1. אני מתעכב על האירוע הזה ומקדיש לו טור משום שזה משל לחיינו כאן בעת הזו, עוד דוגמה לבעיה שעימה נהיה חייבים להתמודד: במשחק הדרבי של בית"ר והפועל ירושלים בשבוע שעבר נערך טקס מקסים בתחילת המשחק. אוהדי הקבוצות זכרו והזכירו יחד את הביבסים האהובים. בלונים כתומים הופרחו לאוויר. מחיאות כפיים. צמרמורת. ציפור לא צייצה בשמיים. ברגע הזה לא היה ניתן להכניס סיכה בין האנשים באצטדיון. לא דעות פוליטיות, לא כדורגל - שום דבר לא היה שם מלבד הכאב על אובדן הילדים המתוקים ואמם האהובה ז"ל, שנרצחו באכזריות בלתי ניתנת להכלה. זו הייתה ישראל היפה. המלוכדת.
טקס נוסף נערך לזכרם של הירש גולדברג-פולין ואורי דנינו ז"ל, אוהדי הפועל ירושלים ששירת חייהם הסתיימה בהוצאה להורג במנהרה בלב עזה. בסוף המשחק, לעומת זאת, בעת פיזור האוהדים לבתיהם נתפסו במצלמה כמה פראי אדם דוחים, להבנתי מארגון לה-פמיליה (מדובר בבודדים), כשהם עושים תנועה מחרידה שאי-אפשר לשאת מרוב שהיא מבחילה, המסמנת כביכול לעג לכך שהירש איבד את ידו ב-7 באוקטובר. בלתי נתפס.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. הבה נתבונן בבעיה של העידן שבו אנו חיים: תצלום של איש אחד מתוך אצטדיון ענק שלועג לחטוף שנרצח הופץ וזכה לחשיפה גבוהה עשרת מונים משזכו לה עשרות אלפי האוהדים שכיבדו יחד את החטופים בטקס מרגש. תראו איזה ניצחון למיעוט, איזה נוקאאוט עשה הרע לטוב, למרות שהיה זעיר שבזעירים.
הסרטון של האוהד המתועב רץ ברשתות, והתפשט שם כבשדה קוצים. לא עזר שגינו אותו רבים מאוהדי בית"ר. לא עזר שהתנערו ממנו, שהתביישו בו. הוא רץ והופץ וגרם לתחושה נוראית, אבל גם לא נכונה: נוצרה הרגשה שאוהדי בית"ר ירושלים צחקו על חטופים.
וזה לא קרה. להפך. הם ערכו טקס מכבד ומושקע עבורם. אבל אוהד אחד ספציפי (ואולי עוד כחמישה בשלב אחר במשחק) התנהג בנבזיות וכמו דקר את הבלונים הכתומים שהופרחו במגרש לפני המשחק עם סיכת רעל קטנה.
אני חייב שתבינו את העניין לעומק. את מה שהוא עושה לנו. את איך שהוא מחלל את הנפש הלאומית. חייבים לנצח את זה אם רוצים לנוע קדימה ביחד. וזה קשה משום שלכל צד יהיה תמיד עניין להעצים את המשוגעים של הצד השני. גם כדי לפגוע בצד השני ולהטיל בו מום, אבל גם מתוך יראה אמיתית. זה כל כך מבעית ומבהיל, שאתה ממש נדחף לעסוק בזה, להראות את הדבר הנורא והמגעיל הזה כדי להתריע, כדי להתנער. התוצאה היא שיש בעצם מתקפה על התודעה שלנו. אנחנו מקבלים רושם שהמיעוט הוא הרוב. שהטפל הוא העיקר. וזה לא נכון; לא במקרה שהיה בשישי ולא בכלל במדינה. יש פה רוב של טוב בעם הזה.
1 צפייה בגלריה
אבוקות כתומות לזכר הביבסים ז"ל ביציע של בית"ר ירושלים. יש פה רוב של טוב בעם הזה
(צילום: עוז מועלם)
3. חשוב להדגיש: אינני מקל ראש בעצם העובדה שאוהדים ספורים, יודעים מה, אפילו אם היה זה רק אחד, נהגו כך. הייתי מבועת מההתנהגות שלו ואפילו שקלתי ליצור עימו קשר, לא כי חשבתי שהוא בר-שיח, אלא כי הייתי סקרן לשמוע מה התירוץ שלו, למה בעצם הוא לועג ליהודי שנחטף ממסיבה ונרצח במנהרה אפלה לאחר ששרד בה כשנה בלי אחת מידיו. אני מכיר תשובות של קיצוניים, אני יודע לרוב לצפות מה הם יגידו ואיך הם חושבים, אבל אני פשוט לא מצליח לדמיין שום דבר הגיוני שהוא יאמר במקרה הזה. אפילו התשובה הסתמית של "רציתי לעצבן שמאלנים" לא תופסת פה. אין לי ספק שמדובר בפסיכופת גמור.
שימו לב שבכוונה מיקדתי את הדיון באירוע אחד במשחק אחד, כדי לא להתווכח באופן כללי על כמה מונה ה"קומץ" של אוהדי בית"ר, האם מדובר בעשרות או מאות או אלפים, אבל לפרוטוקול אומר שגם המחמירים מודים שמדובר בפחות מעשרה אחוז מאוהדי הקבוצה (ככל הנראה הרבה פחות), שרבים מהם מגיעים משוליים חברתיים ומשפחות קשות ונשאבים לבור התחתית הזה של הקיצוניים שמספקים להם שייכות. זה מגונה ועצוב ודורש טיפול. אבל מדובר במיעוט.
4. לא בשולי הדברים אומר משהו על אוהדים כביכול נורמליים שרק מתווכחים ברשתות בסערה על כל טעות שיפוט: תירגעו גם אתם, חבר'ה. כאילו, באמת? בעולם של אחרי 7 באוקטובר, העצבים נותרו כשהיו?
בעיניי הספורט צריך להיות נחמה, מקום רך של אסקפיזם, לא אזור נוסף שבו נוכל לריב עם עצמנו. אפשר שיהיה רגש, וזה אפילו מבורך, מותר לכעוס, אבל הפרופורציות, אלוהים, הן באמת לא השתנו לכם? האחים שלנו בשבי ואתם מתייחסים לטעות שיפוט כמו למחדל לאומי? מחילה, אבל אני לא מסוגל לקבל את זה. אני רואה בספורט מקום שבו שוכחים קצת את ההיגיון ומתיילדים, אבל בעיניי בשנה שבה כל משחק מתחיל בטקס שמציין אוהדים שנפלו או נרצחו, אי-אפשר פשוט לדפדף את זה אחרי דקה ולחזור לגדף את אמו של השופט כאילו לא נפלו עלינו השמיים. משהו בכל זאת חייב להתעדן קצת. משהו חייב בכל זאת להשתנות. אנחנו לא מי שהיינו. ואסור שנהיה.
5. אסיים ברגע ספורטיבי קורע ובלתי נשכח, שנזכרתי בו השבוע אחרי צפייה בסדרה מעולה בנטפליקס על משחקי הכדורסל במשחקים האולימפיים האחרונים. בני דורי זוכרים היטב שב-1992 ארה"ב שלחה לאולימפיאדה את הדרים-טים. לאחר שהושפלה באולימפיאדה הקודמת, החליטו האמריקאים ללכת אול-אין עם מייקל ג’ורדן ויתר הגדולים כדי להביא את הזהב ולסתום את פיהם של המקטרגים. ההייפ סביב הנבחרת האמריקאית היה מטורף. במסיבת העיתונאים שלפני המשחק הראשון של הנבחרת פנה עיתונאי לצ'ארלס בארקלי האגדי ושאל אותו: מחר אתם משחקים מול נבחרת אנגולה, מה אתה יודע עליהם?
בארקלי הביט בעיתונאי שתי שניות בעיניים זועפות, ואמר: לא שמעתי מעולם על נבחרת אנגולה, אבל אני יודע שהם בצרות. שבת שלום.
