הילה רוח כתבה את השלט הכי מתבקש בעולם, BRING THEM HOME NOW, ויצאה לרחוב בימים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר. זה נגמר ביריקה. "הלכתי לקפלן עם אחותי, שתי היפיות שמבוהלות מהמצב, החלטנו לצאת עם השלט לקפלן. זה היה מאוד רגשי. זה היה עוד לפני שהיה את כיכר החטופים. מכונית עברה שם ומישהו הוציא את הראש וירק עליי. למזלי, הוא לא פגע. מזל. אני מבת ים, אני יכולה להתעצבן. לא חושבים את זה עלי, אבל אני מזרחית מבת ים, לפני זה טבריה, שזה בכלל. אני הכי פרום דה הוד".
איך הגבת?
"זה היה מזעזע. שם כבר הבנתי כמה משוגע המצב הולך להיות ועד כמה המשבר עומד להפוך לקרע מטורף. עד עכשיו, כל הגוף והנשמה לא מבינים איך החטופים הפכו לנושא פוליטי. זה מפתיע אותי מאוד. כל דבר מפתיע. כל יומיים מכים אותנו בלום על הנשמה ומעבירים טוב-טוב את המסר שקשוח פה".
אחרי המקרה, חשבת פעמיים אם לצאת להפגין?
"ממש לא, זה רק דירבן אותי להגיע יותר. להבין שזה חשוב להיות צד כנגד הצד ההוא".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
7 באוקטובר תפס את רוח, מוזיקאית מוערכת ושחקנית, בימים פרודוקטיביים במיוחד. היא לוהקה והצטלמה לתפקיד ראשי בסרט הישראלי 'חלב', שעולה לאקרנים בסוף השבוע הזה, והיו לה לא מעט הופעות בעקבות האלבום האחרון, 'בת ים', "איבדתי כל זיקה למוזיקה. בשבועות הראשונים, לא רציתי לשמוע על מוזיקה ולא רציתי לשיר. זה הרגיש לי זניח וזר. לא עניין אותי כלום חוץ מהפגנות והתמכרות חסרת פרופורציה לחדשות. אני בגמילה עכשיו".
הצלחת למצוא כוחות להתנדב?
"הצטרפתי לחמ"ל האחים (המסעדה התל-אביבית) והצלחתי להשיג מאיזה מפעל תרומות של קופסאות פלסטיק לארוז בהם מנות לחיילים. אני מסתכלת סביבי ורואה את דורון מדלי גם מסדר קופסאות ואת דורי סדובניק מרד אקסס עם שישיות מים. אני זוכרת שנורא התרגשתי, זה מאוד פותח את הלב. מצד שני, ההבנה שזה מה שיש, אנחנו, העם, מאוד מלחיצה ומפחידה".
הופעת בהתנדבות?
"הופעתי קצת מול מפונים בים המלח ובמצפה רמון. הופעתי עם קאברים של שירים שאני אוהבת. איפה שהרגשתי שיש יותר קהל שלי, שרתי כמה שירים שלי. אבל די מהר הפסקתי להופיע, כי צריך להיות עם איזה דלק וחיות שלא היו לי באותו הזמן".
מתי את מוציאה את הראש מהשריון לראשונה?
"דווקא מתוך ההתכנסות, התחלתי לכתוב שירים. בהמשך השנה ייצא האלבום הרביעי שלי שעוד אין לו שם".
3 צפייה בגלריה
הילה רוח. "אני עושה אמנות חסרת פשרות בקטע מאוד דתי, והיא מגיעה לאנשים"
(צילום: שי פרנקו)
וגם קרה לך משהו מרגש בשנה האיומה הזו. הופעת ב'חברים שרים קורין', עם קורין אלאל ז"ל.
"לפני כמה שנים, בפעם הראשונה שהופעתי איתה, נכנסתי לחדר אמנים והיא צעקה לי, 'שמעתי שאת תוניסאית'. זה היה ממש חמוד ומצחיק. אחרי זה, אירחתי אותה בפסטיבל הפסנתר בשנת 2019. שרנו ביחד את 'מעיין' והייתי בהתקף חרדה על גבול השיתוק מרוב שהתרגשתי לשיר איתה. קורין הייתה אדם מדהים, פיית יער, פטריית הזיה קטנה, אדם מצחיק וצוחק. היא כתבה את השירים הכי יפים. ב'חברים שרים קורין' היה מעורר השראה לראות איך האישה הזו, ברגע שהיא פוגשת גיטרה, במה וקהל, פורחת ועולה מעל כל הפיזיות והמצב הלא טוב שהייתה בו".
אי-אפשר שלא לשאול, טוב לך במקום האמנותי שבו את נמצאת? יש לך קהל אדוק, ואת אמנית של אמנים. אבל הפריצה הגדולה לא קרתה.
"ממש מעולה לי עם המקום שאני נמצאת בו. אני עושה אמנות חסרת פשרות בקטע מאוד דתי, והיא מגיעה לאנשים. אבל אני תמיד רוצה עוד. אני אדם תחרותי שרוצה להגיע לדברים. עם זאת, אני לא מצליחה להביא את עצמי לסיטואציה שאני מכוונת יותר למיינסטרים. אני מעדיפה להיות אמנית שעושה מה שבזין שלה. זה שיש לזה קהל, זה דבר מדהים".
רוח הצליחה לדלג בקלילות מעל שחקניות מוכרות ומיומנות ולקטוף את התפקיד הראשי לסרט המדובר 'חלב', שהיה מועמד ללא פחות מעשרה פרסי אופיר וזכה בפרס התסריט הטוב ביותר. היא גם כתבה את הפסקול עם אסא רביב ותום מאירה ארמוני. במקביל גם הספיקה להצטלם לתפקיד אורח בשני פרקים בסדרה המסקרנת 'בהסתורה' שתעלה בכאן 11. ב'חלב', היא משחקת מוזיקאית צעירה שנכנסת להיריון ויולדת בת. את אב בתה בסרט, משחק בן זוגה בחיים, המוזיקאי קוסטה קפלן. המאורע הלא-מתוכנן מסיג אותה אחורנית. היא חוזרת לגור בבית אמה עם בתה, ומוצאת את עצמה עובדת במפעל שבו אמהות שואבות חלב אם, שנמכר לנשים עשירות שרוצות להעניק לתינוקותיהם את הנוזל המוזהב מבלי שיצטרכו להניק. תא צמוד לתא, נשים וביניהן, דמותה של רוח, טאלה (נטלי) שואבת שעות חלב אם יקר עבור תינוקות אנונימיים, כשאת בתה היא נאלצת להעביר לתמ"ל. זה סיפור בדיוני, אך עם זאת נטוע במציאות בת זמננו, שבנויה על מעמדות, אולי אפילו קאסטות, של אלו שיש להם ויכולים לקנות כמעט כל שירות שעולה על דעתם, ואלו שמוכרים בהסכמה, אבל לא תמיד ברצון.
יד הגורל או מקריות גרמה לכך שזה הסרט השני בסך הכל שרוח (39) משחקת בו, ופעמיים, היא לוהקה לשחק אם מניקה. בחיים הפרטיים, לעומת זאת, היא עדיין ללא ילדים. אבל תכף נגיע לזה. "מעולם לא התכוונתי להיות שחקנית ואז בקורונה הציעו לי לשחק בסרט קצר ונורא יפה, 'מה שלא נשבר', של אלינור נחמיה. עד שלא נדלקה המצלמה לא הבנתי מה זה משחק ולמה אני. אבל זו הייתה חוויה מאוד מלמדת ומגניבה ובמזל של מתחילות, אפילו נסענו עם הסרט לקאן".
ואז הבמאית של 'חלב', מאיה קניג, ראתה את הסרט וליהקה אותך?
"היא הכירה את המוזיקה שלי, הסתובבנו באותם חוגים, והיא הזמינה אותי לאודישן. קראתי סצנה אחת ואהבתי מאוד. הדמות של טאלה הזכירה לי את עצמי. היא הגיעה לאימהות כשהיא מבולבלת ולא סגורה על עצמה. גם אני כזו, ילדה נצחית".
פעמיים מתוך פעמיים שיחקת אם מניקה, איך החיבור שלך לדבר הזה?
"אני לייט-בלומרית כרונית. תהליכים לוקחים לי זמן. אני ממש בעניין של אימהות. אני רוצה וזה קרוב. אני לא חיה בסרט, אני יודעת בת כמה אני, אבל אני מאמינה שיהיה סבבה".
את יודעת להגיד מה עיכב אותך בהבשלה לאימהות?
"יש לי חרדת חופש, מה האימהות תעשה למוזיקה שלי. אני מבינה היום שאהבה ויצירה רק מגדילות אחת את השנייה. כיוצרת שכל כך אובססיבית, מעניין אותי לבקר במקומות חדשים נפשית".
נסעתם עם 'חלב' לפסטיבל הסרטים טאלין באסטוניה חודש אחרי 7 באוקטובר. איך היה?
"הייתה תחושה ששונאים אותנו בכל מקום וזה היה מפחיד לנסוע. אכלנו סרטים כי רצינו להביע דברים שקשורים למלחמה, במיוחד כשהבנו שאנחנו הולכות לזכות בפרס ציון לשבח מטעם השופטים. החלטנו לענוד סרטים צהובים על פרק היד. הצטלמתי שעל כף היד שלי כתוב Bring Them Home. מאיה הייתה כל כך אמיצה, וכשהיא עלתה לקבל את הפרס היא אמרה, 'אני חייבת להשתמש בבמה הזאת כדי לקרוא: החזירו את 240 החטופים הביתה, עכשיו!' למרבה ההפתעה, זו לא הייתה חוויה מגעילה כמו שציפינו. אנשים רצו לשמוע את מה שיש לנו להגיד על המצב והביעו חמלה".
רוח נולדה בטבריה וגדלה שם עד גיל שש. את כיתה א' כבר עשתה בעיר החדשה שאליה עברה עם משפחתה, בת-ים. היא נולדה בשם המשפחה רֶוַח, אבל החליטה להפוך את זה לרוּחַ. "הלכתי על הרוח, בכל מובן", היא מסבירה. בכיתה ג' אובחנה כמחוננת. תגית הילדה הטובה הלכה איתה שנים, עד שתלשה אותה בפראות. "החזקתי מעמד בתוכנית מחוננים שנה-שנתיים עד שפרשתי. המשכתי להיות תלמידה מאוד טובה, עד שהתחלתי להתעניין בדברים אחרים, ואז זה נעלם כלא היה".
ספרי, ספרי.
"בגיל 13 הרגשתי שאני נפתחת לעולם. נהייתי מרדנית, התלבשתי והתאפרתי כמו פריקית, עם השחור בעיניים, הייתי במחששה, נסעתי לפסטיבל צמח, הסתובבתי בחבורות, שתיתי אלכוהול. התחלתי את התיכון עם חמש יחידות פיזיקה, כימיה ומתמטיקה וסיימתי באפס מזה".
התהליך המוחצן שעברה היה אולי מסך עשן למה שהתחולל בנפש פנימה. "אפשר לקרוא לזה דיכאון. רציתי לבודד את עצמי מהחיים, קצת פחדתי מהם, פחדתי לגדול. אני זוכרת שהלכתי עם המשפחה בשוק רמלה וחטפתי התקף חרדה שבסופו התעלפתי. הייתה גם ברקע הפרעת אכילה שנבעה מזה שהייתי עצובה, לא אכלתי כמו שצריך, עד שזה איבד שליטה. ירדתי הרבה במשקל".
הפרעת האכילה עוד מלווה אותך?
"ברור שעניינים של דימוי עצמי ואכילה זה לנצח, אבל הכלא שהייתי בו נעלם. המוח האובססיבי שלי, הקודח, הפסיק ברגע אחד כשהתאהבתי במישהו. פתאום זה מה שעניין אותי. כשנמאס לי להתיש את עצמי ברעיון אחד , אני עוברת לרעיון אחר".
ומה עם הדיכאון? החרדות? עוד ישנם?
"הזיק המקורי של החרדה מאוד קיים אצלי, זה חוסר שקט מטורף שיכול להוביל לדאונים משמעותיים. אני מטופלת הכי לייט, כמו היפסטרית רגילה, עם לוסטרל. אני מדמה את הכדורים למזרן יוגה שמרפד את קרקעית הבור. בלעדיו, אני על הפנים. זה לא מאה אחוז, אבל אני גם לא רוצה את המאה אחוז. אני רוצה את המכלול הרגשי שמרכיב את האישיות שלי".
"הזיק של החרדה מאוד קיים אצלי, זה חוסר שקט מטורף שיכול להוביל לדאונים משמעותיים. אני מטופלת הכי לייט, כמו היפסטרית רגילה, עם לוסטרל. אני מדמה את הכדורים למזרן יוגה שמרפד את קרקעית הבור. בלעדיו, אני על הפנים. זה לא מאה אחוז, אבל אני גם לא רוצה את המאה אחוז. אני רוצה את המכלול הרגשי שמרכיב את האישיות שלי"
אחרי שירות עילי ומסווג בחיל המודיעין ("יחידה סודית הארד קור. אסור לי לדבר על זה") פנתה ללמוד ברימון במסלול כתיבה והלחנת שירים.
בעצם, מתי נכנסה המוזיקה לחיים שלך?
"היה בבית הרבה משקל למוזיקה, למרות שאנחנו לא משפחה של אמנים או נגנים. בגיל 15 הגעתי עם חבר למועדון השברולט בחולון לערב להקות צעירות. החבר אמר, 'אנחנו נהיה אלה שהולכים להופעות' ואני חשבתי, 'זין על זה'. עד היום, כשאני מגיעה להופעות, גם אם זה יהיה במועדון הכי קטן ומסריח, יש לי את אותה תחושה של אז, שאני חייבת לעלות לשיר. מין חרפון פנימי, תזזיתיות כזו, של למה לא אני על הבמה כרגע?"
היא לא מצאה את עצמה ברימון. "הייתי המוזרה", היא נזכרת. "רק התחלתי לכתוב שירים וגם זה בקושי. לקח לי חצי שעה לעבור מאקורד לאקורד בגיטרה. חיפשתי את הקול שלי ולא הצלחתי למצוא. כל כך הרבה אנשים סביבי הגיעו עם חלומות, שלא הבנתי מה מייחד אותי".
מה הייתה נקודת המפנה?
"הדבר שעבד לי מאוד טוב ועדיין עובד לי, זה שנהייתה תחרותיות ומשהו אצלי התעורר. אני רוצה שיאהבו אותי, רוצה שיבינו. פתאום פגשתי מורים שעפו עליי. זה מוזיקאים שהערצתי, נעם רותם וערן צור שסגדתי לו. זה היה ממש כיף והרגשתי פתאום מובנת".
בתשע השנים האחרונות היא כאמור, בזוגיות עם קוסטה קפלן, שגם מנגן איתה. רק לפני שנתיים עברה לגור איתו בשכונה במזרח תל-אביב. "אני לא יודעת איך קוראים לשכונה הזו, אולי נווה חן, אולי כפר שלם. אין לי מושג איפה אני נמצאת", היא אומרת ואי-אפשר שלא לחבב את הצד החולמני שלה.
איך נקלעת לפה?
"עשו לי מחטף. אנחנו גרים בבית שקוסטה גדל בו. ההורים עברו לדירה אחרת והשאירו לו את הבית. זה בית מושלם, יש סטודיו לכל אחד בבית. אני סוגרת את הדלת ויש לי את הפינה שלי".
עובד לכם ביזנס ופלז'ר, גם להיות זוג וגם לעבוד ביחד?
"קוסטה מלך. הוא הנסיך שלי. הוא פשוט הגבר הכי מדהים בעולם, פלוס סקסי מאוד. אני מקנאה בשירים שלו והוא מקנא בשירים שלי. אני ממש תופסת ממנו ונראה לי שגם הוא תופס ממני. אני מסתובבת בעולם באסירות תודה".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.25
