1. ביום פוליטי סוער לפני זמן מה, כתבתי ברשת החברתית שמה שמנחם אותי אלה מגרשי הכדורגל והכדורסל, שלפני כל משחק נערכות בהם מחוות מרגשות לחטופים ולנופלים. אלו טקסים שמאחדים את הקהל ומאפשרים איזו הצצה לעולם נורמלי, כמה דקות של פרופורציה ושל טוב משותף. ערבות הדדית מעומק הלב הלאומי הפצוע.
בתגובות אנשים כתבו לי שזה באמת יפה אבל אין לכך שום משמעות וחבל שאני לא מנצל את הבמה וההשפעה שיש לי כדי לנקוט עמדה, כדי להגיד דברים נחרצים, במקום כל המלל המתוק הזה על אחדות.
אני מבין את טענתם, אבל אני גורס אחרת. אני מרגיש שיש יותר מדי נקיטות עמדה נחרצות ופחות מדי מלל מתוק. יתרה מכך: אני לגמרי נוקט עמדה כשאני בוחר לא להיכנס לכל ויכוח שמתחולל ולא לקפוץ ראש לכל קטטה. העמדה שאני נוקט היא הבחירה לעסוק בטוב ולחשוף את יופיו של העם הזה.
יש מספיק סיקור ועיסוק בכמה המדינה חרא. אני מרגיש שתפקידי הוא להזכיר גם כמה טוב יש בעם הזה. כדי שלא נתייאש, כדי שלא נוותר.
אז הנה, לכבוד הגיליון המיוחד הזה, מעט דוגמאות מתוך רבות כל כך, רבות מני ים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. שמעו סיפור שכמותו ומסוגו מתרחשים דבר יום ביומו: חבורה מתוקה של ישראלים צעירים, צוות בסיירת צנחנים במילואים, הייתה בחופשה קצרה לאחר שנה וחצי של לחימה. הם טסו לברלין קצת לנוח. לעכל. לאגור כוחות. אחד מימי הטיול היה יום הולדתו של חבר הצוות, וחבריו החליטו לחגוג לו במסעדת Berta, ששייכת לקבוצת מחניודה של אסף גרניט. הם פתחו שולחן וקיבלו יחס טוב ומחבק, הוציאו להם שוטים וקינוחים והאווירה הייתה טובה. אחרי שהם סיימו לאכול הם ביקשו את החשבון וגילו שאין כזה. המסעדה לא נתנה להם לשלם.
אני רוצה שתדעו: המחוות האלה ללוחמים עושות להם משהו בלב. נותנות להם להבין שיש עם מאחור שרואה אותם. שמעריך אותם. ושמבין שזה לא מובן מאליו.
3. נמשיך: בתקופה האחרונה רבים מתושבי הצפון חזרו הביתה. אלפי אנשים טובים מרחבי הארץ טרחו ושלחו להם עוגות ביתיות עם מכתבים וברכות מרגשות. הם הגיעו לבתיהם וחיכו להם עוגות ומתנות. ישראלים רבים, מכל הארץ, גם הגיעו לנקות גינות ובתים בבתים של מפונים שחזרו, כולל של דיירים מבוגרים שהתקשו להתמודד עם הסיטואציה.
והנה עוד סיבה מרגשת לאופטימיות: נ' המתוק, לוחם עוקץ, נפצע בעזה. באותו אירוע נפצע גם הכלב שלו, שאקיל. תראו את הסימביוזה המדהימה ביניהם: הם עברו יחד את הרגעים הקשים ביותר בלחימה בעזה – ואיבדו שניהם את רגל שמאל בקרב. אחרי תשעה חודשי שיקום מפרכים, נ' יצא מהשיקום ומיד התאחד עם שאקיל. המשפחה שלו אימצה אותו.
אגב, משהו שסיפר לי קצין בעוקץ: מיד כשהחל התמרון וכלבי היחידה נכנסו לעבודה אינטנסיבית, הייתה תחושה שהם מבינים שמשהו רציני קורה. אלה כלבים מאולפים שיודעים את העבודה, סיפר הקצין, אבל ברגע שהחלה המלחמה כולנו הרגשנו שהם עשו קפיצת מדרגה, הפנימו שעכשיו זה הדבר האמיתי.
1 צפייה בגלריה
לוחם עוקץ נ' וכלבו שאקיל. שניהם איבדו את רגל שמאל באותו אירוע, שניהם משתקמים
(צילום: דובר צה"ל)
אגב, זוכרים את פורים? היה חג כזה לא מזמן. בשבועות שקדמו לחג קשת 12 יצאו בקמפיין שנעשה על ידם בהתנדבות ובאהבה אמיתית, ועודד אנשים לקנות בעסקים של הלוחמים שלנו. זה באמת היה מרגש לראות איך כולם שם נרתמים, מהמנהלים, דרך אנשי הקריאייטיב ועד הטאלנטים, כדי לתמוך ולקדם את הנושא החשוב הזה.
אני לא מבין במחירי פרסום, אבל נדמה לי ששבועיים רצופים על המסך של הערוץ הנצפה ביותר זה משהו ששווה כמה מיליונים. וכל זה ניתן לעסקים קטנים של מילואימניקים שהיו השנה מאות ימים בדרום ובצפון. אבל זה היה הרבה מעבר לכך: זה החיבוק. המילואימניקים באתר העסקים שהקמנו לא הפסיקו להתרגש, הציבור לא הפסיק לקנות מהם, וזה לא מובן מאליו.
4. נתקדם. רותם לוי הוא לוחם שנפצע קשה בלבנון באוקטובר 24'. שנה לפני, ב-7 באוקטובר 23', הוא היה בנתיב העשרה, והשתתף בקרבות הקשים שבמהלכם איבד המושב 20 חברים אהובים.
רותם המשיך להילחם ונשלח ללבנון, שם נפצע. בשיקום קרה לו דבר שקורה לעוד פצועים: הוא פגש את ישראל היפה. את הגיבורים שנלחמים כדי לחזור לעצמם, את הישראלים מכל העולם שמחבקים אותם, את בני המשפחות שלא מאבדים תקווה. בזמן הזה בשיקום הוא קיבל החלטה לא לבזבז זמן. להגשים חלומות. הוא הקים עסק קטן להשכרת קרוואן זוגי לטיולים. חפשו "חלליתה" באינסטה.
מה עוד? שמוליק, בן דודי האהוב, יצא עכשיו לסבב רביעי בעזה בגיל 48. בזכות אנשים כמוהו אנחנו חיים כאן, בארץ הזו. הוא יכול להיות אבא של חלק מהלוחמים שסביבו, אבל הוא לא מוכן להפסיק לשרת כל עוד המשימה לא הושלמה ויש לנו חטופים שצריך להחזיר הביתה.
5. איתי דורי הוא קצין שריון שנפצע קשה לפני כחצי שנה בחאן-יונס. צלף ירה כדור שפגע בחייל שלו ואז בו, כדור אחד לשניים. שניהם מתאוששים מהפציעה, ואיתי גם מתחתן בקרוב. בינתיים, וכחלק ממסע עיבוד החוויות, איתי מנסה לספר את הסיפור שלו ב”מבעד לשריון”, שיחה מיוחדת לבני נוער על מה זה להיות לוחם בעזה תחת אש, מה זה להיפצע ומה זה לנסות לקום. חפשו בפייסבוק Itay Dori, לא תתחרטו.
ואסיים עם אמיתי ארגמן שנפצע אנוש בבית-חאנון, שפה בהמשך הגיליון יש גם ראיון עימו. ליוויתי אותו מאז פציעתו. הוא לוחם מגלן בן 22 שהיה בטיול אחרי צבא וחזר כדי להילחם על הבית, ובמלחמה איבד את שתי רגליו. סיבות לוותר לא חסרות לבחור צעיר ששתי רגליו נקטעו. אבל אמיתי לא ויתר. הוא במסע שיקום פשוט יוצא דופן. עושה ספורט (אתם עוד תשמעו על היכולות שלו בטניס כיסאות גלגלים) ולומד ללכת על פרוטזות (זה הרבה-הרבה יותר מסובך ממה שנדמה).
לפני זמן מה הוא העלה סטורי עם בחורה. שאלתי אותו מי זאת. בת זוג, הוא ענה. וואו, כתבתי, כשדמעות זולגות מעיניי. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
