1. שישי שעבר. פורים. אני בקריאת מגילה. שמוליק מתקשר להגיד חג שמח. הוא בן 48. סבב רביעי בעזה, אי שם בפרימטר, משקיף על ג'באליה ושג'עייה. בסבב הקודם הוא עוד קיווה שימצא את כרמל גת ז"ל ויחזיר אותה הביתה. מכל חלון שראה השקיף פנימה בתקווה, כל הזמן חיפש אותה בעיניו. את כרמל הכיר דרך הפוקר, היו משחקים באיזו קבוצה של חברים. ליבו נשבר כשהתברר גורלה הנורא. היה בעזה בזמן שהובאה למנוחות. כעת הוא שם שוב.
מה קורה שם עכשיו, אני שואל, והוא עונה, תשיב, נחל עוז עדיין קרוב כל כך לבתים שלהם פה בעזה. זו עדיין רק החלטה של כמה פראי אדם, והם רצים לבתים שלנו. צריך להרחיק אותם עוד. עזה שבורה, אבל כדי שנחל עוז ישגשג צריך לשבור פה עוד קצת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
בליל שלישי, כאילו הקשיבו לשמוליק, החליטו לשבור שם עוד קצת. אני מאלה שמאמינים למערכת הביטחון הישראלית ולרמטכ”ל שהיה צריך לחדש את הלחימה בעזה. אין בי את הצד הזה שחושד שכל ראשי מערכת הביטחון התיישרו עם מניעים פוליטיים, ואני עדיין מאמין שכאשר מנהיגי המדינה מחליטים לשלוח את חיילינו לקרב, זה כי הם מאמינים שזה נכון. אחרי שאמרתי את זה, אינני מסוגל להבין איך ראש ממשלה, שיודע שתוך יום-יומיים ישראל עומדת לתקוף בעזה למרות שחלק מהחטופים עוד שם, מסוגל לעסוק בסוגיה מפלגת כמו פיטורי ראש השב”כ. מה שבעיניי מצופה בימים האלה מההנהגה זה לעשות כמה שפחות דברים שעלולים לעורר חשד במניעיהם, ומה שמוטל על האופוזיציה זה להבין את גודל השעה, לתת גב ולשמור על האחדות.
2. לפני 40 שנה היה איזה מורה מחליף שלימד אותנו שלושה חודשים במקום המחנכת, שיצאה לחופשת לידה. הוא היה מסכן, המורה הזה. מסכן מאוד. הוא לא הצליח להשתלט על הכיתה, וזה האנדרסטייטמנט של השנה. זו הייתה תקופת "רובי הטוּטוּ": קשים וצינורות קצרים שהיינו יורים דרכם באמצעות נשיפה חזקה "גוּלגוּלים" מנייר מסוגים שונים. מחילה על המילים המשונות, רובי טוטו, גולגולים וכדומה, אבל באמת שאין לי מושג מה המילים התקניות לכל ציוד הלחימה ההוא.
היו רק 20 שניות שקט בכל שלושת החודשים האלה, זה היה אחרי שהמורה המחליף החליק בכיתה ונפל על התחת. כולם השתתקו מההלם. זו הייתה דממה מוזרה. יוצאת דופן. היה בה משהו מזכך.
בחלוף השנים חשבתי על השקט הזה כעל רגע ספרותי. כמו בשירה של לאה גולדברג על מעוז ילדותה, שהיו בו שלגים וקור ורק שבעה ימי שמש בשנה, אבל אילו ימים אלה היו: "אך שבעה ימים הנרות ברוכים / ושבעה ימים שולחנות ערוכים / ושבעה ימים הלבבות פתוחים / וכל קבצנייך עומדים בתפילה / ובנייך בנותייך חתן כלה / וכל קבצנייך אחים".
3. מה שאני רוצה לומר זה שהציבור מתבקש להירגע. האם זו בקשה לגיטימית, או שצריך להחליק על הרצפה בשביל זה? לפעמים כשיש צעקות, הטרלות מוגזמות ומריבות חסרות טעם בכנסת, אני מדמיין את עצמי מושך חטוף ששוחרר מעזה, אחד שהיה במעמקי הבור, ולוקח אותו למשכן, כדי שכל אלה שצועקים שם ועסוקים בחנפנות לבייס יהיו בשקט רגע. תחשבו על אלי שרעבי מגיע לבד לכנסת באמצע שכל הליצנים שם מתחנפים לבייס ומטרילים איש את רעהו. נכנס בדממה לאיזה חדר ועדה. אני יודע שזה לא ישנה את הכל, אבל 20 שניות שקט יהיו שם. לרגע אחד הם יתביישו. לרגע אחד הם ירגישו לא נעים.
אני לא משלה את עצמי: כמו אז בבית הספר, זה לא יימשך יותר מרגע. אבל איזה רגע זה יהיה. תהיה שם דממה כזו. השפלת מבט. כמו שהיו פה בשבועות הראשונים אחרי הטבח, אז הייתה תחושה שחברי כנסת ושרים מרגישים לא נעים. מסיטים את מבטם. מדברים בלחש. למרבה הצער זה עבר להם.
תחשבו על אלי שרעבי מגיע לבד לכנסת באמצע שכל הליצנים שם מתחנפים לבייס ומטרילים איש את רעהו. לרגע אחד הם יתביישו. לרגע אחד הם ירגישו לא נעים
4. הבת המקסימה של קית' סיגל שאלה בסטורי שהעלתה לפני כמה ימים למה בתוכניות פריים-טיים אין למשתתפים סיכת חטופים. אבא שלה חזר מהשבי, אבל היא ממשיכה להילחם בשביל חבריו שעדיין שם, ומבטאת משהו עמוק שרבים מאיתנו מרגישים: שאי-אפשר באמת לעשות משהו בלי להזכיר בכלל את אלה שמוחזקים בכלובים בתנאים משפילים ומשוועים לאוויר.
הנה מה שלדעתי סמוטריץ’ לא מבין לעומק: מאז 7 באוקטובר יש איזו תקרת זכוכית ליכולת של רובנו לשמוח. אנחנו מתחפשים בפורים, חוגגים יום הולדת ונוסעים לחופשות - אבל בסוף כל ניסיון לשמוח באמת, מכל הלב, יש בראש תמונה של אלון אהל קשור לקיר על מזרן מעופש, בחדר בלי אוויר ואור, מנגן בפסנתר על גופו ומנסה לשרוד. זה משהו שצריך להבין כשמדברים על החזרת חטופים: עבור מיליוני ישראלים, חיינו כאן הם פצע פתוח. בקצה של כל נשימה יש כאב. זה לא מבטל את זכותו של סמוטריץ’ לחשוב אחרת לגבי עסקה, אבל חשוב בעיניי שיבין איך זה נתפס אצל רובנו: החטופים זו לא עוד בעיה לאומית שצריכה להיפתר, אלא פצע מדמם שחייבים לחסום במהירות, אחרת תיפח נשמתנו.
5. לסיום, אני מרשה לעצמי לפנות מפה לאנשי ציבור, בעיקר חברי כנסת ושרים: אנא פנו יום קבוע בשבוע שלכם שיוקדש למשפחות שכולות ולפצועים. דיבר איתי בשבוע שעבר אב שכול. בנו הגיבור נלחם בעזה למרות שהיה עם פריצת דיסק. ברח מהדסה עין כרם לשטח כינוס. הוא השאיר אחריו אישה וילד קטן, ואמר להם שיחזור אחרי שימצא את החטופים. הוא לא חזר. נהרג בקרב. הספיק לומר "שמע ישראל" לפני שנשם את נשימותיו האחרונות. אביו היקר אמר לי שהם מרגישים קצת מאחור, המשפחות השכולות. בניהם נפלו לפני חודשים, בימי לחימה עקובי דם, וזכו לדקה בחדשות, לתמונה קטנה בעיתון, וזהו. האירועים המשיכו לדהור קדימה, אבל אצלם הכל נעצר. השבתות אינן שבתות והחגים אינם חגים. אורם כבה. אחד הדברים שחסרים להם זה שנציגים רשמיים של המדינה ידברו איתם. יראו להם שהם זוכרים. הבן שלי נלחם עבור המדינה, הוא אומר לי, אז למה אף חבר כנסת לא מרגיש צורך לדרוש בשלומנו? להתעניין? אנחנו לא נשכח את הבן שלנו לעולם, אבל לא מגיע למי שמסר נפשו שגם אלה ששלחו אותו יכירו ויידעו מי הוא היה?
חברי כנסת יקרים, זו ההצעה שלי אליכם: את היום שאתם מקדישים בדרך כלל לחתונות או אירועים של פעילים פוליטיים, תחצו לשניים, ובחצי ממנו תלכו למשפחות שכולות. תבקרו אותם ותשמעו מה הם איבדו, מה הם הקריבו. אולי תוכלו לסייע להם בהנצחה. לחבר אותם. לחבק אותם. ובעיקר תזכרו מה באמת חשוב. שבת שלום.
