זה כבר כמה ימים שבדרך לתחילת היום אני שמה במכונית את "קיץ" של כרמלה גרוס ואגנר.
טוב לי לשיר עם ערן צור את סיפור האהבה היפה הזה. להישבר איתו בכאב שלו ושלה. להריח את העונה המתקרבת. את הזיעה מתחת למיטה, את האישה שמניקה תינוק והאור המסנוור של הקיץ. בוהק מדי לקימה.
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ממש כמו קיץ, השיר הזה מלא חיות, אבל גם סבל. הכל חם מדי, גם האהבה דביקה. "אהבתי אותה והיא את מישהו אחר", סיפר לי צור על כתיבתו. "חשבתי איך אני מגיע אליה. אם אעורר בה את יצר האימהות ואשיר לה 'את יכולה להיות האמא של הבן שלי' היא תהיה איתי. אז כתבתי את השיר והשמעתי לה. היא בכתה, ואחרי שבועיים נעלמה".
במכונית היא שם, כל יום. גם הכאב של צור וגם הקטע שהוא “אוהב, אוהב אוהב”. כמו קרוסלה מהירה שחוזרת לאותה נקודה עד שהיא תפסיק כי לא יהיה מי שיסובב. כמעט היה להם קיץ עם תינוק יחד, בסוף הוא נשאר בודד. בשיר יש לו כמעט משפחה. באוטו יש רוח, זה כמעט מנחם את הצער בכמעט אהבה.
זה היה החופש הגדול האחרון שלנו, אבל לא באמת התרגשנו ממנו עד הרגע שעלינו על שני אוטובוסים והפלגנו לעבר טיול של פעם בחיים. קיץ 87' קרא לנו לצאת אליו מכל הכבישים, דחק בנו לסיים כבר את הבגרויות ולרוץ אל זרועותיו החמימות – לראשונה כבני אדם חופשיים.
שכבה קטנה של 50 בוגרים, ללא מורים מלווים, מדריכים או כל גורם שהוסמך עד אז להציק לנו מטעם הרשויות. ככה זה היה בבית הספר הקיבוצי המשותף, יום אחד אתה נוער שמומלץ לפקח עליו מקרוב שמא יפתח הרגל להגיע לבית הספר כשהוא נוהג בטרקטור, ולמחרת חייל סיירת בהתהוות שאפשר לסמוך עליו שייערך בכוחות עצמו למסע ויוביל צעדה של שלושה ימים עם שינה בשטח.
הקילומטרים הראשונים של כביש 90 עברו עלינו בריחוף מוחלט, יש מצב ששכחנו מישהם מאחור, ולא מן הנמנע שחזרנו על עקבותינו לאסוף אותם, ואז לצאת לדרך מחדש. זה לא הקהה את תחושת השחרור, כן ליבה את המאבק בגזרת הפלייליסט שהוכן מראש על גבי קסטות שידעו ימים טובים יותר. הנהג, שהבין באיחור שהוא בעיצומה של הסבה מקצועית לתפקיד טכנאי שידור, התחיל להראות סימנים של התחרפנות, עד שנדמה לרגע שאנחנו עלולים לסיים את הנסיעה הזאת בהדממה מבאסת.
אבל אז מישהי שלפה את נורית, במלעיל, כמו שקוראים לחברת ילדות. חודשיים לפני כן קנינו שורה שלמה להופעה שלה בקימרון ורקדנו על הכיסאות כמו משוגעים כשהיא עשתה את "סוס מעץ". אהבנו אותה, אבל אפילו אנחנו לא היינו מוכנים להתפרצות הקולקטיבית בפזמון של "סוס מעץ". וזה עבד גם הפעם, כי כשהאוטובוסים עצרו סוף-סוף בחוף חלוקים בכנרת, אף אחד מאיתנו לא ירד. היינו עסוקים בלצרוח את המילים של המשוררת חדוה הרכבי, עם הלחן התיאטרלי של הקיבוצניק הגולה נחצ'ה היימן, להיות היי בנטורל רק מהעיבוד הגאוני של משה לוי, והביצוע הסדוק אך מושלם של נורית הנביאה.
גם בעשור שלאחר מכן – הילדות ישובות בבוסטר, בזה שאחריו – הן כבר בתיכון, ובאלו שאחרי – הן נוהגות ואני על המוזיקה, השיר הזה עדיין עובד. כולנו מדמות שמעולם לא עזבת, שתמיד תקרא לי עוד ועוד, שואלות מי בוכה שם, סוגרות את החלון שלא ישמעו, ושואגות את שורת המחץ: "הו ענני, אי פניך מועדות?"
במזג אוויר סביר ותנועה זורמת, הדרך משיקגו לאינדיאנפוליס על כביש I-65 נמשכת כשלוש שעות. אין הרבה סיבות לעשות אותה, אלא אם ממש חייבים. למשל, כשאינדיאנפוליס מארחת את הסופרבול ומחירי המלונות בה בלתי נסבלים.
5 בפברואר 2012 היה לילה קר במיוחד במערב התיכון של ארצות-הברית. יצאתי מהמוטל הקטן בשיקגו בשלוש לפנות בוקר ומינוס 12 מעלות, אבל באוטו היה חם והדיסק הצרוב השמיע שלמה ארצי (זו כמעט עובדה מדעית שלא משנה מה אנשים חושבים על שלמה ארצי כשהם גרים בישראל - כשעוברים למדינה אחרת מקשיבים לו כל הזמן). התוכנית הייתה לנהוג לאט, להגיע בסביבות שמונה בבוקר, להסתובב כמו ילדה בדיסנילנד ביום הכי אמריקאי בלוח השנה, ובערב להתיישב ביציע העיתונאים הנינוח: ישחקו הגלדיאטורים לפני, עם הופעה של מדונה במחצית.
שעה וחצי בתוך נהיגה איטית בלילה שחור ממש, התברר שהנהיגה לא הייתה איטית מספיק עבור הקרח על הכביש. החלקה שמאלה, לחיצה היסטרית על הבלמים, סיבוב הגה מטופש ימינה, עוד החלקה שמאלה, והדבר הבא היה מעקה הביטחון וכרית אוויר בפנים. הדיסק נתקע על "נוף ילדות". קירטעתי החוצה ממה שהתחילה כמכונית שברולט שכורה קטנה ועכשיו נראתה כמו נייר מקומט שזורקים לפח בפינת המשרד. עברה עוד שעה עד שהגיע שוטר, המום לראות שיצאתי בלי שריטה, ואחריו בא הגרר.
לאינדיאנפוליס הגעתי רבע שעה לפני תחילת הסופרבול, ואת רובו העברתי בבכי של הקלה, פחד וחוסר אמון. המשחק בין הניו-יורק ג'איינטס לניו אינגלנד פטריוטס היה אדיר. מדונה הייתה מדונה. איכשהו חזרתי הביתה בחתיכה אחת.
עד היום אני מעדיפה לא לנהוג אם לא חייבים, ולקח זמן עד שחזרתי לשמוע את שלמה ארצי; אבל בכל שנה, ב-5 בפברואר, אני מקשיבה לשיר הנפלא על גן העדן של ילדות, וזוכרת שאיתו ניצלתי.
מאז הפכתי לאבא, שיר הדרך האהוב עליי הוא מה שאהוב על הילדים שלי. זה אולי לא דגל הורי שראוי לשאת אותו בגאווה, אבל הפסקול של האוטו הוא קרב שבחרתי לא לבחור. אני אומר "עכשיו שירים שאבא אוהב" בנחרצות מזויפת שנגרסת לאבק עם ההתנגדות הראשונה, מי יודע, אולי ייצאו מזה איזו דקה או שתיים של משינה לפני שאתבקש להעביר. "אולי תנסה לשמוע משהו חדש?" אני מנסה שוב בכל זאת, אך לבסוף נסוג. וכך שיר הדרך האהוב עליי לפני שנתיים היה משהו של מני ממטרה ("כלב זו חיה מאוד נאמנה"), בשנה שעברה משהו של יובל המבולבל ("אני גיבור על!") ועכשיו, בלי להסביר, "השם יתברך".
אבל ישנן גם דרכים שבהן אני נוסע לבד. לבחור שיר דרך אחד זו משימה בלתי אפשרית. כמו ילדים שמזגזגים בין מני ליובל לששון שאולוב, כך גם מבוגרים יישבעו שהשיר המועדף עליהם הוא אחד, רק כדי להחליף אותו באחר אם ישאלו שוב. אם אי פעם אמרתי למישהו משהו שאינו "רוחות הצפון" – שיקרתי. הגיטרה האקוסטית והמפוחית שמעניקות לשיר גוון טרובדורי-נוודי משהו, עם אבק מדבר וגיצי קומזיץ בין התווים; הכנות החשופה שמעוררת הזדהות והמילים שמציעות חומרים שמהם כל אחד יכול להרכיב את הביוגרפיה של עצמו; הקילומטראז' (תרתי משמע) שיכול להיות רק לשיר שמלווה אותך מילדות, מהמושב האחורי ועד לכיסא הנהג. "כי הים גדול והוא הכל יכול", שר אהוד, ואתה נדהם איך מילים בעברית, שפה כל כך מתבדלת ומצומצמת, יכולות לתאר באופן מושלם כל כך מרחבים אינסופיים. בזכותן אני מרגיש חופשי גם כשאני תקוע בפקק בצומת בית דגן.
חצי שעה אחרי הנחיתה בשדה התעופה של באזל כבר הייתי עם המפתח של היונדאי השכורה ביד. ביד השנייה בטח החזקתי איזה תיק גב או אוזניות או איזה טאבלט או איזו חצי שקית קרקרים. כי ככה זה כשנוסעים עם כל המשפחה לחו"ל, אתה כל הזמן מחזיק דברים.
שנייה לפני ההתנעה, כשהצאצאים שלנו עוד רבים על סידורי הישיבה מאחור, היפה והאופה לחשה לי "תזכור מה שדיברנו". מה שדיברנו, למקרה שתהיתם, זה שאני אהיה סבלני בטיול הזה.
היו לה סיבות לחשוש, לאשתי. בשלב הזה, אחרי 13 שנות נישואים ושלושה ילדים שנוטים להתנהג כמו שלושה ילדים, היא כבר ידעה שאני מאבד סבלנות כשאני מאחורי ההגה המשפחתי. משתגע מהריבים על החלון הפתוח, מתחרפן מהשאלות על מתי מגיעים, מתפלץ מזה ששואלים אותי מה עשיתי עם חצי שקית הקרקרים. ליתר ביטחון היא נקטה את נשק יום הדין. חיברה זריז בין הנייד שלה לבלוטות' של הרכב, ולחצה פליי על השיר היחיד שכולם אוהבים. על השיר היחיד שאף פעם לא מבקשים להעביר כשהוא מתנגן. היחיד שכל אחד ואחת במשפחה מוצאים בו משהו. אבא עוד זוכר לטיפקס את "הרבי ג'ו כפרה", אמא מעדיפה דווקא את הבלדות השקטות של הלהקה, אבל כולנו, כולל כולנו, אהבנו לצעוק "כן... שרה חרא..."
אז תודה לטיפקסים ותודה לעלמה זק. הרבה בזכות הסיפתח שסידרתם לנו צלחתי בסבלנות איזה 2,500 ק"מ בעשרה ימים ביער השחור.
בוא נעשה סיבוב, עדנה מבקשת. לפעמים היא מבקשת שניסע קצת, בלי יעד. סתם, בשביל לנוע נגד כיוון המציאות.
אז נוסעים בנס-ציונה. ברחובות ריקים מעם. פונים בכיכר החלוצים. חלוצים כמו אלה שמיהרו לעוטף והסתערו בבוקר ההוא. עולים בהסתדרות. הסתדרות כמו זו ששבתה פעם מול מנהיג שאיבד את עמו. פונים בשריון. השריון שאיבדנו כשהתפלגנו לפני המתקפה ההיא.
בחוץ לילה. בחוץ קריר. בחוץ קצת אחרי 7 באוקטובר. לא נהוג לשיר. המדינה לא במצב. אז סוגרים חלונות. וצורחים בפנים: "שתי-ש-רף ה-א-ה-בה כמו כל החלומות שלנו".
על החלומות אדים. אני מפעיל מגבים. עושים סיבוב בשכונת ארגמן. ארגמן כמו הצבע ששוטף מדינה.
אלה ימים של אזעקות. אבל אנחנו לא שומעים את הבחוץ. והבחוץ לא שומע אותנו. מחוץ לשמשה הרבה אהבות שנשרפו. שעוד לא מסוגלות לשיר את הסיום הטרגי שלהן. לא אליהן התכוונו איתי לוי והכותבים עדן חסון, נוי פדלון ואיתן דרמון, אבל אחרי 7 באוקטובר כל מילה מקבלת משמעות. ודמעות.
"שתישרף האהבה", היא מרוכזת בצעקה, עדנה שלי. יש לה אהבות של גיל 17. הלב שלה גדול. והוא קצת כואב. ואם שלה כואב, אז גם שלי.
לפעמים זו הדרך שלנו לתקשר. לצעוק שיר, לצעוק את עצמנו, תוך כדי מסע לשום מקום. אבל זו לא נסיעה לשום מקום. זו נסיעה לוליינית ברחובות מתנדנדים, מתעוותים, נופלים, בעקבות האהבות הנגמרות. בעקבות הצורך לשיר בימים שאי-אפשר.
בינתיים השיר מסתיים. עוד פעם, עדנה מבקשת. אז שוב סיבוב. פונים בכיכר החלוצים. חלוצים כמו אלה שמיהרו לעוטף. עולים בהסתדרות. הסתדרות כמו זו ששבתה. פונים בשריון. השריון שאיבדנו.
"שתישרף האהבה", הילדה שלי צועקת, ואני איתה.
לכאורה אין שום קשר בין שיר שמדבר על "לילה בבית מלון ושלג בחלון" לתחושה המשכרת של נהיגה בכביש פתוח, עם רגל על הגז ואש במיתרי הגרון. אבל "הפוך" של פורטיסחרוף הוא הכל מלבד סטטי: הבס מכין את הקרקע לסערה שעומדת להתפרץ בשיר, מכונת התופים עוטפת אותו ברעש קר ומתכתי ואז ברי סחרוף נכנס עם הקול שלו, שעוד לא היה אז "הקול של ברי סחרוף", אלא רק הניצוצות הכריזמטיים שלו. ופתאום, בבת אחת, חדר המלון מתגלה כאחוזה מהסיוטים: יש בו את ארגז החול של השדים הפנימיים, בריכה תוססת של געגועים קורעי לב וחמ"ל אבוד שמנסה לארגן ניסיונות בריחה כושלים, עד שהקריאה בסוף ("לבד! הפוך!") הופכת מפזמון למנטרה.
מן הסתם, תחושת הדינמיות הממכרת של "הפוך" לא ניזוקה מהדמיון הקליל ל־The Passenger של איגי פופ, משירי הנסיעה הגדולים בכל הזמנים, אבל כוח המחץ שלו נעוץ דווקא בהיותו תיעוד בוער של קיפאון מוחלט.
"הפוך" לא נוסע לשום מקום בגלל שהוא עצמו תקוע בשום מקום, והגאונות של רמי פורטיס וסחרוף היא היכולת לגרום לשיר להרגיש כמו פרארי שמתנגשת שוב ושוב בקיר.
בהופעות האפקט רק הלך והשתכלל, והגרסה המכוסחת שהוקלטה באלבום "כשהגיטרה מנסרת את הלילה" - כשלעצמו אלבום שכמו נולד להשאיר נהגים ערים ואף צורחים - כבר ביססה את מעמדו של "הפוך" כדלק טילים: הוא ייקח אתכם מהחניה ועד ליעד, בתקווה שאתם לא בדרך ללילה בודד בבית מלון עם שלג בחלון.
בכל שיר נסיעות טוב חייב להיות געגוע. געגוע הביתה, לעיירת הולדתך התמימה, לשדות ולהרים שעזבת בגיל 17 או לצעיר השמח שהיית פעם, זה שנזרק בכל העולם עד שפגש טייס מורשה בשם דייגו שלקח אותו עד לוולנסיה. אבל מכל שירי הנסיעות, אני הכי אוהבת את אלה שמלאים בגעגוע מוטרף לאהוב או אהובה שאתה פשוט חייב לראות ברגע זה.
המלך הבלתי מעורער של השירים האלו הוא כמובן "איי דרוב אול נייט" של רוי אורביסון, ואחריו גם בביצוע מעולה של סינדי לאופר. גבר יושב בביתו, עולה באש מרוב רצון לראות את האישה שבה הוא מאוהב. בשלב מסוים הוא חייב לקום, לעלות על הכביש, לנסוע כל הלילה כדי להגיע אליה. ואז הגיע שלמה ארצי הגאון והוכיח לי שאפילו לשיר מכונן כזה אפשר לייצר גרסה עוד יותר טובה, ובעברית. אני מדברת כמובן על "נבראתי לך", שיר הנסיעות האהוב על רומנטיקנים נצחיים כמוני.
בשיר הזה יש משהו שחייב להיות בכל שיר נסיעה מוצלח. דלק. לא דלק 91 אוקטן למאזדה המשפחתית, אלא הדלק השחור והסמיך הזה של התשוקה. הגיבור לא יכול להישאר אפילו שנייה אחת בבית בלי לנסוע אל אהובתו ולהצמיד אותה לקיר. כן, השיר הזה כולו טבול בסקס, וזה קורה מרגע הפתיחה שלו עם הפסנתר המסתורי, פסנתר של סרטי מתח שמבשר על ההתפוצצות הגדולה בפזמון, כשהמילים של ארצי נהיות מהירות ובהולות. "כך יצאתי אל הדרך, כשהגעתי באתי, נעמדתי בדלת, מה ידעתי לא ידעתי, התפשטתי וזזתי כמו מטורף בחדר. אלוהים אמרת שבוע תישאר פה, גם אני הרגשתי כך".
אני כנראה לא היחידה שיושבת באוטו עם בן זוגה ושואגת איתו ביחד את המילים החושניות האלו. אנחנו יכולים להיות בנסיעה הכי שגרתית ומאוסה לאושר עד כדי למלא עגלה לחג, אבל ברגע שארצי מתפשט ומתחיל לזוז כמו מטורף בחדר, גם אנחנו נחטפים מהאוטו לחדר שחלקנו באכסניה ביפו, לפני 14 שנה. זו הנסיעה האמיתית שנמצאת בתוך השיר הזו, לתחילת האהבה שלנו, של כולנו.
שנים רבות של שירה במקהלה קלאסית גיבשו בליבי את התשוקה הבוערת לשיר את אהובי נפשי, שחלקם נושנים ורובם עתיקים ממש. במקהלה הקאמרית של תל־אביב עסקנו בשירת מזמורי ערבית ברוסית, תפילות אשכבה מארמונות אנגליה ומדריגלים מצלצלים בספרדית. על כולם יגעתי בפרך, כולל, איך לא, המנון מלטביה. רק לאהבתי האמיתית לא הותר לי לגשת, למעט ערב או שניים שהוקדשו לנעמי שמר.
עכשיו הוגשה לי במתנה בחירה של שיר עברי כרצוני. מיד נוצרה בקרבי בעיה דחופה: בעודי שומעת ממעמקי נפשי את "המרחב כולו נִצוד" מתוך “הורה ממטרה” (יחיאל מוהר/ משה וילנסקי), מיד מטלטל אותי הסוף של "מסביב למדורה" (נתן אלתרמן/ יאיר רוזנבלום) ואחריו נתקעים "שיר ערש" (אלתרמן/ סשה ארגוב) ו"קומי צאי אחותי כלה" (ביאליק / נעמי שמר).
אינני זו שבוחרת אותם: ועדת התרבות של הלב היא זו המחליטה. אני רק מצטרפת, והדמעות, איך לא, זולגות מעצמן. התור של הלב מצטופף ומזמר בערבוביה, שלא לומר בבולמוס: "רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָה בְּתֹם תִּשְׁרֵי" ("אסיף", איתמר פרת/ שמר).
רק חוט שני דק וחזק עובר בין שירי הלב שלי. מוזר, אך רובם אינם עוסקים באהבת גבר ואישה. כולם יצירי מולדת. כולם רוקמים מפה יפהפייה של ארץ ישנה־חדשה, וכולם יפים עד בכי וצחוק.
רבים מהם מספרים סיפורי אמת על פרק זוהר או כואב בילדותנו. האהוב עליי ביותר הוא הבית השני מתוך "הורה ממטרה", ובו השירה הגדולה על פריצת צינורות המוביל הארצי אל הנגב. כל אירוע חדש שכזה הונצח מיד בשיר ובלחן ונארג בתולדות ובנופים של מישור ותלם. השירים האלה רותכו אליי עד לעצם הרגע הזה. לו רק היה לצידי גם פסקול. "המרחב כולו נִצוד, צינורות פרשו הרשת/ והנה סימן ואות, בטיפין נראית הקשת/ ברית הפרח והניר, ברית השקט והזמר/ ממטרה, שירך הוא שיר, רנניהו, עד אין גמר".
חורף 1963 היה גשום במיוחד. האימון המתקדם בגדוד הנח"ל המוצנח היה עשיר במסעות רגליים, בחגור מלא, בדרך כלל מתחת לאלונקות. גשם ובוץ: מים בגרביים, מים בתחתונים; קשה ללכת, קל להחליק.
אימצתי בשינוי קל את “שיר הנמל” מאת לאה גולדברג, לחן רבקה לוינסון. "למרחקים מפליגות הספינות/ אלף ידיים פורקות ובונות/ אנו כובשים את החוף והגל/ אנו בונים פה נמל פה נמל./
"מוצק הבטון ומורם המנוף/ סירות המטען מגיעות אל החוף/ תכלת מלמטה ותכלת מעל,/ ככה נבנה הנמל".
במקום "תכלת מלמטה ותכלת מעל" שרתי "מים מלמטה ומים מעל". הגשם עדיין הכה בפנים והבוץ הכביד, אבל המסע הבלתי נגמר הפך לתהלוכת ניצחון: אנחנו בונים פה נמל פה נמל!
לא מעט שנים עברו מאז, אבל כל פעם שגשם כבד יורד בחוץ אני מפזם לעצמי "מים מלמטה ומים מעל" ומקנח בשורה מתוך "סע לאט" של אריק איינשטיין: "ואיזה מסכנים החיילים" (בשני החורפים האחרונים הוספתי, בחרדה גדולה, "ואיזה מסכנים החטופים").
אל הדרך! קורא לנו השיר הנפלא של הגבעטרון, אבל לא מבטיח הבטחות או מייפה את המציאות: הדרך הולכת להיות ארוכה ללא קץ, קשה ורצופת סבל ופרך, בקיץ תיקוד השמש על הראש ובחורף יקפיא השלג את הלב, הדרך תהיה בודדה - החברים היחידים למסע הם האבק, האבן והעץ - מלאה בגעגוע שלא נגמר לבית שרחוק אלפי קילומטרים ולנערה בחלום שאולי בוכה ואולי לא, כנראה שלא.
אבל הכי גרוע - אין בכלל יעד! פשוט הולכים והולכים, הדרך ממשיכה וממשיכה, ואז פשוט ממשיכה עוד, ועוד. מתי מגיעים? לא מגיעים. כולנו בה נצעד, לעדי עד!
מעניין להשוות את השיר הזה לשיר לכת ישראלי נהדר אחר בעל אותו שם בדיוק: “אל הדרך” של אילנית. אצלה הולכים בדרך יחד, עם אחד, יד ביד, בשלשלת זהב, עם שיר על גב, והדרך לא לשווא, יש לה יעד ברור: שערי רקיע, לא פחות.
שֵׁם אחד, שני שירים - ושתי דרכים שונות בתכלית השינוי. תבחר כל מאזינה את הדרך ואת השיר המועדפים עליה. ועדיין, למרות ההבדלים המהותיים בין שתי הדרכים, שני השירים מתחילים עם אותו משפט בדיוק ועם אותה מילת מפתח. “אל הדרך שוב יצאנו” אצל הגבעטרון, “ושוב נצאה אל הדרך – שיקרתי. הגיטרה האקוסטית והמפוחית שמעניקות לשיר גוון טרובדורי-נוודי משהו, עם אבק מדבר וגיצי קומזיץ בין התווים; הכנות החשופה שמעוררת הזדהות והמילים שמציעות חומרים שמהם כל אחד יכול להרכיב את הביוגרפיה של עצמו; הקילומטראז' (תרתי משמע) שיכול להיות רק לשיר שמלווה אותך מילדות, מהמושב האחורי ועד לכיסא הנהג. "כי הים גדול והוא הכל יכול", שר אהוד, ואתה נדהם איך מילים בעברית, שפה כל כך מתבדלת ומצומצמת, יכולות לתאר באופן מושלם כל כך מרחבים אינסופיים. בזכותן אני מרגיש חופשי גם כשאני תקוע בפקק בצומת בית דגן
נסעתי הרבה צפונה עם “צפונה”. זו טאוטולוגיה, כמובן, אבל זה באמת שיר הדרך הישראלי האולטימטיבי של הזמן החדש, כי הוא מצליח ללכוד – באחת ההפקות היותר גרוביות (סליחה) של השנים האחרונות – את הכמיהה הבלתי ממומשת מכולן: לנסוע ולא לעצור. לזוז בלי גבולות. להיות אנשי העולם כמו שהעולם של פעם הבטיח. “נעבור את חיפה, ולא נעצור/ נעבור את עכו ולא נעצור/ נעבור את ראש הנקרה, ולא נעצור/ נעבור את צור, ולא נעצור”. זה הפזמון. בסוף השיר הם מגיעים לרומא ולברצלונה, ולא עוצרים.
זה מזרח תיכון ישן או דיסטופי, שבו התנועה צפונה חופשית ואפשר להמשיך גם עד אירופה, וזה מסע לשם מסע, כמו שמסע אמור להיות. וזה אושר. “ואת תהיי כה מאושרת/ לא תביטי לאחור/ עם הרגל על הדשבורד, ובלי שום סיבה לחזור/ הרי נולדנו לשלום, ולא נולדנו למצור”, ככה השיר מסתיים. בבום קטן שמדבר, אני מניח, על הדור שלי, דור “אני נולדתי לשלום”, שאופקיו הגיאוגרפיים הלכו והצטמצו עוד ועוד, עד שבמלחמה הנוכחית הגיעו, בערך, לגדרה עד חדרה, כל השאר מלחמה.
ואיפה החלומות שלנו על עולם פתוח, על חיים חסרי גבולות, על פשוט לזוז, על הרגל שעל הדשבורד ועל “נעוף מפה קיבינימט”, עוד ציטוט מהשיר. גל תורן וגיא לוי, האנשים שהם ליילי, יודעים בדיוק איפה: בשום מקום. במקום מודחק כל כך, עד שנדרשת אריזה מוזיקלית מרשרשת, פאנקית ורקידה כדי להחליק את הטקסט הדוקר הזה בגרון. ואת החלומות הרמוסים ההם שלנו בחזרה לתודעה. אבל כל שנותר לנו לעשות כרגע זה לנהוג את זה.
השיר “היֵה חזק” מלווה אותי בנסיעות מחוץ לעיר כבר הרבה שנים. זה התחיל כששמעתי אותו עם אוזניות ברכבת, ועבר למערכת המולטימדיה כשקניתי רכב.
כשרע לי ואני עצובה, אני נותנת לדמעות לזרום עם המילים של בעז שרעבי וחמוטל בן זאב - ושואבת מהן נחמה. כשאני שמחה - אני מגבירה את הווליום, פותחת חלון, נותנת לרוח לפרוע את השיער, ונהנית מהלחן הקצבי של שרעבי. בימי חול השיר מזכיר לי שאפשר ליהנות גם ממחוות קטנות, כמו חיוך של תינוק בעגלה, נהג שמאפשר לי לעקוף אותו בפקק או ניחוח של מאפה טרי בקונדיטוריה; בימי חג - להודות על מה שיש לי וגם על מה שאין. על מי שנוכחים בחיי, ועל מי שאינם עוד. כשמשהו מצליח לי ואני שמחה - אני מיד נכנסת לפרופורציות, ויודעת שהיום זה היום ומחר זה מחר, או כמו במילות השיר: “זמנים חולפים ומשתנים, אתמול אתה היית מלך”.
זוכרת פעם אחת, בנסיעה ארוכה מהעבודה הביתה, כשהחדשות ברדיו היו קשות במיוחד. העברתי לפלייליסט האישי שלי, והשיר הזה התנגן. המילים: “אסוף את כל הכוח” פגשו אותי בדיוק ברגע הנכון, כמו יד מכוונת.
השיר הזה הפך למעין תפילת דרך עבורי. מעבר לנחמה הרגעית, הוא מלמד אותי שיעור עמוק יותר על החיים - שלפעמים הכוח האמיתי הוא לא בניצחון מיידי, אלא ביכולת להמשיך ללכת, צעד אחר צעד, גם כשקשה. כי בסופו של דבר, כמו שנאמר בשיר, הכל באמת תלוי בנו. סעו בזהירות!
בנועה מגבעת עדה התאהבתי כשהייתי בקושי בן 17. ב”נועה” של נעמי שמר התאהבתי שנתיים אחרי שנועה האמיתית זרקה אותי.
נועה האמיתית הייתה כמו דמות משיר. היה לה שיער שחור ארוך, חיוך מושלם, פנים שאי־אפשר שלא לנשק אותן, לב שידע בעיקר להקשיב, גם היא קטפה חרציות בשדה ותלשה עלעל־עלעל, והיא בעיקר כתבה את מכתבי האהבה הכי יפים שמישהו כתב אי פעם.
ואז, כמו שקורה אפילו באגדות, היא ריסקה לי את הלב. כששמעתי את אריק לביא שר את המילים והלחן הבלתי נשכחים של נעמי שמר, ידעתי שהעברתי את האהבה שלי מנועה אחת לנועה שנייה. מאז האהבות שלי כבר אחרות, אבל לנועה מהשיר אני עדיין מאזין בנסיעות באהבה גדולה. כן או לא, או אולי, היא תמיד שלי.
השעה הראשונה, שמוקדשת להרכבת כיסאות הבטיחות במושב האחורי, עוברת על הסבתא המצויה בדם, יזע ודממה. ככל שהעולל יותר קטן המשימה דורשת מנת משכל יותר גבוהה. השעה השנייה עומדת בסימן לכידת האינדיאנים והשחלתם לתוך כיסאות הבטיחות שבמושב האחורי, ולכן היא הרבה יותר קולנית. “מרוב צעקות אני לא שומעת את הקליק של חגורת הבטיחות”, אני צועקת בעוד בעלי – הסבא של הטף – מתרווח בכיסא הקדמי ועסוק בכיוון המראות כאילו היה זה מבצע גורלי.
ואז, כשכולם סוף־סוף יושבים, חגורים וכמעט מאושרים, אני לוחצת על הכפתור שמזמין את אילנית להצטרף לרכב. “ושוב נצאה אל הדרך”. שמרית אור ונורית הירש. מי לא מכיר. אמנם הקצב המקורי של השיר מתאים להליכה רגלית, לא להתקדמות על גלגלים, אבל אצלנו הוא מכונה “שיר נחום־תקום” מפני שלא משנה כמה עצירות מתוכננות ולא צפויות יהיו בדרך, בכל רגע נתון אפשר ללחוץ על הפליי ולהמשיך.
“ושוב נצאה אל הדרך, יד ביד בדרך” – ובת הארבע צורחת שכואב לה בברך. עוצרים, שמים פלסטר, ממשיכים. “בשלשלת זהב” – ובן החמש מאיים שהוא עומד לשלשל. עוצרים, מחפשים עץ שמאחוריו אפשר להתחבא, ממשיכים. “ושירנו על גב” – הפעם זה כבודו, ראש השבט. יש לו מיחושים. כבר חצי שעה אנחנו בכביש, שמענו את השיר הזה עשר פעמים בריפיט, ואנחנו עוד לא נושמים את כביש 6, אבל אסור להתייאש. אין, אין על טיול משפחתי.
"בלדה לשוטר" (“השוטר אזולאי”) בביצוע אושיק לוי, זה השיר העברי האולטימטיבי שלי. הלחן של נורית הירש, המבט המיתולוגי של שייקה אופיר והביצוע של לוי, שגורם תמיד להתגעגע. אבל במהלך השנה וחצי האחרונות ראיתי בעצמי, במשאית שבה התנדבתי לנהוג בתחילת המלחמה, את האנשים הטובים שאנחנו, את הלוחמים, המתנדבים וגם את מועדון הקצב של אביהו פנחסוב מלהיב ומשמח חיילים ומפונים בתקופות קשוחות וקשות, בהומור, בטירוף ובכיף סוחף עם השיר "ימים יפים". קצב אחר לפתיחת יום אופטימית כמעט לא קשורה למציאות. אבל בסוף עוד יבואו ימים טובים!
"ארץ חדשה", של שלמה ארצי, הוא שיר על נסיעה מול נוף המציאות שלנו, גם מחוץ לחלון וגם בתוך המכונית, בין אבא לילד. שני דורות מביטים על אותו מקום. התמימות והפשטות של מבט הילד מול ההבנה המורכבת יותר של האבא. התקווה שלנו לעתיד ילדינו. תמיד אהבתי מאוד את השיר הזה, והיום, כאבא לילדים קטנים, אפילו יותר.
שיר הדרך שלי הוא "לו ידעת" של חוה אלברשטיין. "לו ידעת איך כל נים שבי ירא/ אני רואה את השדות סופגים גשמים/ אני שואלת את עצמי/ מתי, מתי יבוא יומי/ להיקרא". אני כבר לא צעיר. בשנים האחרונות ארצי משנה את פניה ואני מרגיש מעט זר ולא שייך. כל מה שגדלתי עליו וחונכתי לו הולך ומשתנה, רק הנוף הוא אותו נוף אהוב שמשתנה עם העונות. השיר הזה מהווה פסקול מושלם למראות האלה ומתחבר לדנ”א הישראלי שלי שכל כך צריך חיבוק ונחמה.
שיר הדרך האהוב עליי הוא “חלומות אחרים” של מאיר בנאי, שמתחיל ב“הולך ברחובות העיר/ איבדתי עניין בכל/ הבניינים עליי סוגרים”. הוא תמיד זורק אותי לנסיעות המשפחתיות לעין חרוד מאוחד, שם נולד אבא שלי, ולבית אלפא, שם גרה המשפחה של אמא. בדרך, אמא תמיד הייתה שמה את השיר הזה. בהתחלה לא כל כך התחברתי אליו. משהו בו הרגיש לי כבד מדי, אולי מעיק, אבל לאט-לאט התחלתי להתמסר אליו ואפילו להיסחף אחרי הקול הנהדר של מאיר בנאי וההפקה היפה.
לאחרונה אדם גבאי, שאיתו אני מביימת את הקליפ החדש שלי, ואני נהיינו ממש אובססיביים לשיר הזה, ובכל פעם שאנחנו נפגשים כדי ליצור משהו, או בנסיעה למופע, אנחנו שמים את השיר ומצטרפים אליו. השיר הזה הוא סוג של התחלה, של קריאה לצאת לדרך, לא לפחד מהלא-נודע ופשוט לעשות. הוא אמנם איבד עניין, אבל אומר לעצמו - “זאת הדרך שאני בה נוסע אל חלומות אחרים”. אופטימיות שאי-אפשר בלעדיה, למרות הכל.
לא אהיה יהירה עד כדי לבחור את שיר הדרך האהוב עליי. במידה מסוימת זה יהיה לנסות להתעלות מעל לטבע, שהעונות בו מתחלפות שוב ושוב מעבר לחלון, שהאהבות זזות ומשתנות בו כל הזמן. כן אוכל לבחור את שיר הדרך האהוב עליי בתקופה האחרונה, עכשיו כשנדמה שהחורף יימשך לנצח – את "באביב" של מיכה שטרית אני שרה חזק-חזק באוטו, כמו תפילה יפה ועצובה. תזכורת שיגיע, כמו תמיד, שינוי, ״נעבור את החורף ואחר כך נראה, באביב, באביב…״
עבורי, לכל אזור בארץ יש את שיר הנסיעה שלו. כשנוסעים דרומה זה "לדרום", של להקת פיקוד דרום ("לדרום של עמודי אבק ואור/ לדרום של שמש חם ללא מסתור/ לדרום למקומות שכוחי האל/ לדרום שלי של ארץ ישראל”). אם עולים לירושלים זה תמיד "אור וירושלים" האדיר ("ראיתי עיר עוטפת אור/ והיא עולה בשלל צבעי הקשת, והיא נוגנת בי כנבל העשור/ ראיתי עיר עוטפת אור”). כשנוסעים לבקר את ההורים בקיבוץ אלו תמיד "ההר הירוק" או "נחל התנינים", אבל יותר מכולם, כנראה בזכות הכנרת שמזכירה לי את הנוער העובד והלומד וטיולי המים שיצאנו אליהם, את הקיבוצים עם השערים הצהובים, את החום ‑ זה "בצל כפות תמר". משהו בשיר הזה, בטקסט הציורי והקסום של דודו ברק, במנגינה של מוני אמריליו ובביצוע של עוזי מאירי, גורם לי בכל פעם לרצות להישאר עוד לילה שם, בעמק הירדן, בצל כפות תמר, בארץ הכנרת, עם כל השירים ועם אהבותיי.
ב"עוד חוזר הניגון", שירו של נתן אלתרמן, הדרך עובדת שעות נוספות. היא "נפקחת לאורך". התפאורה שמצפה למי שהולך בה כוללת שמיים, גשם, רוח, כבשה ואיילת. מי שהולך בה יודע שידיו ריקות והעיר רחוקה. נפתלי אלטר סלל לדרך הזאת כביש יפהפה עם אספלט מחוספס. על האספלט הזה אפשר לצעוד או במגפי פרדסים או בנעלי בלט. היחיד לדעתי שיכול לנעול גם וגם הוא ברי סחרוף. הביצוע שלו מצמרר. הוא לועס כל מילה כאילו הייתה אבן מאותו אספלט. הוא בקולו כותב את השיר מחדש, אבל לא על נייר רגיל, אלא על נייר זכוכית. ובכלל, כשאני שר את השיר הזה אני מדמיין שאם ישאלו אותי: "לאן אתה הולך", אענה "כשאחזור אדע איפה הייתי".
אחד משירי הדרך האהובים עליי הוא "שוש אלמוזלינו" של הבילויים, שכתב ימי ויסלר: "שוש אלמוזלינו הייתה צריכה/ להיות סגורה אצלי באיזה כד/ יש בה משהו שמתאים לכד/ היא לא רואה, היא לא שומעת, ואין לה חרדות ממקומות סגורים". אילו מילים נהדרות! עם המילים המשונות ושובות הלב האלה ויסלר מצליח להביע הרבה רגש. שמעתי אותו בפעם הראשונה כשנסעתי בתיכון עם חברים של בן הזוג שלי, והתאהבתי בו מהרגע הראשון. הקטע האינסטרומנטלי שיש בו הוא אחד התזמורים היפים ביותר ששמעתי בחיי.
שיר הדרך הנצחי שלי הוא "זה קורה", ששר אריק לביא וכתב שמוליק קראוס. אמא שלי, אביבה האהובה, שהלכה לעולמה לפני שנתיים והגעגועים אליה עצומים, הייתה שרה לי אותו המון כשהייתי ילדה. זה שיר שמדבר על דרך, הדרך של החיים במובן העמוק: "שום דבר לא ידוע, לא שנה, לא שבוע/ יש לנוע, לנוע, ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל/ אבל בן אדם, זה קורה…" אני זוכרת את אמא שלי ואותי בסובארו הישנה, בדרך לחדרה, לבקר את סבתא וסבא, שרות בקולי קולות עם הרדיו: "זה קורה… כשהדרך מתמשכת/ זה קורה, יש ללכת ללכת…"
יש חלום כזה על רוקנרול וחופש. בחלום הזה אתה עוד לא ממש יודע לנגן אבל קנית גיטרה חשמלית. אתה בורח מעיר קטנה לעיר גדולה ומוצא שם עבודה זמנית, אין לך שירים עדיין אבל יש לך זעם וחלומות. בחלום אתה מכיר מתופף שמכיר בסיסט שיודע איפה להתארגן על משהו לעשן, ואתם מעשנים ומנגנים עד שאתם נהיים להקת רוק. באנגלית קוראים לחלום הזה ברוס ספרינגסטין; בעברית בנזין. רביעיית רוק קלאסית – שתי גיטרות בס, תופים, נגנים שצמחו בסצנת המוזיקה החיפאית ולא בלהקה צבאית. יהודה, שעדיין לא יודע שהוא פוליקר, יפה כמו אל יווני שהגיע מהקריות. והחיבור עם יעקב גלעד שהוליד אלבום שכמעט כולו להיטים שנכתבו בנצח, כמו "משמרת לילה". יש חלום כזה על רוקנרול וחופש, שגם אחרי שכבר הבנת שלא משנה לאן תברח, בסוף תגיע לפתח-תקווה, כי ככה זה כאן, גם אחרי שכבר מצאת מתופף והוצאת כמה אלבומים, בכל פעם שפוליקר שר "אבי מתחיל משמרת לילה, ואמא בטח ישנה מזמן", משהו בך מתרומם וטס. כי אין, פשוט אין, חלום אחר.
השיר הישראלי שאני תמיד שמח לשמוע כשאני בנסיעה הוא "מילה טובה" של יהודית רביץ, שהלחינה טקסט נהדר של יעקב גלעד. כשאני שומע אותו בקיץ המיוזע שלנו, אני מגביר ווליום, פותח ת'חלונות לרווחה (עם המזגן כמובן) ומרגיש שהכל יכול לקרות היום. בסתיו הוא גורם להסתכלות אופטימית על כל מה שעתיד לבוא וכל מה שעתיד לצמוח, למרות שאתה צופה בנשירת העלים. בחורף השיר ממלא אותי בתקווה, שמתעוררת ממקום עמוק וחם בתוככי הגוף הנשמה בשעה שבחוץ עננים, גשמים וקור. ואז יש את האביב, העונה האהובה עליי. אז המילים והמנגינה עוטפות אותי מבחוץ ומבפנים, ומשב הרוח עם ריחות פריחה מתוקים, לוקחים אותי יחד עם יהודית ויעקב וכל הטוב הזה למקומות גבוהים של הפנימיוּת, נותנים כוח להתמודד וציפייה להרפתקה הבאה שתגיע בדרך. והיא תמיד מגיעה.
שיר הדרך שלי הוא "שיר ללא שם" שכתב שלום חנוך. פעם יהודית רביץ שרה אותו ולאחרונה אביתר בנאי. זהו אחד השירים העבריים הכי יפים וזהו השיר שהכי מדבר אליי ועליי כמשוררת, כי שירי הוא אכן בת קול ברוח, מכתבי השלוח. ובשורה "והיה אם אתה מקשיב", אני חושבת על הקוראים, ובדרכי במהלך הנהיגה אכן הולכים איתי נופים וניגונים ופנים.
האזינו לפלייליסט של כל השירים
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.25