל.
מי שעקב כמוני אחרי ההליכים המשפטיים שהיו סביב כתביו, שהוחזקו בתל-אביב בדירה מעופשת, מבין כי התערוכה שמוצגת כעת ומציגה את כתבי ידו המקוריים מממשת את פסק הדין. האוצר הגיע לביתו הטבעי. אלינו.
3. קפקא התעסק באבסורדיות של החיים, בקַטנוּת האדם מול המערכות הגדולות. תחשבו על "הגלגול", על אדם שמגלה יום אחד שהוא חרק שתקוע בחדר, ותחשבו על אדם חופשי שנלקח ממיטתו למנהרות בעזה. תחשבו על החטופים שמחכים לטראמפ שיושיע אותם, ותחשבו על האזרח ק', גיבורו של קפקא, שמחכה לצדק שיופיע. הכל מתערבב. הכל מתבלבל. ולא תמיד יש נחמה.
אבל כאשר אני רואה בספרייה הלאומית הגדה של פסח שהודפסה לפני כאלף שנה ושרדה את ליל הבדולח, אני מעז לקוות לטוב. מצד שני, תהיתי איך היא שרדה. לפי ההסבר שמופיע שם, כמרים שמרו עליה בכנסייה. נזכרתי בטראמפ ששאל את החטופים שביקרו אותו: תגידו, היה בעזה איזה חסיד אומות עולם? איזה אחד שבכל זאת דאג לכם? הם השיבו שלא.
4. מיליוני פריטים יש בספרייה הלאומית. 1,500 אוספים וארכיונים. אתה מזמין משהו, ומערכת רובוטית מדהימה מביאה לך אותו בתוך 20 דקות. יש שם קיר נופלים דיגיטלי גדול ומצמרר, ומיזם מרגש וקורע לב של תמונות חטופים עם ספר שאהבו. בספר יש פתק עם אפשרות להחזירו לספרייה כשהחטוף חוזר. המשפחות עזרו לדייק את הבחירות, ואתה עובר ורואה את תמונות האחים שלך שנמקים בשבי, את הספר שהם אוהבים ותוהה: מתי יזכו לקרוא ספר שוב?
מה ששוב גורם לי לחשוב על טראמפ, מושיענו. ראיתי איזה סרטון שבו הוא נשאל על שני אסטרונאוטים אמריקאים שתקועים בחלל, והוא דואג שאילון מאסק יחלץ אותם, או משהו כזה. והוא פנה למראיין ואמר לו: אתה יכול לדמיין את זה? שני אנשים שם לבד כבר שבעה חודשים, אני מקווה שהם מסתדרים אחד עם השני, אחרת זה סיוט. בחדר היה צחוק, כי זו באמת מחשבה מצחיקה, שני אנשים לבד בחלל שגם לא מסתדרים אחד עם השני. אגב, זו מחשבה מצחיקה שמתאימה לילד, אבל זה מה שיש לנו היום: נשיא עם חשיבה קצת ילדותית. מה עושים? עובדים על מה שיש.
שאלה שהגיתי בה קצת במהלך הסיור: מה יהיה תפקידה של הספרייה הלאומית בעתיד? הרי מה תפקידה היום, אני יודע: להרחיב את הלב. להרחיב את היריעה. לייצר פרספקטיבה. לאסוף חומרים אבודים. זיכרונות. אני באמת מאמין שכל ישראלי צריך לבקר שם. זה ארכיון חשוב. אבל בעתיד? אני מתלבט בעניין. היום היא משמרת ארכיונים אבודים, אבל בעולם שבו הכל ברשת – אולי תפקידה יתהפך: היא לא תהיה זו שצריכה לשמור על חומרים אלא זו שצריכה דווקא לסנן, לעזור לנו למצוא בין הררי התוכן רק את מה שחשוב.
"כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?" תהה הצעיר בן ה–23 במכתב לפרופ' ליבוביץ, "ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?" וחתם בסוף: אילן רמון
5. ולגבי המכתב שעימו פתחנו, זה שבו בחור צעיר שואל את הפרופ' מה תכלית החיים, בסיומו חותם שולח המכתב בשמו: אילן רמון.
הוא, ולא שרף.
הנה כי כן, ב-1977 בחור צעיר ואלמוני שלח מכתב, וכמעט 60 שנה לאחר מכן הוא מוצג אחר כבוד בספרייה הלאומית. אולי זו התשובה לאילן רמון הצעיר: להטביע חותם זו תכלית ראויה לחיים, ואתה, יקירי, בהחלט הטבעת חותם. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.25
